תקופת ההמתנה: בדרך לנוקאאוט אמריקני למשטר האימים האיראני?

השעון בחדר המצב בבית הלבן מתקתק בימים האחרונים בקצב שונה. עולם שלם עוצר את נשימתו – וזו לא הפרזה – בהמתנה להחלטתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ כיצד להגיב על הטבח שביצע המשטר האיראני באזרחיו.

טראמפ, כדרכו, לא מפסיק לצייץ ולהתבטא פומבית, באופן שמאותת כי התגובה האמריקנית אינה מוטלת בספק. למעשה, במהלך ימי המחאה – שתיכף סוגרת שלושה שבועות – הוא עודד בגלוי את תושבי איראן להמשיך ולהפגין נגד המשטר, והזהיר את האייתוללות שלא להרוג במפגינים. גם אם היה רוצה לסגת לאחור מהצהרותיו – וזה לא נראה כך – המצב הנוכחי באיראן אינו מאפשר לו למצמץ.

המידע מאיראן לא זורם בצורה מסודרת ורציפה, אולם התחושה באוויר היא שגל המחאה הנוכחי שונה מבעבר, ומוצא מולו משטר מוחלש. ההפגנות, שהחלו כתגובה למצב הכלכלי הקשה ולכישלון הממשלתי בניהול מערכות המדינה, הפכו להתקוממות נגד שלטון שאיבד לא רק את הלגיטימציה, אלא גם את היכולת לספק מים וחשמל לאזרחיו. זהו לא עוד גל מחאה של מגזר כזה או אחר – סטודנטים בטהראן או נשים שמסירות את כיסוי הראש; זוהי התפרצות ששוטפת את המדינה כולה.

למרות מה שנראה בתחילה כהיסוס מול האיומים של טראמפ, משטר האימים בחר לבסוף להשתמש באגרוף ברזל. הדיווחים שזולגים החוצה מציירים תמונה של טבח מחריד. המספרים נעים בין אלפי נרצחים ועד להערכות של גורמי אופוזיציה על כ-12 אלף קורבנות ואף יותר. זעקת האזרחים ודמם השפוך הגיעו עד לחדר הסגלגל. טראמפ הודיע על ביטול כל הפגישות עם גורמים איראניים עד להפסקת "ההרג חסר ההיגיון", כלשונו, ונראה כי כבל עצמו לפעולה צבאית. כפי שהיטיב לנסח זאת מקורבו, הסנאטור הרפובליקני לינדזי גרהאם: "טראמפ הוא לא אובמה".

המשטר האיראני נוקט אומנם באלימות חסרת רסן, אבל כיום הוא צל חיוור של עצמו. מבצע "עם כלביא" תרם לכך תרומה משמעותית. במלחמה בת 12 הימים, הנחיתה ישראל מכות קשות על מוקדי הכוח האיראניים, סיכלה את בכירי הצבא ומשמרות המהפכה, חיסלה מדעני גרעין בכירים ותקפה את תשתיות הגרעין ואת אתרי הטילים הבליסטיים. בכך הותירה את טהראן פגיעה מתמיד. אם מוסיפים לכך את המפציצים האמריקניים, שכתשו את מתקני הגרעין בפורדו, נתנז ואספהאן – מקבלים משטר חבול.

איראן היא לא ונצואלה, והמשטר טרם הראה סימנים ממשיים של שבירה. ברגע האמת, כשהאייתוללות ירגישו את החרב על צווארם, הם עלולים לנסות לגרור את האזור למלחמה כוללת. ועדיין, המודל של קראקס מרחף בגלוי מעל טהראן. חטיפתו של ניקולס מדורו הוכיחה, שעבור טראמפ שינוי משטר הוא לא תיאוריה אקדמית אלא אפשרות ריאלית לתוכנית עבודה.

בפרספקטיבה היסטורית, חיסולו בתחילת 2020 של מפקד כוח קודס, קאסם סולימאני, בפעולה צבאית אמריקנית בעיראק היה המערכה הראשונה. תקיפת מתקני הגרעין לפני מספר חודשים הייתה המערכה השנייה. כעת אנו עומדים בפתחה של המערכה השלישית והמכרעת. מתקפה סמלית בלבד, שתשאיר את האייתוללות בשלטון, תהווה החמצה לדורות – למזרח התיכון ולעולם. וטראמפ מבין זאת היטב. המכה הצבאית לא יכולה להסתכם בנוקאאוט נקודתי; היא צריכה להיות מהלומה מחוללת מציאות, שתפרק את מנגנוני הדיכוי של משמרות המהפכה והבסיג', ותאפשר להמון האיראני לקחת את גורלו בידיו.

טראמפ הבטיח אתמול לתושבי איראן ש"העזרה בדרך"; העולם ממתין בציפייה דרוכה לראות, האם המכה האמריקנית תצליח להשלים את שישראל התחילה בו ב"עם כלביא". השעון בטהראן ובוושינגטון ממשיך לתקתק, ונדמה שהפעם הוא לא יעצור עד שהפרק החשוך הזה, של יותר מארבעה עשורים בהיסטוריה של איראן והמזרח התיכון, ייחתם סופית.