אסון השיט ב-1943: הטרגדיה שגבתה את חייהם של 11 רפתנים

הרפת היא מקום נחמד לטיול, מזכירה לנו את הכפר או הקיבוץ. ישראל תופסת מקום מכובד בתעשיית החלב העולמית מבחינת איכות התוצרת, אבל עדיין, ענף החלב הוא ענף קטנטן מן הכלכלה הישראלית, שמייצרת טכנולוגיה, נשק, הייטק ועוד ועוד.

אם נשוב לשנת 1943, שנים ספורות לפני קום המדינה, היתה הרפתנות אחד מיסודות כלכלתו של היישוב היהודי. כל ההתישבויות היהודיות החזיקו רפתות ומכרו חלב, וגם בשר עגלים. חלק  משמעותי מפרנסתן היה הרפתות.

משום כך, כנסי רפתנים היו חלק מחיי החברה והכלכלה בישראל, כשם שכיום קיים "פורום חברות ההיי טק הגדולות". כנסים כאלו היו מדווחים בעיתונות, ואנשים מפורסמים היו משתתפים בהם. הרפתנים היו לומדים ומלמדים על שיטות חדשניות של אותם ימים, ועל התמודדות מול אתגרי הזמן.

ב-19 באוקטובר 1943, בחול המועד סוכות תש"ד, התקיים כנס רפתנים בדגניה. דגניה היא אם הקבוצות של ההתיישבות העובדת, כל השמנה וסלתה של החברה הגבוהה ביישוב היהודי היו קשורים בדגניה. למעלה ממאתיים רפתנים ורפתניות מכל רחבי הארץ השתתפו בכנס, והאזינו להרצאות מקצועיות. בסיום הכנס תוכנן שיט חגיגי לאור הירח המלא.

לרשות הרפתנים עמדה סירת מנוע גדולה, ואליה חוברה סירת עץ נגררת. התפוסה המקסימלית של הסירות האלו היתה שמונים איש כל אחת. למרות זאת, במסגרת ההתלהבות נדחסו אל הסירות למעלה ממאתיים איש. השיט היה אמור להוביל את המשתתפים מדגניה לעין גב, שנמצא במזרח הכינרת. ואכן, רובו של השיט התקיים כמתוכנן, אך כאשר כבר הגיעו הסירות לקרבת חופי עין גב, לפתע חלה הסירה הנגררת לשקוע. בלי הודעה מוקדמת מצאו את עצמם עשרות אנשים בעומק הים. כיוון שמדובר בשעות הלילה, קשה היה לראות את האנשים שנאבקו בגלים ואולי נסחפו הרחק, וכך טבעו למרבה הצער אחד עשר רפתנים – ארבע נשים ושבעה גברים.

החיפושים אחר הגופות נמשכו עשרה ימים. השתתפו בהם דייגים מעין גב וגינוסר, אמודאים מחיפה, ואף מטוס של חיל האוויר המלכותי הבריטי שסרק את פני המים. הגופות נמשו בהדרגה, והובאו לקבורה בטקסים מרגשים ביישוביהם. האבל היה כבד. דוד רמז, ממנהיגי ההסתדרות, פתח את ישיבת ועד הפועל בדקת דומיה.

חברי עין גב, שחששו להיתפש כאחראים לרשלנות, יזמו הקמת ועדת חקירה ציבורית בראשות רב החובל זאב הים. הוועדה העלתה כשלים חמורים בשיקול הדעת, באי שמירה על עומס נוסעים ובהיעדר מערכות בטיחות בסיסיות. אף על פי כן, לא ננקטו צעדים פליליים, והאירוע נבלע בתוך גלי מלחמת העולם השנייה.

אולי מתוך הרצון שלא למצוא את האשמים, האירוע הודחק ונשכח, לא זכרו אותו ולא ידעו עליו. רק בשנת 2013, 70 שנה לאחר האסון, יצאה לאור חוברת זיכרון מיוחדת ביוזמת מועצת החלב, אשר כללה מאמרים, עדויות וצילומים נדירים, קטעי עיתונות מאותם הימים ושמות ותמונות הנופלים.

מאז פקדו אותנו עוד כמה אסונות כאלו, הקשורים בהידחסות והילחצות של יותר מדי אנשים במקום שאינו מספיק להם על פי התקן. המפורסם שבכולם הוא אסון מירון. את האירועים האלו צריכים לזכור, גם כדי ללמוד מהניסיון, ולא לחזור על טעויות העבר.