כיצד מעבירים זהות מדור לדור? פרשת ויחי בעקבות רש"ר הירש

פרשת ויחי חותמת את ספר בראשית, ספר האבות, אך בניגוד למה שהיינו מצפים מבחינה ספרותית – סיום בעל אופי יוצא דופן, דרמה או התגלות, תיאור מסקנה ייחודית. הפרשה מתארת מצב סטאטי ומתמשך, "ויחי יעקב בארץ מצרים". אין כאן מסע, אין חלום, אין אפילו התגלות אלוקית. יש חיים שקטים. חיים פשוטים, ממושכים, נטולי זעזועים חיצוניים. ודווקא השקט הזה הוא המפתח להבנת הפרשה כולה, לאור שיטתו של רש"ר הירש.

רש"ר הירש מלמד אותנו שהשאלה הגדולה של עם ישראל איננה כיצד שורדים רגעים נשגבים, אלא כיצד חיים חיי קודש בתוך מציאות רגילה, לעיתים אף זרה. יעקב אבינו איננו מסיים את חייו בארץ מולדתו, אלא במצרים – סמל התרבות הזרה, הכוח, השפע והטומאה. ובכל זאת התורה אומרת "ויחי" – אלו היו חייו. לא רק קיומו הביולוגי, אלא חייו המלאים במשמעות. כאן מונחת הנקודה העמוקה: חיים יהודיים אינם תלויים במקום, אלא בזהות פנימית.

מכאן ניגש יעקב אל משימתו האחרונה: ברכת הבנים. לכאורה, זהו מעמד של נבואה. אך רש"ר הירש מדגיש שאין כאן חיזוי עתידות, אלא קריאת עומק של האופי. יעקב איננו "מנבא" מה יקרה לשבטים, אלא מברר מי הם. הברכה היא תיאור מהותי של תכונת השבט, ומהתיאור – נובעת אחריות. כל שבט מקבל ייעוד, ולא כולם שווים, ולא כולם זהים. יש מי שתפקידו הנהגה, יש מי שתפקידו לימוד, ויש מי שתפקידו כלכלה או מלחמה. השוויון אינו באחידות, אלא בהכרה שכל תפקיד הוא חלק מהשלם.

תובנה חשובה זו מקבלת חיזוק בברכת אפרים ומנשה. יעקב משכל את ידיו ומקדים את הצעיר לבכור. יוסף מנסה לתקן, אך יעקב מתעקש. רש"ר הירש מסביר שאין כאן העדפה מקרית, אלא אמירה חינוכית: הבכורה איננה זכות טבעית, אלא אחריות מוסרית. מי שמוכן נפשית ורוחנית – הוא הראוי להובלה. זוהי מהפכה בתפיסת המעמדות: לא לידה קובעת, אלא בניין האישיות.

בהמשך, כאשר יעקב פונה אל בניו בדברי תוכחה, בולט במיוחד היחס לשמעון ולוי. מעשה שכם אינו נשכח. רש"ר הירש מדגיש שהתורה איננה מעלימה עין גם ממעשים שנעשו בשם מוסר או קנאות. אלימות, גם אם מנומקת, איננה דרכה של האומה. זהו מסר נוקב לדורות: המוסר היהודי איננו תוצאה של רגש סוער, אלא של אחריות שקולה.

ואז מגיע רגע המוות. יעקב נאסף אל עמיו, אך לפני כן הוא מבקש בקשה אחת פשוטה: לא להיקבר במצרים. אין זו רק בקשה גיאוגרפית, אלא הצהרה זהותית. מצרים יכולה להיות מקום מגורים זמני, אך לא מקום נצחי. רש"ר הירש רואה בכך מסר חינוכי לדורות הגלות: ניתן לחיות בגולה, אך אסור להיטמע בה. הזיכרון הלאומי חייב להישאר מחובר למקור.

פרשת ויחי, אם כן, איננה פרשת סיום – אלא פרשת יסוד. היא מלמדת כיצד מעבירים זהות מדור לדור, כיצד בונים אומה מתוך משפחה, וכיצד חיים חיי קודש גם בתוך מציאות שאיננה אידיאלית. זוהי פרשה של אחריות שקטה, של נאמנות עמוקה ושל אמונה שאינה זקוקה לנסים כדי להתקיים. בדיוק כפי שרש"ר הירש ראה את ייעוד היהדות: לא לברוח מן החיים – אלא להאיר אותם. יעקב אבינו אינו משאיר אחריו חזון מיסטי או תוכנית היסטורית מפורטת, אלא מורשת חינוכית: הכרה באופיים השונה של הבנים, חלוקת אחריות מוסרית ביניהם, והעמדת החיים עצמם – גם בגלות – כזירה של עבודת ה'.

בכך מתגלה עומק שיטתו של רש״ר הירש: היהדות איננה תלויה ברגעי שיא, אלא ביכולת לשמר נאמנות פנימית לאורך זמן. היא איננה נמדדת בנסים, אלא בהתמדה; לא בהתלהבות רגעית, אלא בבניין אופי. גם במצרים, גם בשקט, גם בטרם הגאולה – אפשר לחיות חיים מלאים במשמעות.

לכן דווקא הסיום המאופק של ספר בראשית, עם מותו של יעקב ועם קבורתו הרחק ממקום מגוריו, מלמד שהסיפור היהודי איננו נסגר לעולם. הוא עובר מדור לדור, מתלבש בצורות חדשות ומתמודד עם מציאויות משתנות – אך שומר על גרעין זהות יציב. פרשת ויחי איננה סוף הדרך, אלא העמדת יסוד: כך נראים חיים יהודיים שלמים, גם כשההיסטוריה עדיין פתוחה.