"זה היה הרגע המתסכל ביותר שלי כצנחן", אומר סא"ל (בדימוס) יהודה כהן, בוגר חטיבה 55 בצנחנים, כשהוא נזכר ב-5 ביוני 1967, היום בו פרצה מלחמת ששת הימים. באותו בוקר הודיעו לו ולחבריו על כך שהתוכניות משתנות – הם לא עומדים לצנוח באל עריש, היישר למלחמה עם הכוחות המצריים, כפי שתודרכו, אלא עולים על אוטובוס כדי להילחם בירושלים.

"האכזבה הייתה עצומה", הוא משחזר, "הרי הצניחה הקרבית היא רגע שיא לכל צנחן, התרגשנו כל כך מהמחשבה שנגשים את ייעודנו כצנחנים, והיו כאלו שקיבלו את ההודעה הזו ממש בדמעות של תסכול. אך לא הייתה לנו ברירה – צייתנו לפקודה ועלינו על האוטובוסים שהובילו אותנו לירושלים.

"מי היה יכול לחשוב", אומר כהן כיום, 58 שנים לאחר מכן, שדווקא החטיבה שלי – חטיבה 55 חטיבת הצנחנים במילואים בפיקודו של אל"מ מוטה גור, תהיה זו שתמלא תפקיד כה מכריע בקרבות לשחרור ירושלים במלחמת ששת הימים? באותו יום, עם פרוץ המלחמה, כלל לא יכולנו להעלות בדעתנו שנהיה שותפים לאחד הרגעים המרגשים והמכוננים ביותר בתולדות ישראל".

בתעלות גבעת התחמושת

כהן מאחורי הרב קוק ביום שחרור הכותל

בתפילה הראשונה בכותל, לאחר השחרור. (כהן מימין)

"הם צעקו: 'תורידו את הראש!'"

סא"ל כהן אכן היה בין הצנחנים הראשונים שנגעו באבני הכותל המערבי, אותם אלו שבאומץ ליבם ובסייעתא דשמיא גדולה, שחררו ואיחדו את בירת העם היהודי.

"לפני שיצאתי למלחמה הצטיידתי במצלמה, וכך זכיתי להיות לא רק מהלוחמים שהגיעו לקו האש הראשון, אלא גם מהבודדים שתיעדו את המלחמה בתמונות", הוא מסביר, ואף מזכיר: "באותם ימים לא היו מצלמות אישיות שכיום מוצמדות לכל לוחם, גם לא טלפונים ניידים עם מצלמות, ואפילו צלמים צבאיים טרם תפסו את מקומם החשוב במערכת הצבאית כפי שהוא היום".

איך באמת הייתה לך מצלמה?

"כמה ימים לפני שיצאתי למלחמה קיבלתי מצלמה מחברתי שהפכה לימים להיות אשתי, הצמדתי אותה לחגור, ובין יריות לרימונים, תיעדתי את ההיסטוריה, את מהלך המלחמה ואת הניצחון".

ומה עבר עליכם במהלך הקרבות?

"אני יכול לחלק זאת לכמה חלקים", הוא משיב, "כשנלחמנו בתחילה בבית ספר לשוטרים לא באמת הרגשנו שאנו מצויים במלחמה, בשלב הזה לא ראיתי נפגעים, ולכן התחושה הייתה של 'תרגיל'. עוד לא היינו מודעים למצב של הלוחמים האחרים. אפילו כשהתקרבנו לגבעת התחמושת, לא זיהינו בתחילה את המקום, והתעלות נחשפו לעינינו רק ברגע שהגענו אליהן. בתמימותנו רצנו בתחילה בקומה זקופה יחסית, וככל שהתקדמנו הפכו התעלות לעמוקות יותר. מרחוק ראינו חבר'ה שלנו, מפלוגה אחרת, שלחמו בלילה בגבעה, יושבים שפופים ומחופרים בתוך התעלות. הם צעקו אלינו בקולי קולות: 'תוריד את הראש תורידו את הראש, משוגעים!'

"חברנו אליהם בריצה שפופה, ורק כשהתקרבנו אליהם הבנו למה הם נעצרו במקום. התעלות שלפניהם היו חסומות בהרוגים ובפצועים – אלו היו מראות קשים ובלתי נשכחים. שאלתי את חברי מיקי זליצקי: 'הם משלנו?' והתשובה הייתה הנהון. רק אז הכתה בי התדהמה, ויחד עם זאת ההבנה שאנו מצויים במלחמה עקובה מדם, ובזירה מסוכנת מאין כמותה".

לא פחדתם?

"בוודאי שפחדנו, אך התגברנו על הפחד והמשכנו להילחם. היינו מצויים כל הזמן יחד, קבוצה גדולה של לוחמים, עם מוטיבציה ורצון ברור להמשיך בלחימה עד לכיבוש היעד, מבלי לוותר. כך המשכנו לתחנות הבאות  - שכונת שייח' ג'ראח, בה התאפשר לנו לאחוז בציר המוביל לעיר העתיקה, מוצב אוגוסטה ויקטוריה שקידם אותנו אל היעד, וכמובן הפריצה לעיר העתיקה דרך שער האריות וההגעה להר הבית, עם הקריאה שלעולם לא אוכל לשכוח: 'הר הבית בידינו'".

כהן מדגיש כי גם בפרספקטיבה של שנים, הוא מודע לכך שמלחמת ששת הימים הייתה מתחילתה ועד סופה נס עצום. "בהקדמה לספר שהוצאתי 'שישה ימים ומצלמה', כתב פרופ' ישראל אומן על כך שבשלהי אפריל 1967, שבועות ספורים לפני המלחמה, הוא התבטא: 'יש פחות סיכויים שאי פעם אגיע לכותל המערבי שבמרחק 700 מטר ממני, מאשר שאגיע לירח, במרחק 400,000 קילומטר'.

"זו לא הייתה גוזמה", מדגיש כהן, "כי הר הבית והכותל נראו לנו באותם ימים חלומות רחוקים ובלתי מושגים לחלוטין. למעשה, אם חוסיין מלך ירדן לא היה מחליט להיכנס לטוס למצרים ולהצטרף למערכה, עד היום הכותל לא היה בידינו".

יהודה כהן עם נכדיו בגבעת התחמושת

ניצחון גדול, מחיר כבד

לצד הניצחון המוחלט, אומר כהן שבלתי ניתן להתעלם מן העובדה שהיו נפגעים רבים במהלך הקרבות. "מגדוד 66 של  הצנחנים בלבד נהרגו 24 לוחמים בגבעת התחמושת בתוך כשלוש שעות, ובהם מפקד המחלקה שלי סגן עופר פניגר הי"ד שנהרג ממש סמוך אליי. בכלל קרבות ירושלים, כולל גבעת התחמושת, שייח' ג'ראח, העיר העתיקה ועוד, נהרגו 97  צנחנים מחטיבה 55. זאת בנוסף למאות ההרוגים בקרבות בחזיתות אחרות, וכל זאת בתוך שישה ימים. באופן יחסי נהרגו במלחמת ששת הימים הרבה יותר לוחמים מאשר במלחמת חרבות ברזל. זו גם הסיבה שכל כך חשוב לי לספר את סיפורי הגבורה של הקרבות על ירושלים. כי אנשים הקריבו את חייהם כדי שהר הבית יהיה בידינו, ושנזכה להגיע לכותל המערבי".

כהן מציין כי מכיוון שבזמן המלחמה הוא כבר היה יתום מהוריו, הוא חזר מהמלחמה לביתו של חבר של אביו, וסיפר שם על כל המאורעות. "שבוע לאחר המלחמה נסעתי עם חברתי – אשתי לעתיד, שוב אל ירושלים, וערכתי לה סיור מדויק בכל המקומות שבהם נלחמנו, כשאנו עוברים בכל אחת מהתחנות, ואני משחזר מה ארע בכל מקום.

"כמה חודשים לאחר מכן התבקשתי על ידי הרב יהושע יגל זצ"ל, ראש מדרשיית נעם פרדס חנה, בה למדתי, לבוא למסור הרצאה לתלמידי התיכון ולשתף אותם במה שעבר עלינו. הצטיידתי במלאי התמונות שצילמתי והפכתי אותן לשקופיות, כדי שילוו את ההרצאה. המשוב שקיבלתי מהתלמידים היה אדיר, ראיתי כמה שהסיפורים מכלי ראשון משפיעים עליהם, ומאז ועד היום אני משתדל לצאת להרצות בכל מקום שאליו מזמינים אותי, כשאני זוכה לתת עדות אישית וייחודית של צנחן שזכה לראות ולהשתתף ברגע ההיסטורי של ירושלים של עם ישראל ושל מדינת ישראל".

אגב, תרומתו של כהן לא הסתכמה בהשתתפותו בקרבות, שכן בהמשך שירותו הצבאי הוא הועסק כמהנדס אלקטרוניקה ביחידה הטכנולוגית של חיל המודיעין ואף זכה בפרס ביטחון ישראל ובצל"ש של שר הביטחון עבור פרויקטים מודיעיניים הנחשבים חסויים עד היום.

ספרו של כהן

מלחמת החיים

בסיומו של הספר שהוציא כהן לאור, אשר מסכם את מלחמת ששת הימים דרך עדשת מצלמתו, מופיעה תמונה ייחודית בה הוא נראה על רקע האנדרטה בגבעת התחמושת, לצד נכדיו הרבים שמרימים אותו על הכתפיים. "יותר מעשרה מהנכדים שנראים בתמונה נלחמו או נלחמים בימים אלו בעזה", הוא מציין, "ואחד מהם – סרן אלקנה כהן, אפילו כתב על כך ספר מיומנו האישי, בו הוא מתעד את כל מה שעבר עליהם במלחמה.

"כשהסתיימה מלחמת ששת הימים חשבתי בליבי ש'זהו זה, נגמרו המלחמות, והילדים שלי בוודאי לא ייאלצו עוד להילחם', וככל שחולפות השנים אני מתוודע למציאות של 'לנצח תאכל חרב', כשאני מבין שהאויב שלנו נמצא כאן כדי לתקוף, ולא רק הנכדים, אלא גם הנינים עוד ילחמו.

"אבל דבר אחד ברור לי – הלוחמים הצעירים שלנו כיום ראויים להערצה עצומה. בעוד שאנחנו נלחמנו פחות משבוע, רבים מהם נלחמים כבר כמעט שנתיים, ונחושים להמשיך לעשות זאת עד לניצחון. אני חושב שזהו הסוד של עם ישראל – זו הרוח שמנצחת, והאידיאל שמנחה אותנו תמיד. להילחם למען העם ולמען קדושת ארץ ישראל – ארצנו המובטחת".