פרשת נשא: האם מתוך אובדן אמון, כאב והרס – אפשר לבנות את הקשר מחדש?

פרשת נשא עוסקת בכמה נושאים.

אחד מהם דן בעניינה של אישה, אשר בעלה ראה אותה מתייחדת עם גבר זר, והוא חושש שעשתה עמו מעשה אסור. הדבר מעיק עליו ומעיב על שלום הבית, והוא בודק עם אשתו את הנושא. והיה, אם האישה מודה בחשדות, על פי ההלכה היא נאסרת לחיות עם בעלה מכאן ולהבא, ועליה להתגרש ממנו.

בית הדין אינו עושה עמה דבר, כיוון שהתורה קובעת שניתן להעניש אך ורק אם היו עדים והתראה. אולם אם האישה מכחישה הכל ובעלה עדיין חושד, הוא יכול לבקש ממנה לעבור תהליך בדיקה מיוחד שנעשה בבית המקדש.

כדי שבדיקת האישה תתקיים נדרשים שני שלבים: "קינוי" ו"סתירה". הקינוי הוא פעולתו של הבעל – אזהרה מפורשת לאשתו שלא תתייחד עם גבר מסוים. הסתירה היא הפעולה של האישה – התייחדות עם אותו אדם בניגוד לאזהרה. כשזה קורה בנוכחות עדים, השילוב הזה יוצר תשתית לחשד שמוביל – ברצון הצדדים – לבדיקה.

הכהן לוקח מים ושם בתוך כלי חרס, בתוך המים הוא שם עפר מקרקע המשכן, והוא רושם על קלף את פרשת סוטה המוזכרת בפרשה שלנו, שבה מופיע גם שמו המפורש של אלוקים. הכהן מניח את הקלף בתוך המים, הכתב שעל גבי הקלף נמחק והאישה שותה את המים. אם האישה אכן עשתה מעשה אסור, היא מתה מיד כתוצאה משתיית המים – באופן נסי כמובן (התלמוד כותב, שגם הגבר שעשה עמה את המעשה האסור מת מיד). אם התברר שהחשדות היו לשווא, היא מתברכת בברכות גדולות, והמים שהיא שתתה גורמים לה לברכה. בין היתר היא מתברכת בפוריות, וגם אם עדיין לא הרתה, יש לה סיכוי להרות ולהביא חיים חדשים לעולם.

נדגיש שהאישה אינה מחויבת לשתות את המים המרים, אך אם היא אינה רוצה לשתות – בעלה יכול לגרש אותה מבלי לתת לה את דמי כתובתה.

יש כאן מסר חשוב מאוד.

אחד מעשרת הדברות הוא: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם השם אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא". זהו ציווי ליראת כבוד והתייחסות זהירה לשם השם. כתיבת שם השם ולאחר מכן מחיקתו, כמתבצע במעמד בדיקת הסוטה, נדמית לכאורה כהתעלמות מוחלטת מן הקודש, שהרי מה מבטא יותר חוסר כבוד מכתיבה מכוונת של השם הקדוש – ואז מחיקתו?

אבל דווקא שם, בעניינים שבין איש לאשתו, הקדוש ברוך הוא עצמו מתיר את מחיקת שמו למען ערך חשוב מאוד – שלום בין איש ואשתו. שלמותו של קשר זוגי, שיקום האמון בין בני זוג שמריבות וחשדות הפרידו ביניהם, ראויים אפילו להקרבה של דבר כל כך מקודש. מחיקת השם הופכת למעשה קודש.

בבדיקת הסוטה, הבעל מגיע לבית המקדש לא בגלל ודאות, אלא בגלל ספק. משהו נשבר בבית. הוא כבר איננו מסוגל להאמין לאשתו, גם כשהיא אומרת שלא קרה כלום בינה ובין אותו האיש. הספק מכרסם בו: ואם בכל זאת כן? ואם נאמנותה נתונה לאחר, והיא עומדת בפניו ומשקרת? חוסר האמון הופך את הקשר לקרוע.

ובמצב הזה – כשהאמון מתפורר, כשאין דרך רגילה לגשר על הפער – התורה מאפשרת דרך אחרת. כמו שאומר הבעל בלבו: "הלוואי שהיה לי סימן מן השמיים, משהו ברור, אובייקטיבי, שיוכל להאיר את החושך". והנה, התורה באה בדיוק לענות על הצורך הזה: שתיית המים. המעמד הזה הוא לא סתם מבחן, אלא ניסיון לשוב לבהירות – או לפחות לדעת בוודאות אם יש תקווה לשיקום.

הרמב"ן כותב: "והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי העניין הזה, שהוא פלא ונס קבוע שייעשה בישראל בהיותם רובם עושים רצונו של מקום..." (כדאי לעיין בדבריו). החשיבות של שלום הבית וחזרה למצב של אמון מלא בין איש לאשתו מצדיק את מחיקת שם השם.

כשמעיינים בפרשת סוטה, אנו יכולים לראות הקבלות רבות לסיפור המבול.

המרכיבים העיקריים של בדיקת הסוטה הם: מים, עפר, מיחוי, בגידה / מעילה, אותם מונחים שמרכיבים את סיפור המבול.

האישה שותה את המים כדי לבחון את חפותה, ובמבול העולם "נשטף" במים כדי להיבחן ולצאת מחוזק – או להימחות כליל. שני הסיפורים – המבול והסוטה – פועלים באותה תבנית של התמודדות עם "בגידה" ואובדן אמון. הם מלמדים שגם לאחר בגידה, גם לאחר סערה, קיימת אפשרות להחיות את הקשר, את האמון, ואת החיים עצמם.

לאחר שהמים שוככים, מגיע רגע המעבר: קללה מתחלפת בברכה. אצל הסוטה, אם האישה נמצאת זכאית, היא אינה רק שורדת – היא זוכה בברכה של פוריות – "וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִיא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע" (ה', כ"ח), ואצל נח נאמר: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (בראשית ט', א'). החיים החדשים צומחים מתוך השבר, ומעידים על האפשרות לחידוש האמון ולחידוש הברית – לא רק באופן סמלי, אלא באופן ממשי ומתקן.

גם אחרי המבול, אלוקים נשבע "לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם". דווקא לאחר המשבר מתאפשרת הבטחה חדשה – קרקע חדשה ליחסים בין האדם לבוראו, או בין בני זוג.

דבר מעניין נוסף הוא, שלפני המבול התורה כותבת שהסיבה למבול היא: "וַיַּרְא השם כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם… וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם", ואחרי המבול, אלוקים אומר שהסיבה שיותר הוא לא יביא מבול היא אותה סיבה: "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו – וְלֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם".

שני הפסוקים מצהירים למעשה אותו רעיון – יצר לב האדם רע מנעוריו, אך בעוד שלפני המבול רעיון זה מוביל לחורבן, אחריו – הוא מביא להבנה, אולי לחמלה. אלוקים אומר: אני מכיר במגבלות האדם, אך לא אעניש אותו שוב כך.

גם אצל הסוטה, אין ודאות שהמציאות תשתנה. אבל ברגע שהחשד הוסר, ניתנת האפשרות לשנות את הגישה – להחליף את הכעס בתקווה ובברכה. זוהי התחלה חדשה – לא רק של העובדות, אלא של היחס ביניהם.

הרעיון המרכזי שנשזר בין הסיפורים הוא: האם אפשר לאפס קשר שנשבר? האם ניתן, מתוך המקום הכואב ביותר – של אובדן אמון, של כאב, של הרס – לבנות קשר חדש, אחר?

בסיפור המבול, אלוקים מחליט לא לפעול שוב בכעס, והוא מקבל את מגבלות האדם. בכך נוצר מרחב לברית מחודשת. כמו שאלוקים בחר לא להשמיד את העולם שוב, על אף שהאדם "רע מנעוריו", כך גם זוגיות שספגה מכה יכולה להתחדש. יש כאן הבנה שיחסים לא מושלמים יכולים להתקיים – אם יש מוכנות הדדית לסלוח, לזכור לטובה ולפתוח דף חדש. גם זוגיות שבורה אינה חייבת להסתיים – אם שני הצדדים מוכנים לתת אמון מחודש ולהיטהר.