פרשת פינחס: מה אנחנו רוצים? ולמה אנחנו רוצים את זה?

אף אחד מאיתנו לא מסוגל להבין את "חישובו" של הקדוש ברוך הוא, איך ומתי להיענות לתפילות שלנו: "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם השם. כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם" (ישעיהו נ"ה, ח'-ט'). החישוב האלוקי הינו מעבר ליכולותינו, ועלינו לקבל זאת ולהאמין ולבטוח בבורא עולם שאנחנו בידיו הטובות.

נראה, שיש דרך להפוך את התפילות שלנו לטובות יותר ואולי אף ליעילות יותר, כי לפעמים, בתורה, אנחנו פוגשים סיפורים של אנשים שפונים לאלוקים והם מקבלים בדיוק את מה שהם ביקשו. אולי, אם נלמד את הסיפורים האלה היטב, ונבחן איך הם ניסחו את בקשתם, נוכל להבין מה היה מיוחד בהם ואולי לשלב זאת בתפילות שלנו.

אחת הדוגמאות המפורסמות מופיעה בפרשתנו, פרשת פנחס, ביחס לבנות צלפחד. מה היה שם?

ארץ ישראל מיועדת להיות מחולקת לשנים עשר חלקים, כל שבט מקבל חלק אחד, על פי גורל, וכל משפחה מהשבט מקבלת אחוזה בנחלת השבט. והנה באות בנות צלפחד משבט מנשה, לפני משה ולפני נשיאי העם, ובפיהן טענה: "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר... לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן, תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ" (במדבר כ"ז, ג'-ד'). בנות צלפחד חשבו שכאשר אדם נפטר ואין לו בנים אלא רק בנות, עוברת הנחלה שלו למשפחתו ולא לבנותיו, ולא יהיה המשך לנחלת אביהן. לכן באו בבקשה למשה: "תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ", אנו רוצות לרשת אחוזה בארץ, אחוזה שתיקרא על שם אבינו, ולא יימחה שם המשפחה.

משה שומע את הבקשה ועושה את הדבר המתבקש: "וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי השם". ואכן אלוקים עונה למשה: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת, נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם, וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן".

פרשה זו לכשעצמה נושאת מסר עצום – כמה גדול כוח הרצון. הן רוצות לזכות בסגולת ארץ ישראל, ואלוקים מזהה רצון כה חזק ואמתי, ומחדש עבורן הלכה שגם הן נוחלות.

כשקוראים את הפרשה הזו בעיון, האומץ של הבקשה מצד אחד והתגובה החיובית של אלוקים מצד שני – פשוט בלתי נתפסים.

אם נתבונן לרגע - מה הן בעצם אומרות? הן מבקשות מאלוקים לשנות את חוק הירושה. הן טוענות שמשהו "לא צודק" וצריך תיקון. מי ביקש מהן להעיר על חוקי אלוקים? אלוקים לא הציב "תיבת הצעות" למרגלות הר סיני. אפשר לשאול שאלה בענווה, אבל לדרוש ולומר: "תנה לנו אחוזה", זה לא דבר מקובל, ובכל זאת – בניגוד מוחלט לכל מה שציפינו, אלוקים מסכים איתן ולא רק באופן נקודתי אלא הוא מחדש חוק: "וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר, אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ, וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ". זה הרבה יותר מאישור נקודתי. זו חקיקה חדשה. אלוקים הופך את הבקשה שלהן לחוק לכל הדורות.

אבל האמת היא – שזה לא באמת חסר תקדים.

יש מקום נוסף בתורה שבו מישהו מבקש בקשה מאלוקים, ואלוקים לא רק אומר "כן", אלא מקבע את זה כחוק לדורות. אם נסתכל על שני הסיפורים האלו זה לצד זה, נוכל להבין מה היה מיוחד כל כך בבקשה של בנות צלפחד, ומה אולי אנחנו יכולים ללמוד מזה לתפילות שלנו.

היכן? בפסח שני (במדבר פרק ט').

קבוצת אנשים היו טמאים בטומאת מת, ונמנע מהם להקריב את קרבן פסח. זה לא הניח להם. הם פנו למשה ואמרו לו: "אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם... לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן השם?", למה שנהיה מודרים מהזכות העצומה של הקרבת קרבן פסח?

נשים לב שבשני הסיפורים יש אותו ניסוח: "למה ניגרע"? "למה יגרע"? גם כאן השם מייצר חוק: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח להשם. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (במדבר ט', י"א). אלוקים מצווה את בני ישראל על מצוותפסח שני. הזדמנות נוספת.

בשני המקרים קבוצת אנשים לא יכלה להשתתף במשהו מרכזי: פעם אחת – בקרבן פסח. פעם שנייה – בירושת הארץ. בשני המקרים הם פונים בתשוקה: אנחנו רוצים להיות חלק, לא רוצים להישאר בחוץ, בשני המקרים הם משתמשים באותה טרמינולוגיה: "למה נגרע"? ובשני המקרים  אלוקים לא רק נענה – אלא מחוקק חוק חדש.

אין עוד מקום בתורה עם הביטוי הזה "למה נגרע". זה לא מקרה. התורה מבקשת שנשים לב לדמיון בין שני הסיפורים. מה הפנימיות של הבקשות? מה הייתה המוטיבציה שלהם? הם אומרים בעצמם: "למה ניגרע?" הם מרגישים שהם בחיסרון. הם מרגישים שחסר להם משהו חשוב. הם רוצים להשתתף בעבודת השם. הם רוצים חלק בארץ אשר עיני השם בה. הם רוצים להיות חלק מהחג, מהקהילה, מהברית. זה לא מגיע ממקום של נוחות או תועלת עצמית אלא מתוך תשוקה להתחבר למה שהשם רוצה.

אפשר לפרש את בנות צלפחד בצורה צינית: "הן רוצות כסף, נחלה, רכוש", אבל אפשר גם – וזה הכיוון שהתורה רומזת אליו – לראות את זה אחרת לגמרי: הן רוצות חלק בארץ השם. בדור שבו עם ישראל כולו נרתע מהכניסה לארץ, הן אומרות: אנחנו רוצות להיות שם. אנחנו רוצות להיות חלק מהייעוד. זה לא אגואיזם – זה קניין רוחני. הן לא באות לקטר או לערער על חוק לא צודק. הן באות מתוך הזדהות מוחלטת עם ערכי התורה. בגלל נסיבות חיצוניות הן לא יכולות לקיים את הערך הזה, והן אומרות: "אנחנו רוצות! אנא אפשרו לנו!".

גם בתפילה האישית שלנו, עלינו לשאול את עצמנו: מה שורש הבקשה שלנו? כאשר אנו מתפללים על בריאות, פרנסה או הצלחה – האם הבקשה מונעת מאינטרס אישי בלבד, או שהיא נובעת גם מתוך רצון לקדם את כבוד שמיים? אם נבקש בריאות כדי לשמש את השם בגוף חזק, פרנסה כדי לבנות בית של חסד, הבקשה הופכת מחיפוש אחר טוב אישי - לביטוי של שליחות. היא נעשית חלק ממגמה כללית, מהשאיפה להיות שותף לרצון השם בעולם. כשאנו פונים לבורא, אנחנו צריכים להרגיש "למה נגרע"? אנחנו רוצים להיות חלק מעושי רצון השם בעולם. ככל שבקשתנו נטועה יותר ברצון האלוקי, כך היא "מקבלת יותר הצדקה" להתקבל, כאילו אנו מעניקים לקדוש ברוך הוא סיבה טובה יותר לומר לנו: כן.