כבר חמש שנים שיאיר סעדו מתלווה למוהל הוותיק הרב עמנואל משולם בדרכו לאירועי ברית מילה, לומד מדרכיו ועובר הכשרה בתחום המילה, אך לרגע הוא לא העלה בדעתו שהיום בו יקבל את תעודת הסמיכה למוהל, יהיה גם היום בו ייאלץ להיפרד ממורו ורבו.

"הרב עמנואל הסמיך מאות מוהלים ברחבי הארץ, ואני הייתי התלמיד האחרון שלו, וקיבלתי את ההסמכה ביום בו נפטר", הוא מספר. "אבל הוא לא היה רק הרב שלי, הוא היה עבורי ממש דמות לחיקוי, כבר מאז שהייתי בן חמש עשרה. כי כתושב רחובות גדלתי על הדמות האגדית שלו וממש ראיתי לעצמי זכות להיות מקורב לאדם מיוחד כזה".

"מעולם לא לקח שקל"

סעדו מציין כי לרב עמנואל, המוהל הוותיק ביותר ברחובות, היה מנהג – לקרב אליו נערים שהתעניינו בנושא בריתות ולצרפם אליו בזמן שהוא יוצא למול. "כמעט לא היה יום שבו הוא לא יצא לברית, והיו ימים שבהם יצא לשבעה או לשמונה בריתות", מספר סעדו. "באופן אישי התקרבתי לנושא בגיל חמש עשרה, כי הוא ריתק אותי מאוד, והרב עמנואל נהג לאסוף אותי ברכב שלו ולצרף אותי למלאכת המצווה. בהמשך ראיתי שהוא אסף גם נערים צעירים יותר, לפעמים הם אפילו לא הגיעו איתו לאולם, רק עזרו לו בדרך, והוא היה משוחח איתם ונותן להם את התחושה שהם עושים את הדברים הכי חשובים בעולם.

"בשנים האחרונות ביקשתי ממנו לעבור הסמכה למוהל, ואכן עברתי את כל הלימודים הנדרשים, כאשר בינתיים אני זוכה להכיר מקרוב את הדמות הפלאית שלו". סעדו עוצר לרגע, ומדגיש בידיעה מלאה את הפרט הבא: "הרב עמנואל מעולם לא לקח תשלום על בריתות שעשה, אפילו לא סמלי. הוא מל אלפי תינוקות מבלי לקבל שום תמורה, או כפי שנהג לומר – 'את השכר על המצווה אקבל בעולם הבא'. אגב, לא זכורים לי מקרים שבהם השיב בסירוב להזמנה לברית, ולפעמים הוא חצה את הארץ לאורכה ולרוחבה כשהוא מבצע בריתות בזה אחר זה. 

"גם לחו"ל הוא נהג להגיע, והיו מדינות שטס אליהן אפילו עשרות פעמים, כשהוא שוהה בתנאים לא תנאים ומתאמץ לעבור מטיסה לטיסה, העיקר להספיק עוד ברית, וכל זאת בזמן שמשלמים לו את עלות הטיסות והשהייה בלבד, ללא שום תמורה על עבודתו. אבל הכי מדהים היה לראות את השמחה שלו בזמן שיצא מכל אירוע, הפנים שלו היו מוארות, ואפילו שהגיע כבר לגיל 89 הוא לא פסק מלהודות על הזכות שניתנה לו לבצע את המצווה. הוא פשוט התרגש בכל פעם מחדש".

יש לסעדו גם סיפור מיוחד ומרטיט: "באחד הימים התקשר מישהו לרב עמנואל וביקש ממנו להגיע בדחיפות לאולם מסוים, כיוון שהמוהל ברגע האחרון לא הגיע. הרב עמנואל עזב הכל ויצא לדרך, אך בפתח האולם הוא נתקל בפתח במוהל נוסף שהוזעק אף הוא. המוהל הזה הוא רב מפורסם בעל מראה הדור וחשוב. מכיוון שהיה זה ברית של תאומים, הציע אבי הבן לשני המוהלים שהם יחלקו ביניהם את העבודה, וכל אחד מהם ימול תינוק אחד. הרב עמנואל אמר למוהל השני: 'אתה תהיה ראשון', והוא אכן ביצע את הברית. לאחר מכן הוא פינה את מקומו לרב עמנואל, אך הוא השיב לו: 'תמול גם את השני', ולא הסכים לוותר. רק לאחר מכן הסביר לי הרב עמנואל את סיבת ההתעקשות: 'הרי אני לא נוהג לקחת כסף על המילה, ואילו המוהל השני בוודאי ייקח, שכן זו פרנסתו. כעת תחשוב מה יקרה כשאבי הבן יספר על כך שהוא שילם 'לרב החשוב' כסף ואילו למוהל המגולח לא שילם כלל? זה עלול ליצור חילול ה', ולכן מיהרתי להימלט מהתפקיד'".

ברית של פרידה

סעדו מציין כי אחרי תקופה ארוכה של לימודים, הוא הגיע לשלב הסופי בו נדרשה לו לצורך ההסמכה רק הבחינה המעשית. "שאלתי את הרב עמנואל מתי יתאפשר לי להיבחן, והוא השיב: 'בקרוב'. כמה ימים לאחר מכן, ביום ראשון בבוקר הוא התקשר אליי והודיע: 'בתשע וחצי בבוקר אתה אצלי'. כמובן שהייתי אצלו בדיוק בזמן, וכאן אני חייב לציין שאצל הרב עמנואל 'זמן זה זמן', מעולם הוא לא איחר למניין או לברית, ואם הוא קבע איתי להיפגש בשעה מסוימת והגעתי באיחור של כמה דקות, כבר הייתי רואה את הרכב שלו מתרחק.

"הפעם הסתבר שאנחנו בדרכנו לקיום המצווה אצל משפחה שמתגוררת בקומה חמישית בבניין ללא מעלית. הרב עמנואל, עם כל שמונים ותשע שמוניו, התחיל לעלות קומה אחר קומה, במסירות נפש ובלי להתלונן לרגע. כשנכנסנו לבית הוא ביקש מהאב: 'תביא טלית', וכשהשיב שאין לו הוא לקח את טליתו שלו, והסביר שהוא יהיה הסנדק ואני המוהל. האב נתן את אישורו, ואני זכיתי למול בפעם הראשונה. 

"לאחר שהסתיים האירוע יצאנו משם, כשהרב עמנואל קורן מאושר ומחמיא לי על העבודה שעשיתי. שלושה ימים לאחר מכן, ביום רביעי כ"ג אייר, הוא התקשר אליי וביקש: 'תבוא לקבל את התעודה שלך'. לרגע לא העליתי בדעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאנחנו נפגשים. הגעתי אליו והוא הגיש לי את התעודה, וביקש: 'תדפיס מהר, כדי שיהיה לך עוד עותק'. לאחר מכן הוא חתם על התעודה, ובשעה שתיים וחצי בצהריים יצאנו לברית נוסף. 

"לפני שעזבנו את הבית נישק הרב עמנואל את המזוזה ואמר את הפסוק 'ויעקב הלך לדרכו...' אגב, במשך כל שנות ההיכרות שלי עם הרב עמנואל, מעולם לא קרה שהוא יצא לברית בלי שאשתו תאחל לו בהצלחה. הפעם היא לא אמרה לו דבר, וכששוחחתי איתה לאחר מכן בשבעה היא אכן אישרה זאת, וציינה שאינה יודעת מדוע.

"בדרכנו לברית הרב עמנואל שינן באוזניי פסקים שונים, וכביכול הכין אותי להמשך דרכי בתחום. הגענו לאולם והסתבר שזה אירוע להולדתם של תאומים – בן ובת. הרב עמנואל הכין את כלי המילה, ובתוך כך שהוא מכריז 'זה הכיסא של אליהו הנביא...' הוא התמוטט וקרס. כמובן שנוצרה המולה רבה, בפרט שהפרמדיק שבא לטפל בו התגלה כנכד שלו, שכלל לא ידע שעומד לטפל בסבו. הוא פינה אותו לבית החולים, ואני מצאתי את עצמי באולם, על יד כלי המילה, כשאני מבין שזה יהיה התינוק השני שאזכה למול בחיי. לרגע התלבטתי אם למול או לעצור את האירוע, ואחר כך הבנתי שלא ייתכן לבטל ברית ביום השמיני, בפרט שלא ידעתי שהרב במצב כה קשה. 

"עשיתי את מה שמוטל עליי, כשאני מכוון בליבי שיהיה זה לרפואתו של הרב עמנואל, ולאחר מכן ביקשתי מחברי התזמורת שישירו וינגנו שירים של ברית, העיקר שהאירוע ימשיך ושלא נפגע בשמחה המשפחתית. רק אחרי שיצאתי מהעולם שמעתי את הבשורה הקשה, והתפרקתי".

*

"החיים לא יחזרו להיות כפי שהיו", אומר סעדו לסיום, "אך כמוהל שמבקש וזוכה להמשיך את דרכו של הרב עמנואל, יש דברים במורשת שהעניק לי שלא אשכח לעולם. כמו למשל את המאמץ הרב להגיע לכל ברית, גם אם הוא בסוף העולם. את הדייקנות המופלאה שלו, את הארת הפנים, ואת המנהג הייחודי – לא לקחת כסף על ברית מילה, לעולם. זה לא סתם כך שקראו לרב עמנואל 'אבא של המוהלים'. אני יודע אישית על מאות תלמידים שלו ברחבי הארץ שכעת אבלים ומרגישים ממש שאיבדו אבא".