כתבות מגזין
"בקטנה" עם גיא הוכמן: "כנראה שבגלגול הקודם הייתי שליח חב"ד"
גיא הוכמן. בן 37, נשוי ואב לשניים, גר ברמת גן ו"משמח יהודים כמקצוע". בשנתיים האחרונות עוסק רבות בשימוח והעלאת המוטיבציה בקרב חיילי צה"ל בזירות השונות ובקרב פצועי צה"ל בשיקום
- מוריה לוז
- פורסם י"ט טבת התשפ"ו
מאכל או צליל שמחזיר אותך לילדות.
"סלט חסה. סבתא שלי היא ממוצא יווני. בכל פעם היה אצלה מאכל יווני אחר, אבל אני זוכר שהמנה הראשונה הייתה תמיד סלט חסה עם ליטר חומץ".
שלושה חפצים שהיית לוקח איתך לאי בודד.
"תפילין - בשביל הרוח. במה - בשביל הכיף, אופיע שם מול החלזונות. וגם אייפון - שאוכל להעלות תוכן מהאי הבודד".
מה הגילטי פלז'ר שלך?
"יש גרעינים חדשים, בקלייה כורדית, שיצאו לאחרונה לשוק. כל ערב אני גומר חבילה, והעליתי חמישה קילו בחודש האחרון רק בגללם. אולי זו כבר התמכרות ולא גילטי פלז'ר".
מה עוזר לך למלא את המצבר אחרי יום קשה?
"רק ילדים. יש לי שני בנים בגילאי חמש ושנתיים, והם ישנים באותו חדר. לבוא הביתה אחרי הופעה ולראות אותם".
מה אנשים לא יודעים עליך?
"שהשם האמצעי שלי הוא איתמר, על שם סבא שלי ז"ל. שם מגניב לסבא. האמת שהוא הגיע לארץ אחרי השואה, וכאן עיברתו לו לאיתמר.
"עוד דבר לא ידוע הוא שברוך ה' התחלתי להניח תפילין. אביה, אשתי, קנתה לי ליום ההולדת תפילין שעל התיק שלהן רקום השם שלי".
מה הכי מפחיד אותך?
"ברמה הלאומית, מפחיד אותי שיהיה עוד שבעה באוקטובר. לכן אני אומר כל הזמן: לתקוף ולהתקיף כמה שיותר חזק.
"ברמה הפרטית - קודם כל הבריאות של המשפחה שלי, ושל אימא שלי בפרט. היא נדרסה לפני שנתיים על ידי רוכב קורקינט חשמלי בתל אביב. מהאישה הכי פעילה היא הפכה לפגועת ראש שלא הולכת ולא מדברת, והמצב שלה קשה מאוד עד היום.
"פחד נוסף שקיים קשור למקצוע שלי. אני אמן, בדרן, ואנחנו הבדרנים חיים מאהבת הקהל. החשש הוא מתישהו לאבד אותה, כי לא לעולם חוסן וצריך תמיד לזכור את זה".
מתי בכית בפעם האחרונה?
"היו כמה מקרים כאלו רק לאחרונה: הבן הגדול שלי, רום, מאוד אוהב את כל מה שקשור לתחום החלל. אביה הכינה לו חנוכייה מדהימה עם איורים של כוכבי לכת, והוא לקח אותה איתו לגן. הגננת שלחה לנו סרטון, בו הוא מסביר על החנוכייה שהכין ועל כל כוכב וכוכב בביטחון עצמי. עבורי זה היה הכי מרגש בעולם.
"ערב קודם הופעתי בפתח תקווה, מטעם עמותת 'משפחה אחת' המלווה אחים שכולים ויתומים מפעולות טרור. אין תפקיד יותר קשה מלהצחיק ולשמח אותם, אבל בשביל זה אני פה. צחקנו ביחד, ואחרי זה שמעתי מהם סיפורים. כל אחד מהם דיבר עולם ומלואו, וירדו לי דמעות. לדעתי, צחוק ובכי הם הסיפור של המדינה שלנו".
משהו שהיית רוצה לשפר בעצמך.
"לצמוח, לגדול ולהיות יותר בקשב. הייתי גם רוצה להיות לגמרי בלי טלפון בשבת - כדי להיות פנוי למשפחה, להתמיד יותר בדברים, וכמה שיותר להודות. לפעמים אנחנו שוכחים, אבל בגדול טוב לנו פה".
הרגע הכי כן שהיה לך בדיבור עם בורא עולם.
"כשאימא שלי נפצעה, והגעתי אליה לבית החולים איכילוב. עם בורא עולם אנחנו בעיקר מתחשבנים על מה שלא קיבלנו, וזה יחס לא הוגן כלפיו. כשאימא שלך בטיפול נמרץ, אתה רק בוכה ומבקש: תן לי את זה. ברגעים כאלו, בהם אין למי לפנות, האתאיסטים הכי גדולים פונים לבורא עולם.
"זאת הייתה השיחה הכי כנה. ביקשתי ממנו: 'תשמור לי על אימא, רק תשמור לי עליה. אני מבטיח לעשות טוב כמיטב יכולתי בעם ישראל'".
על איזה חלום עוד לא ויתרת?
"להיות יום אחד שליח חב״ד, בעזרת ה'. יש לי את הווייב והאנרגיה, ואני מחובר לחב"ד. הרבה אנשים אומרים לי שכנראה זה מה שהייתי בגלגול הקודם".
התכונה שאתה מעריך באנשים.
"הומור עצמי ויכולת לצחוק על עצמך".
עם איזה אדם, שכבר לא איתנו, היית רוצה לשבת לשיחה?
"בן גוריון. הייתי שואל אותו: 'מה אתה אומר על מה שקורה פה?'. והוא היה עונה: 'הכול בסדר. אנחנו היינו חולמים על המצב שלכם, אז ב-48', אז תגידו תודה'.
"בנינו פה נס, ועל כל יום שהנס הזה קיים פה אנחנו צריכים להגיד תודה. סבא שלי היה בגטו בפולין וברח מהנאצים. אנחנו פה שותים קפה, ויש צבא ולוחמים שלנו שמגינים עלינו".
איך היית רוצה שייזכרו אותך אחרי 120?
"עשה כמיטב יכולתו לשמח את עם ישראל ולהצחיק אותו".
