שווה סיפור: סליחה, אבא

מיד אחרי החתונה עברתי לגור בקרבת הבית של הוריי. הוריי אנשים נפלאים, ששמחו מאוד לעזור ולהקל מעלינו כל מה שרק אפשר. אבי, שעבד כל חייו בשביל רווחת הילדים, דאג שנקנה דירה, והוא אף נתן לנו את ההון העצמי כדי שנוכל לקפוץ למים. הוא היה אבא דואג ואוהב, ששמח והתרגש מאוד לראות אותי נשואה באושר.

שבת בצהריים. זו היתה שבת-בית, שבה נשארנו בביתנו הקט, זוג צעיר בתחילת דרך, מנסים ללמוד זה את זו. בעלי פרש לשנת צהריים, אני נשארתי לקרוא עיתון.

דפיקות בדלת. ניגשתי, והופתעתי לראות את אבי היקר עומד בפתח, מחייך. "באתי ללמוד עם מאיר", הוא אמר בקול מלא נחת. לא ידעתי מה לעשות. מאיר, הלא הוא בעלי, ישן כעת, ובכלל, זה מוזר ולא מקובל שהחם מגיע ללמוד עם החתן ככה, בלי תיאום, רק כי נראה לו. המצב הזה די הלחיץ אותי. אחרי הכל אני כלה צעירה, אבל כבר אז ידעתי שבעלי לא יאהב את העניין בכלל.

"אבא, הוא ישן עכשיו", אמרתי לו, מקווה שיבין לבד, יפרוש. אבל אבא שלי חשב אחרת. הוא התרווח על הספה.

"אין בעיה, אני אחכה לו שיקום", אמר בנחת. עכשיו כבר ממש נלחצתי. מה העניין? האם הוא לא מבין את הרגישות בסיפור, את ה"מה הקשר"? לא ידעתי איך לצאת מהתסבוך הזה. באותן דקות מה שעניין אותי היה בעלי. לא חשבתי הרבה.

"אבא, זה לא מתאים, לא נראה לי שהוא רוצה בכלל ללמוד". בגלל המתח שהיה אצור בתוכי, הדברים בקעו מגרוני בעוצמה שונה ממה שחשבתי. המילים אולי התאימו לאירוע, הטון – ממש לא. אבא שלי נפגע. קם והלך.

מאז הוא לא דיבר איתי על האירוע, וגם אני עברתי לסדר היום. אבא שלי אדם טוב ונעים מאוד, לא אחד ששומר טינה או יוצר מריבות. גם אחרי הפגיעה הכל התנהל, כביכול, כרגיל.

אבל אז התחילו הבעיות. סדרה של בעיות כלכליות בלתי צפויות גררו אותנו לפיגור בתשלום לדירה. דברים לא מוסברים התרחשו, כביכול משהו מעכב אותנו. בכל פעם סיפור אחר, עד שלקבלן נמאס. הוא החליט לבטל את החוזה איתנו. ביקשנו לדבר איתו, שלחנו אליו שליחים, כל מי שחשבנו שיוכל לשכנע אותו להמתין רק עוד קצת, להתחשב. אבל דבר לא עזר, הקבלן לא הסכים, והחוזה בוטל.

*

מאז, 25 שנה אנחנו חיים בשכירות. זה לא רק העדר הדירה – כל השנים חיינו מהיד לפה. הכל בצמצום, בקושי, בלי אופק כלכלי, משהו להרים את הראש, לנשום.

אחרי חצי יובל נשברתי. איך יכול להיות שכל האחים שלי מסודרים עם דירה וחיים ברמה סבירה, ורק אני היחידה שמתמודדת עם קשיים כאלו, בלי דירה, בלי מחיה? ניסיתי לשאוב את עצמי חזרה לתוך מנהרת זמן, לאתר, אולי פגעתי במשהו? עשיתי משהו שגרם לכל המצב הזה להתרחש? ואז נזכרתי.

אין לי מושג למה רק אז עלתה לי בראש התמונה הזו. אבא שלי אצלי, שמח ונרגש ואני משיבה לו בכעס, בצורה חצופה, שוכחת לרגע מי הביא אותי עד הלום. 25 שנה מאז הסיפור הזה, ומעולם לא חשבתי לבקש סליחה, להתנצל.

הגיע הזמן לעשות זאת. אבל... אבי נפטר לפני עשר שנים. נזכרתי בלוויה שלו, לפני הקבורה, הזמן שבו הילדים והקרובים מבקשים מחילה מהנפטר. כולם ביקשו – חוץ ממני. הרגשתי לא נעים לבקש ממנו סליחה ליד כולם. היום הגיע שטר החוב במלואו, דורש ממני לקיים.

עדיין היה קשה לי. התקשרתי לרב, סיפרתי את הסיפור. שאלתי מה אני צריכה לעשות, אולי יש דרך אחרת לבקש מחילה מנפטר, איזה היתר. הרב היה חד משמעי. "הורים הם כמו מלאכים", אמר. "אי אפשר לזלזל בהורים. את חייבת לבקש מחילה. יש לארגן מניין מעל הקבר ולבקש סליחה, כאשר כל האנשים יאמרו 'מחול לך' שלוש פעמים". לא ידעתי מאיפה כל זה בא עליי, החוורתי.

איך אני מארגנת באמצע החיים מניין שיעלה לקבר של אבא? ושם לפני כולם אצטרך לבקש מחילה? זה היה גדול עליי. חשבתי מה לעשות כדי לבצע את זה בצורה הכי טובה.

נזכרתי שיום הפטירה של אבא מתקרב. הכי מתאים שנארגן מניין של אנשים שיעלו לקבר לומר קדיש, ועל הדרך כבר אבקש מחילה. זה היה רעיון מצוין. עכשיו נשאר לי רק לארגן מניין. אנחנו משפחה קטנה, אין הרבה גברים, כך שנצטרך לגייס עוד כמה מסביב שיעזרו לנו. יום האזכרה יצא ביום שישי, זמן חורף, מה שאומר חלון קצר של זמן, יום עמוס ולחוץ, כששבת נכנסת מוקדם מאוד.

התקשרתי לאחים, ביקשתי שינסו לגייס כמה שיותר גברים, כדי שנצליח לארגן מניין כמו שצריך. נימקתי גם שזו הזדמנות למי שלא הצליח לבקש סליחה לפני הקבורה, זה הזמן. הכנתי את הקרקע בשבילי, שלא ייראה מוזר ולא יהיו שאלות מיותרות...

כולם התגייסו על מלא ועשו הכל כדי שנצליח להגיע למניין גברים. ביום היארצייט עלינו לקבר של אבא, בית עלמין בקצה השני של העיר. יום שישי חורפי וקר, כולם ממהרים ורוצים רק לחזור הביתה, ואז אני מגלה שלמרות כל המאמצים, חסר לנו אחד למניין. נלחצתי. כל כך חיכיתי לרגע הזה, לגמור עם הסיפור הזה, השקעתי הרבה מאמצים כדי להצליח לקבץ עשרה אנשים, ועכשיו – מה אני עושה?

ביקשתי מבעלי בתחינה שיחפש עוד אחד שישלים לנו מניין. אנחנו מול הקבר, אנשים רוצים לסיים וללכת, ואנחנו עדיין כאן, לא מוצאים מישהו שישלים, וכל הזמן אני מנסה למשוך את הזמן, להשאיר את האנשים עוד כמה דקות, אולי נצליח בסוף למצוא עשירי.

כמה מאיתנו התפזרו כדי לאתר אי מי שיעזור, ואז ראינו אדם שהיה עסוק בתיקון מצבות. לא היה ברור אם הוא יהודי בכלל, אבל החלטנו לנסות, לא הייתה ברירה. אחד הגברים ניגש אליו, פתח איתו בשיחה מהירה, שאל אותו על מניין. הלה הבין מיד מה הוא רוצה, אבל לא ממש התכוון לשתף פעולה. יש לו עבודה ודברים חשובים אחרים לעשות, להשלים מניין – לא בתוכנית שלו.

התחננו אליו שיעשה טובה וחסד, ויעזור לקובץ יהודים.

בסוף הוא התרצה, עשה טובה. נשרך בקושי עד לקרבת הקבר, לא הסכים בשום פנים להתקרב יותר. בזכותו השלמנו מניין. הגברים מיד אמרו קדיש, ולאחר מכן בקשתי מחילה, כאשר כולם חוזרים: "מחול לך, מחול לך מחול לך!".

המילים חזרו אלי כהד, מחול לך! השמיים עונים לי, מישהו למעלה שומע אותי ומאשר זאת. אלו היו רגעים של הוד, משהו נשגב ממני, מחילה שניקתה לי את הלב והנפש. הרגשתי את הלב טהור ונקי יותר.

משם יצאתי אישה אחרת, חדשה. סגרתי פינה עם אבא שלי, האדם שנתן לי את כל כולו.

מספר ימים אחר כך, קיבלתי שיחת טלפון ממשרד השיכון. "זכיתם בהגרלה", הודיעו. הם נקבו בשם העיר. זו הייתה העיר שהכי רציתי לגור בה, דירה שהתשואה שלה מכפילה את עצמה כל כמה חודשים, אין מושלם מזה.

התרגשנו כולנו, אבל עכשיו יש לי בעיה. אני חייבת הון עצמי כדי להתחיל לרוץ עם זה... סיפרתי זאת לאמי. "כאשר יגיע השלב שבו תצטרכו את ההון – אני אעזור לך", היא אמרה לי מיד. הייתי רגועה יחסית.

אבל ביורוקרטיה – אין לה זמנים. עד שהגיע השלב בו היינו צריכים לשלם את המקדמה, אימי גילתה שהכסף שאליו היא התכוונה נסגר שוב בקרן שבה הושקע, והחלון הבא ליציאה רחוק. פכרתי אצבעות. מה אני עושה?

האם אני שוב עומדת לאבד את הדירה שלי?

אבל אז, אמא שלי חשבה על רעיון אחר. "לאבא שלך הייתה קרן שהכסף עדיין נמצא בה. נצבר שם סכום גדול ויפה מאוד, תוכלי להיעזר בו כדי לקנות את הדירה". בדקנו ומצאנו שאכן! אבא שלי השאיר סכום שהיה ההון העצמי שלי לדירה.

התרגשתי. אבא הטוב שלי שלח לי משמיים את הכסף. זו הייתה סגירת מעגל מושלמת, שדווקא מהחשבון של אבא שלי יגיע אלי ההון העצמי. זה היה בלתי נתפס, וכל זה זמן מועט אחרי המחילה שביקשתי ממנו.

באותם ימים הבטחתי שאפרסם את הדברים לזיכוי הרבים.

כמה כוח יש לסליחה, כמה מצוותכיבוד הורים חשובה לפני הקב"ה. שנים בן אדם יכול לסחוב בעיות על הגב, מבלי לדעת שיש סיבה לכל הדבר הזה, וזה תלוי רק בו...

הידיעה הזו היא אבן הפינה לבית החדש שלי, שבעזרת השם אזכה להיכנס אליו בקרוב. והלוואי שכל מי שייקח תועלת מן הדברים – כיבוד הורים, מחשבה על השני, בקשת מחילה – שיהיו הדברים לעילוי נשמתו של אבי זצ"ל.

משהו קטן כדי לומר לו תודה.