בבית הכנסת של טהרן: המסע שתיעד קהילה יהודית נשכחת

בבוקר בהיר אחד, בשלהי המאה התשע-עשרה, פסע איש זר ברחובותיה הצרים של טהרן. גופו עטוף בגלימה אירופאית ארוכה, כובע רחב שוליים לראשו וזקנו הארוך מסורק בקפידה. בעיניו הבורקות ניכר עירוב של חכמה, עייפות הדרך וגעגוע עז למשהו שמעולם לא הכיר לגמרי – ואולי דווקא חיפש. שמו היה דוד דבית הלל, נצר לשושלת מפוארת של תלמידי חכמים, ובראשה רבי הלל נפתלי הירץ, מחבר "בית הלל", שעל שמו נקרא.

הוא הגיע לבית הכנסת המרכזי של טהרן – מבנה נמוך, מקומר, עטור קשתות ועיטורים צבעוניים, כפי שמקובל בבתי כנסת פרסיים. גג האריחים הכחולים הבריק באור השמש, והשטיחים הרקומים שכיסו את הרצפה הפיצו ניחוח עמוק של צמר וטורקיז. החלונות היו מכוסים בפרוכות משי רקומות, וספרי התורה שמורים היו בתוך תיבות מעשה ידי אמן, עטופים בבדי קטיפה רקומים חוטי זהב.

כאשר נכנס דוד לבית הכנסת, הפסיקו המתפללים לרגע את תפילתם. זר היה במראהו, בלשונו ובמנהגיו, אך תווי פניו העמוקים ושפת הגוף הרגועה שלו שידרו להם מיד: לפניהם לא תייר רגיל, אלא איש נעים וטוב, אוהב אדם, וגם תלמיד חכם ובן עליה.

הוא נשאר בטהרן תקופה ארוכה. בניגוד לנוסעים אחרים – כך העיד על עצמו – לא מיהר ממקום למקום. בכל עיר שבה עבר, ביקש לשהות זמן ממושך, לשמוע, להרגיש, ללמוד. "ישבתי במקום אחד חמישה-עשר יום לפחות, ויש ששהיתי מחודש ועד שנה", כתב בהקדמה לספרו. "שאר הנוסעים, אף גדולים הם, לא הכירו את מעמדות העם ולא את לשונותיהם. אני – ישבתי איתם, שוחחתי בשפתם, וכך עמדתי על מנהגיהם".

בין השטיחים הרקומים לבית הכנסת ולבתי הקהילה, למד דוד לקרוא בפרסית יהודית, והיה מצטרף ליהודי המקום בקריאת ה"בראשית-נאמה" וה"מוסא-נאמה". הוא הקשיב בהשתאות לסיפורו של המשורר אלישע בן שמואל, על בן המלך והצופי – "שאהזאדה וצופי" – משל מרגש על ענווה, עזיבה וחיפוש אחר האלוקים.

הוא למד על יהודי טהרן – כמותם כמאה משפחות בזמנו – אנשים פשוטים שעסקו ברוכלות, במסחר ובמלאכה, אך גם נתקלו בהדרה חברתית מצד שכניהם השיעים, שראו בהם אנשים טמאים. אף על פי כן, בתחום הרפואה נודע שמם, והשיעים, שאף הם רצו להתרפא, הסכימו בלית ברירה, לטובתם האישית המיידית, להשתמש בשירותיהם. כך אירע שרופאים יהודים רבים רכשו מוניטין, ובראשם יהודי בשם י' א' פולאק, פרופסור בבית הספר לרפואה בעיר ורופא יועץ לשאה.

בספרו תיאר דוד את מנהגיהם, את בתי הכנסת, את יחסיהם עם שכניהם ואף את העדויות ששמע על עשרת השבטים – אותן גלויות נידחות בהרים ובמדבריות של אסיה. עדויותיו עתידות לשמש, לימים, מקור רב ערך לחוקרי היישוב היהודי במזרח התיכון ובארץ ישראל.

שנים אחר כך הלכו ונכתבו עדויות נוספות: השד"רים י' וולף, בנימין השני וא' נוימארק תיארו את גידול הקהילה בטהרן, אשר כללה כבר אלפים רבים. בית החולים היהודי נבנה, בתי ספר הוקמו ובקהילה פרחה תקווה.

בראשית המאה העשרים העניק השאה רפורמות אזרחיות, והקהילה זכתה לאזרחות מלאה. בימי שושלת פהלווי, המשיכו החיים להשתפר. מוסדות חינוך ורווחה פעלו, ובשיאה מנתה הקהילה בטהרן כ-40,000 נפש, רובם צאצאים למהגרים ממרכז אסיה, עיראק, אירופה המזרחית ומשהד הסמוכה.

אך ההיסטוריה, כדרכה, אינה מניחה לאיש להירגע לאורך זמן. עם המהפכה האסלאמית ב-1979, הוחמר מצב היהודים. תעמולה אנטישמית, הגבלות ואפילו הוצאות להורג הביאו לגלי בריחה המוניים. תוך עשורים ספורים נותרו בטהרן רק אלפים ספורים, ללא הנהגה רבנית יציבה, ובחינוך – מורים מוסלמים מונו, והשבת חדלה מלהיות יום מנוחה מוכר.

ובכל זאת – יהדות פרס לא נעלמה. בגלותה בארצות המערב, ובעיקר בקליפורניה, בישראל, בבריטניה ובצרפת, הקימה מוסדות קהילה, שמרה על שפתה, על מנהגיה ועל זיכרונות בתי הכנסת המכוסים שטיחים רקומים, כמו זה שבו התפלל דוד דבית הלל בביקורו בטהרן – איש זר, אך אח.