משיראז לירושלים: כך נכתבה השירה שחצתה יבשות

כיום חיים היהודים הספורים שנותרו באיראן בפחד, באימה ובלי להרים את ראשם. אבל בעבר היו באיראן קהילות מפוארות בעלות מסורת ותרבות עשירות, שנשאו את קולן ברמה בתפילה, בלימוד ובשירה.

בערב שבת קודש, בעמקי העיר שיראז, כששקעה חמה על הרי זגרוס ואורות זהובים נצצו בין סמטאותיה הציוריות של העיר, נתכנסו יהודי העיר בבית הכנסת הגדול. ריח הלבונה עלה מהבשמים שנפזרו, וצלילי שירה חרישיים הדהדו באוויר. כולם באו לשמוע את פיוטי הדרשה של רבם הדגול - רבי מולאנא שאהין שיראזי.

הוא עמד לפני הקהל עטוף בטליתו, עיניו מאירות באור פנימי שקט. בלשון פיוטית, בניב הפרסי-היהודי שחובר בקפידה לאורך דורות – ניב שהלבין שפתותיהם של סופרי הקהילה – פתח שיראזי לדרוש בפרשת השבוע. לא כסיפור יבש, אלא כרקמה מרהיבה של מילים. דבריו נישאו באוזני הקהל כנגינה: פרשה ומדרש, חכמים ומשלים, כולם נשזרו יחד כבשטיח פרסי עדין. שורותיו זרמו בחרוזים שווי-משקל, פיוטיים ושקולים. מי שאוזנו חדה היה שומע בהם הד של תהילים ושיר השירים, ומי שלבו פתוח – ימצא שם מפתח לסוד הנשמה.

הקהל האזין דרוך ונרגש. זקנים ונערים, נשים וטף – כולם שקטו. עיניהם נעוצות ברבם, שפתותיהם נעות יחד עם חרוזיו ובלבבותיהם הֶד של אמת עתיקה. ובסוף הדרשה, כאשר ירד שאהין מן הבימה, נגשו אליו האנשים, נשקו את ידיו, בירכוהו, ועיניהם בורקות משמחה של התרוממות.

בדרכו הביתה, בצעדים איטיים בין חומות האבן וסמטאות שיראז, שב החזון ועלה בזיכרונו. לילה אחד, עת נדדה שנתו והוא נע באפלת מחשבות, בא אליו מראה פלאי. קול רך אך איתן נקש על דלתו הפנימית, וקרא אליו: "מַדּוּעַ תֵּשֵׁב, בְּאֵין מַעַשׂ תַּבִּיט? כָּל רֹגֶז הַשְׁקִיטָה, וּרְאֵה נָא מַשְׂכִּית!".

הקול פתח לפניו קופסה והגיש לו יהלום; משהביט פנימה, ראה כתב קדום – דברי נבואה כמעט. הקול קרא בו להרים תרומה מן הזמן, לחבר, ללקט, לפרוח. שאהין קם משנתו כמתעורר מתרדמה ארוכה. רוח חדשה נשבה בו.

למחרת אותו לילה, כך סיפרו השכנים, נעלם שאהין מהעיר. הלך לו בלב היער, מקום בו נובע מעיין מים זכים. ושם, מתחת לצל עצים עתיקים, כתב את אשר הפך ליצירת חייו – שירה ארוכה על תולדות משה רבנו, למן לידתו ועד מותו, כשהוא שוזר בתוכה את מיטב מדרשי חז"ל, כמו היו אלו חוטי זהב השזורים ברקמת משי בוכרית.

שירתו נפוצה ברחבי הקהילה. אפילו השליט אבו סעיד שמע את שמעו, ושלח שליחים לבקש שיר לכבוד יום הכתרתו. שאהין הסכים - אך רק באותיות העבריות כתב, גם למען כבוד התורה, וגם כדי שילמדו היהודים את צורת אותיות הקודש.

ערבו של יום. פורים מתקרב. בדרכו לביתו חשב על הימים הנפלאים ההם שבשושן. פתאום, דפיקה בדלת. תלמידיו נכנסו, נשאו עימם פנקסים ונרות. אחד מהם, הצעיר שבהם, ביקש: "רבי, כתוב נא לנו פירוש על מגילת אסתר, לכבוד מרדכי ואסתר – הלא הם נקברו באדמת איראן, לא הרחק מכאן...".

הביט בהם שאהין, חייך, והניף את קולמוסו. מילים החלו לרקוד על הדף – "ארדשיר-נאמה". הוא פותח בסיפור על מלכים שלא היו, כדי למשוך את הלב, ואז הוא חורז את סתרי המגילה ואת ענייניה, בסיפור מרתק ומפעים, סיפור שבו אור גבורה ואמונה, כשאת הכל הוא כולל באותן אותיות שמסרו לנו סוד מימים קדומים.

שנים חלפו, דורות התחלפו, אך שירתו לא נשכחה. יהודים רבים בפרס חיקו את סגנונו. משורר אחד, שנולד באספהאן ושם עטו "עמראני", המשיך את המפעל – וכתב שירה על ספר יהושע, רות ושמואל. אך רק בקרב יהודי פרס נשמרו חרוזיו, דמויי אבן טובה, הנוצצים אך מוצנעים.

עד שבא שמעון חכם, רב ומשורר מבוכרה, אשר עלה לירושלים בשנת 1890. הוא ייסד את שכונת הבוכרים, והביא עימו את שירת מולאנא שאהין. בירושלים, לראשונה, פורסמה שירתו ברבים. והחרוזים שנולדו בצל עצי שיראז, חזרו להשמיע את קולם גם בעברית ציון.

וכך – מפה לאוזן, מכתב יד לספר דפוס, משמורת עתיקה לחיים חדשים – נשמר זכרו של הרב המשורר. עוד ימשיכו שיריו להדהד, כסיפור חי ונושם, בן שבע מאות שנה של חכמה יהודית עטופה בשירה פרסית.