האם יש לחשוש מעלייה לתורה בקריאת התוכחות?

בפרשתנו נקרא באורך בעניין הברכות למי שזוכה לשמור את מצוות התורה כראוי, אך גם בקללות, שחלילה נועדו למי שעובר על אזהרות התורה. ומאחר שהחלק הגדול והעיקרי בפרשה זו עוסק בעונשים, לכן נקראת גם בשם פרשת "הקללות" או "התוכחות".

בעקבות הרתיעה הטבעית מנושא הקללות, התפשטו במשך הדורות כמה מנהגים בקרב קהילות ישראל אודות האופן שבו יקראו אותן. הנפוץ שבהם, הוא מה שהחזן מנמיך את קולו וממהר יותר מן הקריאה הרגילה. כמו כן, יש מקומות שנהגו שהקורא לא יהיה חכם בתורה, אלא איש פשוט, כיוון שאם הקללות יוצאות מפי חכם יש לחוש יותר, שהרי קללת חכם אפילו על חינם מתקיימת.

עוד מצאנו, שרבים נמנעו מלעלות לעליית "שלישי", שבה נזכרו הקללות (ובשנה שפרשות בהר-בחוקותי מחוברות, כמו השנה – לעליית "חמישי"), כי יראים פן תדבק בהם הרעה. ובפרט כשמדובר באדם עני ובעל ייסורים, שכבר פגעו בו התוכחות. ומתוך כך היו שנהגו אפילו להכריז בציבור: "יעמוד לתורה מי שירצה", או לשלם מראש לאדם שיסכים לעלות לעלייה זו. ויש מקומות שהתקבל כי רב הקהילה עולה לתורה, או הקורא בתורה בעצמו מברך ועולה.

להפוך הקללה לברכה

אולם יש לציין כי רבנו האר"י היה נוהג לעלות לפרשת בחוקתי בלא חשש, ואף קורא בעצמו את הקללות בקול רם ולא מנמיך קולו.

ואכן, יתכן שהמקור להנהגתו בדברי הזוהר הקדוש, שם מסופר כי חכמי בית המדרש התקשו בשאלה גדולה: מדוע הקללות שבפרשת בחוקתי מסיימות בדברי נחמה, ואילו בפרשת כי תבוא אין שום הבטחה ונחמה על כך שהקב"ה ישוב לגאול את עמו?

ושלחו שאלה זו אל רבי שמעון בר יוחאי באמצעות פתק שנמסר ליונה, והיונה הביאה אותו אליו בהיותו שרוי במערה, באותן השנים שהסתתר מן הרומאים הרשעים. וכשקיבל את הפתק – בכה על צערם של ישראל, ואז נגלה לו אליהו הנביא ולימדו כי כל הקללות באמת הן ברכות נסתרות, ואף בקריאת הקללה עצמה טמון וחבוי עניין הנחמה לישראל.

ובאמת, על כמה מגודלי החסידות מספרים כי היו יודעים להפוך את הקללות לברכות, וכאשר באו לפניהם עניים מרודים ובעלי ייסורים – העלו אותם לפרשת הקללות, ודווקא בקריאה שלהם פעלו ישועות עבורם.

על הצדיק רבי נחום מצ'רנוביל מסופר, שביקר פעם בשנות נעוריו אצל הבעל שם טוב הקדוש, ושבת פרשת בחוקתי היתה. בתפילת שחרית קרא הבעל שם טוב את הפרשה כדרכו בקודש, וכשהגיע לפסוקי התוכחה קרא לרבי נחום לעלות לתורה. ברגע הראשון חלשה דעתו של רבי נחום, אולם משהחל הבעל שם טוב בקריאת הפסוקים, הרגיש כיצד המחושים השונים שמהם סבל במשך חייו, מסתלקים והולכים ממנו בקריאת כל פסוק ופסוק, עד שבסיום הקריאה כבר חש במידה רבה של חיוניות, וכאילו נברא מחדש.