שווה סיפור: המברך את עמו ישראל

"מה עושים, דני?! אין מצב לחזור עכשיו הביתה! עד שהתארגנו, אני רוצה להיות עם המשפחה שלי!", כך אשתי, שלושים שניות אחרי שהבנו שאין לנו מקום במתחם, יחד עם כל המשפחה שלה.

*

כמה חודשים אחורה. המשפחה של אשתי ביקשה לצאת יחד למתחם נופש כלשהו, בכל מקום שהוא ברחבי הארץ. נבדקו הרבה אפשרויות, עד שהגיעה ההחלטה על המתחם המסוים הזה. קדמו לה הרבה טלפונים, שיחות, התכתבויות, כמו בכל המשפחות הטובות. אני הייתי מאזין פסיבי בסיפור, סיפור שחוזר על עצמו כמעט כל שנה, משאיר אותי עם חור בכיס.

אני לא מתנגד. להפך, זה ממש נחמד לצאת לחוויה משפחתית של שבת אחים גם יחד. אני נהנה מאוד, ובעיקר אשתי נהנית, וזה שווה לי כל שקל – כל עוד השקל הזה נמצא אצלי בכיס... השנה, למרות כל מאמצי, העסק לא הניב הרבה. היינו בבצורת כלכלית, חייתי על הקצה, מושך מכאן ומשם כדי לחיות את הרגע. לצאת לנופש? אין מצב.

בכל פעם ששמעתי את אשתי מדברת בטלפון עם האח/ות התורן/ית בטלפון, התכווצתי. איך אוכל לומר לה שהפעם זה פשוט לא מסתדר? ניסיתי למשוך את הזמן, אולי יגיע הנס, יביא איתו צ'ק שמן, או משהו רציני קצת יותר, שיכסה לפחות מחצית מההוצאה. כל עוד התוכנית לא היתה סגורה, יכולתי לתמרן, ולא לנפץ לה את החלום. אבל ברגע שבחרו מתחם, ובני המשפחה התחילו להעביר את המקדמות – הייתי בבעיה.

אשתי התחילה ללחוץ, לא מבינה למה אני מתמהמה. ואני – לא מצאתי מילים. רציתי שיהיה לה טוב, ולא ידעתי להסביר למה אני לא יכול לתת לה את הסכום הנדרש בשביל המקדמה. משכתי את הזמן בלי היגיון, מתפלל לאיזה עבודה שתבוא, תכניס כמה שקלים, תפתח אופק. קיוויתי לטוב.

שבוע לפני החופשה המתוכננת, קיבלתי טלפון מלקוח חדש, שביקש עבודה בדחיפות. זאת היתה עסקה מצוינת, מהסוג האיכותי. הדבר הראשון שרץ לי בראש – יש נופש. שניה אחרי שהלקוח העביר אלי את מקדמת התשלום שלו, הרמתי טלפון לגיסי, וביקשתי שידאג לבצע גם עבורנו העברה לבעל מקום הנופש. גיסי אמר שהוא ידבר עם בעל המקום, ויחזור אלי. הטלפון הבא היה לאשתי, ועוד באותו יום נתתי לה את הסכום הדרוש במזומן. הרגשתי בחוש את ההקלה שלה.

כל אותו היום, הספיקר של אשתי היה בפעולה, מאח לאחות, הורים, כולם התעסקו בנופש. בינתיים גיסי עדכן אותי שהוא דיבר עם בעל המקום, יש מקום והכל בסדר.

השבוע היה צפוף לי מבחינת העבודה. הלקוח דרש עבודה אינטנסיבית. אשתי עסקה בהתארגנות לנופש, ואני עסקתי בעבודה, נכון לתת ללקוח את השירות שמגיע לו, עד היום האחרון שלפני הנופש. המזוודות כבר היו מוכנות בפתח הדלת. אשתי המאורגנת להפליא סידרה הכל, עד לפסיק האחרון. התכוננו ליקיצה מוקדמת, להעיר את הילדים ולצאת מוקדם, כל עוד הכבישים רדומים קמעא.

בבוקר מוקדם יצאנו כולנו יחד ברכב. המצב בכבישים היה קצת עמוס יותר ממה שקיווינו, כך שהיה לנו עיכוב של כמעט שעה מהתכנון, אבל הגענו למתחם. נכנסנו וביקשנו את הצימר ששייך לנו. בעל המתחם החזיק את הדף, בודק. "משפחת כהן? לא מוצא". התקשרתי לגיסי, שהתחיל לברר מול בעל המקום. אין. מתברר שהוא לא זכר שגיסי דיבר איתו. גיסי לא התעקש על תיעוד. וההעברה? איכשהו מכל השיחות של ההוא להיא וההיא להם, היא לא בוצעה. הכסף שאשתי העבירה למשפחה הופנה להוצאות אחרות של החופש... בקיצור, היה איזה חוסר תקשורת של כולנו, ומסובב הסיבות רצה אחרת ממה שביקשנו לתכנן.

בעל המקום היה נבוך. הוא ניסה לבוא לקראתנו, אבל לא נשארה לו פיסה אחת של בית לתת לנו, הכל היה תפוס עד אפס מקום. ניסינו לארגן משהו בסמוך, לפחות נהיה קרובים לשאר המשפחה. בעל המקום סיפר על צימר חמוד שנמצא ממש לידו, חדש. הוא נתן לנו את המספר. דווקא היה פנוי שם, אבל בעל המקום דרש מחיר מופקע להחריד, יותר מפי שניים ממה שתכננתי לשלם. זה לא קורה.

השעות חלפו. אשתי והילדים עמדו מאוכזבים, עם מזוודה ביד ודמעות. לא ידעתי מה לעשות. "אני אנסה לארגן משהו", אמרתי באבירות, מנסה להתאושש מהמצב שנחת עלי, לתייק שמות ומקומות שיכולים לעזור לי למצוא קורת גג, נופש לשלושת הימים הקרובים. "אני חייב קודם ללכת להתפלל, סוף זמן תפילה, אני על הקצה. אמצא בית כנסת שיש לו כעת מניין אחרון, ונראה אחר כך מה לעשות". הנחתי את תיק התפילין ברכב, מקווה למצוא את בית הכנסת המסוים הזה במהרה. שאלתי כמה עוברי אורח חובשי כיפה. אחד מהם הפנה אותי לקצה השני של העיר, שם יש בית כנסת, אמר, שהתפילה בו מתחילה מאוחר. נסעתי לכיוון.

הגעתי לבית כנסת קטן, אך מתוחזק ונקי. כמה מתפללים מבוגרים ישבו עם סידורים ביד, מתפללים. הבנתי שהם ממש בתחילת התפילה, ונשמתי לרווחה. הרגשתי את החיוך של כולם מופנה אלי. קבלת פנים נלהבת, אין מה לומר. מרגיש בבית.

תפילת העמידה הסתיימה. החזן התחיל תפילת הש"ץ. באמצע, יצאתי ליטול את ידי, לפני ברכת הכהנים. כשנכנסתי בחזרה לבית הכנסת הרגשתי את כל העיניים עלי. לא הבנתי מה הסיפור. החזן התחיל "רצה", אני עליתי לדוכן. זרם חשמל עבר באוויר, יכולתי ממש להרגיש אותו. אנשים נראו נרגשים. מישהו שאל עם העיניים אם אני כהן. אישרתי בהנהון. מה הוא חשב, אם עליתי לדוכן? לא הבנתי. אבל כן הבנתי שאני כרגע הכהן היחיד בבית הכנסת.

ברכת כהנים. החזן התחיל את הפסוקים, אני חזרתי אחריו, מכוון, מברך את עמו בשלום. בסוף התפילה, אנשים נרגשים נעמדו ללחוץ לי יד. הייתי קצת המום מהמחווה של כולם, עד שאחד מהם אמר שכבר כמה חודשים הם לא זכו להתברך מכהן. עכשיו הבנתי את הסיבה להתרגשות, ובעצמי התרגשתי עד העצם לדעת שזכיתי וזיכיתי.

אחד הגבאים התקרב אלי, ושאל למעשי במקום. פטפטנו קצת. הוא התגלה כאדם מעניין, איש שיחה מרתק ממש. סיפרתי לו על הנסיבות שהובילו אותי אליהם, על הנופש ועל כל המשפחה שנמצאת במתחם אחת, ועלינו, שנשארנו בלי מקום לינה. הוא אמר מיד שינסה לעזור ולמצוא לנו מקום. "במה אתה עובד?", הוא שאל על הדרך. סיפרתי לו על העסק שלי. הוא גילה עניין. "אני בדיוק מחפש מישהו כמוך", אמר. הראיתי לו תמונות של עבודות שלי, והוא התפעל ממש. "תעניין אותך עבודה כאן בעיר?", שאל באגביות. "זו תהיה עסקה משתלמת", הוא הבטיח, "אין כאן אנשי מקצוע כמוך, ויש לא מעט ביקוש". הוא שלף בידענות מספרים ורשימות, כל מה שיקל עלי לחשב את הכדאיות של העבודה בעיר.

בין משפט למשפט, הוא התקשר למי שהתקשר, ותוך כמה דקות היה לו פתרון בשבילנו: "יש צימר ליד המתחם, משהו חדש מהניילונים, מתאים לך?". צחקתי. הייתי שם, עדכנתי אותו. מקום מהמם, אבל המחיר לא הגיוני בשבילי, הוא ביטל בהינף יד. "כמה תרצה לשלם?". חייכתי ונתתי לו את המחיר של המתחם שהיינו אמורים להיות בו. זה היה מחיר רחוק ממחיר הצימר ולא היה הגיוני שאקבל אותו במחיר הזה. אבל הגבאי, שהציג את עצמו כמומו, דפק על השולחן. "סגור".

מה זאת אומרת סגור? תמהתי.

הוא חייך. "זה הבן שלי, הבעלים של הצימר. סע לשם, תארגן את הדברים. ובינתיים תחשוב על ההצעה שלי, ותחזור מחר עם תשובה חיובית", הוא קרץ לי בעינו. המום מכל מה שהתנהל סביבי בשעתיים האחרונות, התקשרתי לאשתי, מספר בראשי פרקים על הנס. חזרתי ומצאתי אותה מחכה לי ליד הצימר, המומה. אחיותיה הגיעו לחפש איתה יחד את העוקץ. לא מצאו. זה היה חלום של מקום. אשתי היתה בעננים. גם אני.

בחישוב מהיר, מעבר לעיר הרחוקה הזו תביא לי לקוחות חדשים, אופק. עלויות המחיה יהיו חצי ממה שאני מכיר, השכירות כאן זולה משמעותית מבעיר הגדולה במרכז שבה אני חי כעת. הילדים שלי קטנים מספיק בשביל לעבור בלי שיהיה להם קשה מדי.

נשאר לי רק לשאול את אשתי מה היא חושבת על זה. בערב, כששנינו נהנינו מאוויר ההרים ומהנוף, סיפרתי לה ביתר פירוט כל מה שעבר עלי בבוקר. בית הכנסת, ברכת הכהנים, ההבנה שכל כך הרבה חודשים לא זכו כאן להתברך. היא התרגשה עד דמעות. יחד הבנו למה הקב"ה סובב כך את הכל, נתן לנו ערוץ לברך את עמו.

סיפרתי לה גם על מומו ועל הצעת העבודה שלו. חשבנו יחד. היא תוכל לעבוד מרחוק, וגם אם לא תצליח, תוכל למצוא גם כאן עבודה אחרת. אני הייתי המפרנס העיקרי ממילא. זה בהחלט היה נראה לה.

בבוקר קמתי עם תשובה, חיובית כמובן. נסעתי לבית הכנסת, מתחיל להתרגל לאנשים הנרגשים לראות אותי. אחד מהם כבר עדכן אותי שאשתו הגיעה, היא בעזרת הנשים, עם עוד כמה, באו לשמע את הברכה. התרגשתי.

לאחר התפילה ניגשתי למומו. הודיתי לו שוב על הצימר שארגן לי, ושיתפתי אותו בהחלטה הזוגית של אמש. אנחנו בעניין.

מומו חכך ידיים בהנאה, והתחיל להריץ את התוכנית. רגע לפני שלחצנו יד, הוא חייך אלי. "הכל בתנאי אחד", אמר.

"מה?", שאלתי בחשש.

"אתה מגיע לגור כאן, ליד בית הכנסת. אנחנו חייבים כהן, חייבים ברכה!".

"מקובל עלי", צחקתי.

לא יודע מי רוצה יותר ברכה, הם או אני.