פרשת כי תבוא: שלושה שלבים בדרך לכישלון – או לאושר

פרשת כי תבוא עוסקת במספר נושאים מרכזיים: בראשיתה מצוות הבאת הביכורים לבית המקדש, לאחר מכן מופיעה מצוות וידוי מעשר, בהמשך מתואר מעמד הברכות והקללות בהר גריזים ובהר עיבל, שבו העם כולו מתחייב לשמור את הברית עם השם. התורה מפרטת את השכר הצפוי – שפע, פרנסה, ביטחון ושגשוג – לעומת אזהרות חמורות על חורבן, גלות וסבל אם הברית תופר.

ננסה להבין את הקשר המהותי בין מצוות ביכורים ווידוי מעשר לבין הברכות והקללות, ומה זה אומר לנו – לחיינו.

מהי מצוות ביכורים? כאשר חקלאי בארץ ישראל זוכה ליבול ראשון מפירות שבעת המינים - חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר – הוא לוקח את הפירות הראשונים שגדלו בשדהו, שם אותם בסל מיוחד, ועולה איתם לירושלים לבית המקדש. שם הוא מוסר את הסל לכהן והוא מודה לבורא על כל המסע של עם ישראל – החל מיעקב ולבן, דרך יציאת מצרים ועד הזכות לגדל יבול באדמת ארץ ישראל.

החקלאי עומד מול שפע פרי עמלו – אך הוא לא שוכח: הארץ, השמש, הגשמים והכוח לעבוד - כולם מתנת השם. הוא מכיר בכך שהיבול איננו רק פרי כוחו האישי, אלא מתנה משמים. במקום לומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", הוא מצהיר על תלותו בהשם ומודה על חסדיו.

מצוות ביכורים מחנכת את האדם לענווה ולהבנה שכל הצלחה מקורה בברכת שמים. עלינו להשתדל לפרנסתנו אבל תמיד לזכור מה המקור של הכל ולהיות מלא בהכרת הטוב.

המצווה השנייה היא וידוי מעשר. התורה מצווה להפריש מן התבואה מעשרות שונים – מעשר ללוי שאין לו נחלה, מעשר שני שאותו מביאים לירושלים כדי לאכול בשמחה לפני השם, ומעשר עני הניתן לנזקקים.

את המעשרות אסור להשאיר בבית לאורך זמן. אחת לשלוש שנים מגיע מועד מיוחד שנקרא "ביעור מעשרות". בערב יום טוב האחרון של פסח, בשנה הרביעית ובשנה השביעית למחזור השמיטה, חייבים לוודא שכל המעשרות חולקו כראוי, ואם יש לו בבית עדיין מאותם פירות מעשר ואין באפשרותו לחלק אותם לעניים או לעלות לירושלים – הוא מחויב להוציא אותם מהבית ולהשמידם.

בשלב זה אומר האדם הצהרה חגיגית – וידוי מעשר – ובה הוא מודיע לפני השם: "וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי השם אֱלֹהֶיךָ, בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֺתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי...". כך מבטא האדם שקיים את מצוות השם בנאמנות ובשלמות, ובכך מסתיים מחזור המעשרות.

עד כאן החלק הראשון של הפרשה.

החצי השני של הפרשה, עוסק במונחים כלליים של ברכות ושל קללות. משה מצווה את העם, שלאחר הכניסה לארץ, חצי מהשבטים יעמדו על הר גריזים – להר זה ייאמרו הברכות, וחצי מהשבטים יעמדו על הר עיבל – להר זה ייאמרו הקללות. הלווים יעמדו בעמק שביניהם ויכריזו את נוסח הברכות והקללות, וכל העם יענה בקול אחד - "אמן".

אם נסכם את פרשת כי תבוא, אולי נגלה שיש כאן סיפור מתגלגל של אדם אחד בשלושה שלבים: שלב של הצלחה, שלב של התלבטות עם הכישלון, ולבסוף שלב של כישלון ממש.

הכול מתחיל עם החקלאי. השנה הצליחה, היבול יפה והוא מביא פירות למקדש. אבל חשוב להבין – זה לא רק עונה אחת מוצלחת, זהו רגע נדיר בהיסטוריה. כמה דורות לפניו, אבותיו נדדו במדבר ארבעים שנה, ולפני כן – ארבע מאות שנה של עבדות. דורות על גבי דורות של סבל ומחסור, ועכשיו דווקא לו יש שפע. התורה מתווה דרך ברורה: אם זכית בטוב שאיננו מובן מאליו, שאיננו בהכרח בזכותך – עליך להכיר בו כמתנה ולשתף בו אחרים.

החקלאי משיב בהצהרתו את כל ההיסטוריה של עם ישראל. לא תמיד היה כך. אבותיי היו נוודים, עבדים נאנקים בסבל. ההיסטוריה לא פינקה אותנו. רק בזכות חסד השם נגאלנו ורק בחסד השם זכיתי לעמוד כאן, בארץ הזו, עם סל פירות בידי.

כאשר החקלאי מצהיר את האמת הזו, אז באה ההבטחה: "וְשָׂמַחְתָּ בְּכָל הַטּוֹב". כי ברגע שאתה מבין שהשפע הוא מתנה, אתה יכול סוף סוף לשמוח בו בלב שלם.

אבל התורה אינה עוצרת כאן. היא מוסיפה: אל תשמח לבד. שתף את השמחה עם הלוי שאין לו אדמה, עם העני, עם הגר. רק כאשר אתה פותח את ידך לאחרים – שמחתך נעשית שלמה באמת.

אבל מה קורה אם לא? אם אינך מודה ואינך משתף? אז אתה הופך להיות האיש השני – זה ששומר את המעשרות בביתו, ומסרב להוציאם לייעודם.

מה המשמעות? בעצם הוא בולם את שני היסודות שעליהם עומדת מצוות המעשר: הודיה ונתינה. המעשרות נועדו ללוי שאין לו נחלה, לעניים, או למעשר שני שבו האדם עצמו עולה לירושלים, אוכל עם משפחתו ומשבח את השם. הכול בנוי על הכרת טובה ושיתוף אחרים. אבל האיש השני חוסם את הזרימה, מחזיק הכול לעצמו – וזו כבר התחלה של כישלון.

ואם האיש השני הוא שלב ביניים – מצב של כמעט כישלון – הרי שהאיש השלישי הוא הנפילה עצמה: זהו האדם שעובר על חטאים. אדם שאומר: "מגיע לי הכל. החיים קיפחו אותי, ולכן אקח בדרכים אחרות את מה שאני חושב שמגיע לי".

זהו דיוקנו של האיש השלישי בהר עיבל. וכיצד הגיע עד הלום? התורה מלמדת – הוא לא נפל ביום אחד. הוא רק החולייה השלישית בשרשרת שהחלה אצל החקלאי הראשון.

מרגע שאדם מתחיל להאמין שמגיע לו מה שלא באמת מגיע – הוא מאבד את חוש הכיוון. הגבולות מיטשטשים, והוא כבר אינו יודע להבחין בין זכות אמיתית לבין גזל.

כך החקלאי הראשון, אם לא יבחר להכיר בטובתו, מדרדר להיות האיש השני, ולבסוף – האיש השלישי.

לכן, אחרי כל תיאורי הקללות, התורה מסכמת במילים החותכות: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת השם אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל". כלומר: לא הצלחת להתמודד עם מתנות שאינן מובנות מאליהן.

זו אינה אמירה חדשה, אלא חוט סמוי שקושר את כל הדיון: החקלאי, המעשרות, הברכות והקללות – כולם חוליות בסיפור אחד מתמשך.

והמסקנה? אל תהיה האיש השלישי בהר עיבל. היה החקלאי שמביט במתנות חייו, מודה עליהן מכל הלב, ומשתף בהן את האחרים.

בסופו של דבר, זהו לא פחות מאשר מתכון לאושר אמיתי: האומץ להכיר במתנות שאינן מובנות מאליהן, והנדיבות להודות לבורא ולחלוק אותן עם מי שפחות שפר עליו מזלו.