לא ייאמן: "העוקץ האפגני" שהפך לפרויקט שיקום

"שלום יקירי, האם קיבלת את המייל שלי", כך נפתח בדרך כלל מייל עוקץ קלאסי. במידה והשבתם "לא קיבלתי, במה העניין?", תקבלו תשובה בסגנון: "אני מתגורר בניגריה / קמבודיה, קרוב משפחה שלי נושא את השם שלך. אני מעוניין לתת לך מיליון / מיליארד דולר / יורו, נא השאר פרטים". קשה להאמין שעדיין יש כאלו שמנסים לדוג משהו כך. רובנו מתעלמים מההטרדה הקטנה הזו, וממשיכים הלאה.

וזה מה שחשבה לעשות אסנת גד, כשקיבלה לפני שתים עשרה שנים הודעת מייל: "אני חאמדולי מאפגניסטן, אני רוצה לתרום הרבה לירות אפגניות לשיפוץ מקומות קדושים, נא תחזרי אלי". צחוק בצד, מקומות קדושים וכל זה... אבל, במחשבה שניה, שאלה אסנת את עצמה: האיש הזה כותב בשפה האפגנית, איך הוא יודע שאני מבינה את השפה הזו? אני אמריקאית!

הייתכן כי יש כאן מידע אמיתי? בשנת 1959 עזבה אסנת את העיר הראט שבאפגניסטן, יחד עם רוב יהודי המדינה. חלקם היגרו לישראל וחלקם לארה"ב. בן זוגה של אסנת היה שלמה יקותיאל, גם הוא ממוצא אפגני. מאז שהכירה אותו, למדה יותר לעומק על המורשת שלה. היא שמעה ממנו פעמים רבות בכאב על הידרדרות המקומות הקדושים לקהילה היהודית בהראט. כאשר עזבו יהודי הראט את העיר, הם השאירו אחריהם בצער ארבעה בתי כנסת גדולים ויפים. שנים מהם הוסבו למסגדים בידי השלטונות, השלישי הפך לבית ספר, והרביעי, בית הכנסת "מולא יואב", הפך למרכז תרבות איסלמי. על קירות בית הכנסת 'מולא יואב' נשארו חריתות הפסוקים בשפה העברית, שצובטות את העין כאשר מתבוננים בתמונותיו כיום, מוקף במבקרים מוסלמים, ודגל אפגני מונף בחזיתו. בעוד בתי הכנסת נמצאים בשימוש, הרי שבית הקברות היהודי, בן מאות שנים, ובו אלפיים מצבות, ועוד קברים רבים בלתי ידועים, הולך ומתבלה. הצמחייה מבקעת את המצבות, גדר כבר אין מזמן, רועים משכנים את בהמותיהם על משטחי הקבורה לשעבר, בעלי חיים מכרסמים, הופכים, חופרים, ויותר טוב לא לחשוב על זה יותר מדי...

באפגניסטן שולט הטאליבן כבר שנים. שלטון קנאי וקיצוני, שלא ייתן דריסת רגל לאף פעילות שאינה איסלמית, ודאי לא פעילות "יהודית" או "ציונית". אפילו אם חאמדולי הוא אדם אמיתי, ולא רק נוכל עוקץ, מה הוא כבר יכול לעשות? אם הוא היה אדם עשיר, הוא לא היה שולח מיילים כאלו. ומן הצד השני, לא סתם הגיעה אלי הודעה כזו. הרי ידוע בקהילה האפגנית בניו יורק, שאני מתעניינת בגורל המורשת היהודים באפגניסטן, חשבה אסנת.

אסנת גד היא מעצבת תכשיטים מוכרת ומפורסמת בקהילה הניו יורקית, ויכול להיות ששמה הגיע רחוק.

בסיומה של המחשבה השנייה, החזירה אסנת תשובה קצרה לכתובת השולח, ובה נכתב כי תשמח לשתף פעולה. להפתעתה התברר לה כי אכן כן, יש באפגניסטן תושבים מוסלמים, שיש להם כבוד למסורת היהודית, והם מעוניינים לשחזר ולשמר את המקומות הקדושים לה. לא רק חאמדולי, אלא אנשים נוספים. משפחת עבדאלעז היא שומרת בית הקברות היהודי. הקהילה היהודית היתה משלמת שכר קבוע לסב המשפחה, אי שם לפני קרוב למאתיים שנה. כיום, הנין של הנכד שלו רוצה לשמור על הקברות ולשקם אותם. שמו הוא ג'לילחמד עבדאלעזיז. הוא עדיין זוכר את היהודים החרדים לגורל המקום, משמרים אותו ומטפחים אותו. הוא זוכר את הלוויות האחרונות שהתקיימו ע"י יהודים, והוא רוצה לעזור בשימור.

כפי ששיערה אסנת גד, הכסף הגדול של חאמדולי לא יספיק אפילו לקניית שטיח לכניסה לבית הקברות, אבל הרצון הטוב שלו שווה הרבה יותר מכך. אסנת גד פתחה בקמפיין מימון המונים בקרב יהודים אמידים יוצאי אפגניסטן. באותם ימים, קמפיינים כאלו היו מיזם חדשני, והיא היתה סקפטית בקשר לתוצאות, אך התוצאות הדהימו את כולם. הם גילו עד כמה יוצאי אפגניסטן רוצים ונחושים לשמור על המסורת שלהם. המימון הגיע מארצות ויבשות שונות. קבוצה של יוצאי אפגניסטן בלונדון נרתמה גם היא לפרויקט. אך הכסף הוא רק חלק קטן מהסיפור: צריכים את האישורים של ממשלת הטאליבן, והעיקר: לאף אחד מבני הקהילות האפגניות אין גישה למדינה, אסור ליהודים להיכנס לשם. אנחנו נחשבים האויב שלהם, כל הפרויקט צריך להיעשות בשלט רחוק. היה צורך גם באישור של משרד החוץ האמריקני, לפעול במדינת אויב. ים הבירוקרטיה הפך לאוקיינוס.

אסנת גד היתה באותו הזמן בתהליך של שיקום ביתה שנהרס בהוריקן סנדיי, והיא מצאה את עצמה מכינה תכניות מימון ובנייה – עבור הבית בארה"ב, ועבור הבית שהשאירה בילדותה באפגניסטן. היא הריצה תכניות במקביל, והצליחה בגדול. חאמדולי היה האיש שלה באפגניסטן, ופעל ככל יכולתו על קידום הפרויקט, חמש שנים תמימות ארכו פרויקטי הבניה, שבמהלכם נבנתה גדר לבית העלמין, שוקמו ארבעים מצבות, והשטח נוקה וסודר.

עם העבודות הסתבר, כי בית הכנסת שהפך לבית ספר נחשב למבנה בסכנת קריסה, ופונה מזמן. כעת קירותיו נוטים באלכסון. בני הקהילה שבתפוצות השיגו מימון מקרן שוויצרית מפורסמת, שלקחה על עצמה את שיקום בית הכנסת. התברר כי חלק מהבעיה המאיימת על קירותיו היא דווקא המקווה העתיק, שכונה בפי בני הקהילה "חמאם א מוסאווי". כאשר המקווה היה מחובר למקור המים, לא נשקף ממנו איום, אבל עם השנים מקור המים התייבש או נשאב, ונוצרו בולענים במקום נביעת המים הישן. הקרן השוויצרית משפצת כעת גם את בית הכנסת וגם את המקווה. בעזרת ה', כששלטון הרשע של הטאליבן ייעלם מן העולם, ויהודים יוכלו לבקר באפגניסטן, הם כבר יראו בית כנסת שלם ותקין, ולצידו מקווה טהרה עתיק – אבל מתפקד.