"מסירות נפש" מרושעת: הסיפור מאחורי יחידות הקמיקזה

ביהדות ישנו ערך מסירות נפש. כאשר גויים רוצים להכריח מישהו לעבור על אחת משלוש העברות החמורות, הוא מצווה למסור את נפשו, שכן הפרת ערכים אלו חשובה מן החיים. אמנם הרוצח, או המאיים ברצח, הוא כמובן רשע מרושע. אין ביהדות אידיאל למסור את הנפש ולוותר על החיים, אלא רק במקרה של חוסר ברירה, כאשר רוצח מנסה לאלץ את היהודי לבצע עברה. אך עצם שמירת החיים היא מצווה מן התורה, אין לאבד חיים או לסכנם בשום מצב.

אך באומות אחרות, היו שהפכו את איבוד החיים לערך בפני עצמו. אדם בריא ושלם, הולך ומאבד את חייו בידיו. כך הם פיגועי ההתאבדות באסלאם, שבהם מחבל עשוי לאבד את חייו כדי להרוג יהודים. לרעיון זה, של נטילת החיים כדי לפגוע באחרים, קדמו כבר היפנים.

באוקטובר 1944, כשגורל האימפריה היפנית כבר הוכרע למעשה, החל לעלות לשמיים מחזה חדש ומבעית: מטוסים עמוסי דלק וחומר נפץ, שמטרתם אינה לשוב לבסיס. הטייסים הצעירים, רבים מהם בני שמונה עשרה ותשע עשרה, קיבלו פקודה לא "להפציץ" את האויב – אלא להתרסק עליו. כך נולדו יחידות הקמיקזה, שהפכו לסמל קיצוני של מלחמת העולם השנייה באוקיינוס השקט.

מאחורי השם הפיוטי הסתתרה מציאות קשה ואכזרית. ההנהגה הצבאית היפנית, שראתה כיצד צי המלחמה שלה מתרסק מול העליונות האמריקנית, חיפשה "נשק נס". התוצאה הייתה החלטה מודעת להשתמש בגופם ובחייהם של אלפי צעירים כאמצעי נשק חד-פעמי. בין השנים 1944–1945 נהרגו בין 3,000 ל-3,800 טייסי קמיקזה, שהפכו את מטוסיהם לטילי שיוט מאולתרים אשר התנגשו באוניות בעלות הברית. ההתקפות הללו גבו את חייהם של יותר מ-7,000 מלחים ואנשי צוות אמריקאיים, והביאו לטביעתם או הריסתם של עשרות ספינות מלחמה.

התמונה הרשמית שהציגה התעמולה היפנית הייתה של "לוחמים עליונים", היוצאים מרצון מלא למות בעבור הקיסר. אך מחקרים מאוחרים יותר, שתיעדו יומנים ומכתבים של כ-2,000 טייסים, מציירים תמונה אחרת: צעירים מבולבלים, מפוחדים, לכודים בתוך מערכת אלימה של שטיפת מוח וציות עיוור. רבים מהם כתבו בפשטות שהם אינם רוצים למות, שהם חוששים, שהם מרגישים שכל חייהם נגזלו מהם, אך אינם מעזים להמרות את פי המפקדים.

גם שיטות האימון העידו על אובדן צלם אנוש. עדויות מטייסים ששרדו מספרות על "אימונים" שכללו מכות יומיומיות, השפלות, עונשים אכזריים, כביכול בשם "חיזוק רוח הלחימה". אחד מהם תיאר כיצד הוכה בפניו עד שלא היה ניתן לזהות אותן. אחר סיפר שנפל לרצפה מעוצמת המכות, וכשקם – חטף מכות נוספות, עד שיודה ב"כשלים". המערכת חתרה להפוך בני אדם לאוטומטים – מכונות ציות ללא שיקול דעת.

וכך, ביום הפקודה, מצאו עצמם צעירים אלה בחזית האחרונה של תבוסה לאומית, כשהם נדרשים לבצע מעשה שמחסל בבת אחת את כל האנושי שבהם: להמריא, למצוא מטרה, ולכוון את המטוס אל מרכז הסיפון, בידיעה ברורה שאין חזור. יש מי שמנסים, עד היום, לצייר את מעשיהם כ"גבורה". אבל במבט מוסרי מפוכח, קשה להגדיר את זה כגבורה. גבורה צבאית אמיתית קשורה לסיכון חיים כדי להציל חיים אחרים או להגן על חפים מפשע – לא להקרבת חיים מתוך אידאולוגיה שמוחקת כל ערך של פרטיות, חירות ובחירה אישית.

גם מבחינה צבאית לא הייתה כאן הכרחיות, כפי שניסו היפנים לטעון, אלא בחירה מודעת במדיניות בלתי מוסרית. לפי הערכות אמריקניות, רק כחמישית מכלל גיחות הקמיקזה השיגו פגיעה ישירה או קרובה, והשאר הסתיימו בהתרסקות לים או ביירוט באוויר. כלומר, ההנהגה היפנית ידעה שמדובר בכלי נשק מוגבל מאוד ביעילותו, ועדיין המשיכה לשלוח נערים למותם, לעיתים על ספינות משניות, רק כדי לעכב מעט את התבוסה.

הטייסים עצמם, במקרים רבים, התנהגו לפי כללי הטיסה שהוכתבו להם, ניסו לפגוע במטרות צבאיות ולא באזרחים, והם בהחלט קורבנות של משטר צבאי קיצוני. אבל עצם המערכת שגייסה אותם, חינכה אותם שהחיים שלהם חסרי ערך עצמאי, והשיתה עליהם חובה "להתפוצץ" על האויב במקום להילחם כחיילים רגילים – זו מערכת שמוחקת את אחד העקרונות הבסיסיים ביותר של המוסר האנושי: קדושת החיים.

במבט לאחור, המונח "קמיקזה" הפך בעשורים האחרונים לשם קוד לכל התקפה התאבדותית – מטילים מונחים ועד מל"טים מתפוצצים. חברה מוסרית אינה יכולה לקבל מודל כזה של פעולה. הרצון לנצח במלחמה, חזק ככל שיהיה, אינו מצדיק הפיכת אדם לחומר נפץ. גם כאשר נערים אלה עצמם ראויים לרחמים ולהבנה כקורבנות, הדפוס שהוכתב להם – דפוס של התאבדות מכוונת ככלי לחימה – עומד בסתירה עמוקה למוסר הטבעי, לשכל הישר ולחמלה הבסיסית על החיים.

וכך, בתוך הענן השחור שהותירו אחריהם מטוסי הקמיקאזה על סיפוני האוניות בים הפיליפינים ובאוקינאווה, נשארת עדות כפולה: מצד אחד, הוכחה עד כמה משטר טוטליטרי יכול לעוות את נפש האדם ולגייס צעירים למעשים קיצוניים; מצד שני, תזכורת חריפה לעולם כולו עד כמה אסור לחזור לתפיסה שמקדשת מוות למען רעיון ומבטלת את ערך חייו של היחיד.