"ארבע שנים חלפו, ואיש לא מבטיח שאסון מירון לא יתרחש שוב"

את הרגעים האלו, לפני ארבע שנים, בהם החלו להגיע השמועות על האסון הנוראי שהתרחש במירון – איש לא מסוגל לשכוח. היה זה ל"ג בעומר שחל ב"ליל שישי", ממש כמו בשנה זו, ועל אף שדיווחי הבלהות הפכו כבר בבוקר לרשימות מצמררות של שמות קדושים שעלו השמיימה, איש לא הצליח לעכל את הבלתי נתפס.

"עד היום אנחנו לא מעכלים את מה שארע", אומר ישראל דיסקינד, אחיו של שמחה בונים דיסקינד ז"ל שנהרג באסון. שמחה היה בן 22 בסך הכל, נשוי ואב לשני פעוטות. "אבל עוד יותר מזה", הוא מוסיף, "אנחנו לא מעכלים את מה שארע לאחר מכן – איך ייתכן שאחרי אסון כה מחריד, אף אחד לא לקח אחריות, ובעצם לא נעשו שום שינויים משמעותיים בהר? איך ייתכן שחלפו ארבע שנים ועדיין אנשים שעומדים מאחורי המחדל הנוראי הזה, ממשיכים בחייהם כרגיל? אני לא מחפש נקמה, אבל שואף לדאוג לכך שדברים כאלו לא יקרו שוב, מה שלצערי איש לא יכול להבטיח בוודאות".

"הלוחם מהצבא והלוחם מהישיבה" - עם שמחה בונים ז"ל בתקופת צוק איתן

ההלוויה, כמה דקות לשבת

נהפך לאבל

באותו ליל שישי, ל"ג בעומר תשפ"א, תכנן ישראל בתחילה להצטרף לאחיו ולנסוע למירון. ברגע האחרון התוכנית לא יצאה לפועל, אך כאשר נודע האסון, הוא ראשית כל ניסה ליצור קשר עם שמחה, אך ללא הצלחה. אשתו של שמחה ושתי בנותיו ישנו אצל הוריו בחיפה, ובשעות הבוקר, כאשר הבינו שנעדר, פתחו כל בני המשפחה בחיפושים קדחתניים כדי להתחקות עקבותיו. לבסוף הגיעה ההודעה הקשה, דרך נהג של זק"א שאמר להם בשקט: "שמחה אצלי פה, בגופות מאחורה. תשלחו מישהו לאבו כביר לזהות אותו".

מאותו רגע נפתח מסע הבלהות הבלתי נתפס, של הודעות לבני המשפחה, מתן הסבר לבת הבכורה של שמחה, בת ארבע בסך הכל, על כך שאביה לא ישוב, לוויה שנערכה דקות ספורות לפני שבת, ושבוע של שבעה רווי בכאב תהומי, עם אלפים שמגיעים לנחם.

"מיד כשקמנו מהשבעה", מציין ישראל, "היה ברור לי שאנו חייבים לצאת לרגע מהכאב הפרטי שחווינו, ולפעול למען שינוי דברים מהותיים. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאסון כזה עלול להתרחש שוב, אך נדהמתי לגלות שהעולם ממשיך לנהוג כמנהגו, אין אף אחד שמתכוון לקחת אחריות על המחדל הנוראי, וגרוע מכך – אין מי שבאמת יוכל להתחייב ולהבטיח שדבר כזה לא יקרה שוב בעתיד. גם מבחינה פרטית, הבנו מהר מאוד שכדי שהמדינה תדאג לשיקום משפחות הנספים ותלווה אותן, חייבים לדרוש ממנה לעשות זאת, כי זה לא יקרה אחרת.

"היה ברור לנו", הוא מוסיף, "שכדי לחולל שינוי אנו חייבים שיהיה לנו כוח, והבנו שהדבר החשוב ביותר הוא שנתאחד יחד, כל המשפחות, לפורום יציב וחזק. כך למעשה הוקם 'פורום משפחות מירון'".

מסתבר כי המשימה לאגד את כל המשפחות יחד לא הייתה פשוטה. "לקחתי על עצמי את ניהול הפורום, יחד עם אחיהם של האחים אלחדד שנספו אף הם באסון", מספר ישראל. "יחד ביררנו את הכתובות של כל המשפחות, ופשוט עברנו מבית לבית, הצגנו את עצמנו והסברנו את מטרתנו העיקרית: 'אנחנו שואפים לעצור את הסכנה שנשקפת מידי שנה בל"ג בעומר במירון, רוצים לפעול על מנת שאלו שאחראים למחדל ישלמו על כך, לא לצורך נקמה, אלא לצורך נחמה. במקביל, פעלנו לשם כך שהמשפחות יקבלו תמיכה כספית מהממשלה על אובדן יקיריהן".

דיסקינד מדגיש כי בכוונה הוא לא משתמש במילה "פיצוי". "אין שום פיצוי בעולם על חסרונו של אבא ועל ילדים שגדלים כיתומים, מבלי שיש מי שילווה אותם לחיידר בגיל שלוש, או שישב וישיר איתם סביב שולחן השבת, או שיקשיב להם כשהם שואלים 'מה נשתנה'. גם להורים שאיבדו ילד הכאב גדול מנשוא ומלווה כל החיים, אי אפשר 'לפצות' על כך, אבל אחרי מאמצים מרובים הצלחנו להשיג מענק של חצי מיליון שקלים לכל משפחה – כשמדובר במשפחה שאיבדה את האבא יינתן הכסף ליתומים, ואילו במשפחות שאיבדו את הבן – הוא יינתן להורים".

אתה חושב שזה סכום מספק?

"אני בטוח שלא, אבל זה לפחות מכסה את הלחם והחלב במשך כמה שנים, וזה גם משהו. במקביל, פנינו לעו"ד ערן בקר שמייצג אותנו, והגשנו דרכו תביעה שבימים אלו עדיין מתנהלת. כמו כן, הובלנו לכך שתיפתח וועדת חקירה ממלכתית. חשוב לי להדגיש שהוועדה אינה המטרה וגם לא היעד הסופי. אבל זו תחנה בדרך. השאיפה האמיתית שלנו היא להביא לשינוי של ממש, בכל מה שמתרחש בהר. כדי שאנשים יוכלו לעלות אליו בשלום, ולשוב הביתה בשלום. שלא יתרחשו עוד אסונות דומים חלילה – זוהי שאיפתנו העיקרית".

סיום דיון בוועדת ביקורת המדינה יחד עם שר הדתות מיכאל מלכיאלי

בוועדת הכספים בדיון על פיצויים למשפחות | צילום: נעם מושקוביץ דוברות הכנסת

אחדות ואהבה

עד היום שומר דיסקינד על קשר ישיר עם כל אחת ממשפחות הנספים. "אני מכיר את כולן אישית, ויכול להעיד מהמקום הקרוב ביותר על כך שאין אף משפחה שהמשיכה כאילו כלום לא קרה. אמנם יש אלמנות שהתחתנו שוב וברוך ה' התחילו סוג של חיים חדשים, אך במקרים אחרים האלמנות לא התחתנו, והמשפחה חיה את האסון יום-יום, עם חור ענק בלב שמורגש בלי הפסקה. גם ההורים שילדיהם נהרגו באסון, חיים יום-יום את החיסרון שלהם. אלו נערים שהיו אמורים ללמוד בישיבות, להתחתן ולהקים בתים. כל החברים שלהם מסביב המשיכו בחיים, וחסרונם נוכח בלי הפסקה.

"כפי שציינתי, המדינה לא באמת נתנה פיצוי משמעותי, אבל העזרה האמיתית שלה למשפחות תהיה בכך שתראה שבאמת איכפת לה מאתנו, ושהיא עובדת ברצינות על תיקון ליקויים ושינוי ההר".

אתם מרגישים שיש מי שמקשיב לכם, ושומע את הטענות?

"אגיד את האמת, כשקרה האסון אף אחד לא חלם שיעברו ארבע שנים, והמצב ימשיך להתנהל כמעט כמו פעם. נכון שניסו לפעול – להוסיף שטחים מסביב להר ולפתוח מתחמים נוספים בתחתית ההר, אבל בסופו של דבר – זה שאנשים מסתובבים בכל האזור המרוחק, לא מונע התפרצויות של צוואר בקבוק במתחמים הסמוכים לציון. מבחינה זו הדברים נותרו ממש כפי שהיו, ולהוציא קצת חיזוקי גדרות, איש לא התייחס לבעיה המהותית הגדולה. זו הסיבה שאני לגמרי לא רגוע, כי הודבקו כמה פלסטרים ותחבושות, אבל לא נעשה שום טיפול יסודי אמיתי".

מה היית מצפה שיעשו?

"כבר ארבע שנים שאני טוען דבר אחד – בכל הנוגע לציון הרשב"י, היה על מדינת ישראל לצאת בהודעה חד משמעית על כך שהציון נסגר למשך תקופה של שלוש שנים, למען עשיית שיפוצים בהר. מאותו רגע הייתה המדינה דואגת להגדיל את רחבת הענק העליונה, כדי שתאכלס כמות גדולה של אנשים, בלי בעיות צפיפות, וכמובן – מפקיעה את כל ההקדשות במירון מיד בעליהן ומעבירה אותן לניהול המשרד לשירותי דת. רק כך אני מאמין שיכלה להיפתח הדרך לחלוקה נוחה של המקום, באופן שמתאים לביאתם של אורחים כה רבים, להילולה הגדולה בעולם".

באופן אישי אתה חושב להגיע בשנה זו למירון , בל"ג בעומר?

"השנה הזו אינה פשוטה עבורי ועבור רבות מהמשפחות, כיוון שהתאריך חל השנה ביום שישי, בדיוק כמו בשנה בה התרחש האסון. זה מחזיר אותנו לאותו יום, והופך את הכאב למוחשי יותר. באופן אישי אני לא חושב לעלות השנה למירון, למרות שאני עושה חלאק'ה לבן שלי, ובכל מקרה מגיע לאזור, כי אח שלי קבור שם. אבל לא אעלה לציון הרשב"י, כחלק מהאמירה שזה לא מה שפיללנו לו. מה שנעשה בהר אינו תיקון אלא פלסטר זמני, וכולנו יודעים שאם יש בור בכביש, לא מכסים אותו זמנית, אלא מתקנים באופן יסודי".

אתה אופטימי? מאמין שבכל זאת יש סיכוי שדברים ישתנו?

"אני משתדל להיות אופטימי, כי כזה אני מטבעי, אך כפי שאני מכיר את הממשלה, אני גם יודע שגלגלי השיניים טוחנים לאט-לאט, שלא לדבר על טחנות הצדק שכלל לא טחנות. נותר לי לשאת את העיניים אך ורק לציבור, מתוך הבנה שאילו רק הציבור ידרוש שינוי, אולי אפילו יכריז על כך שהוא לא מגיע כלל למירון עד שהדברים לא יתוקנו, גם הפוליטיקאים יבינו שמוכרחים לעשות משהו, כי אי אפשר אחרת".

ויש לו גם בקשה קטנה ממי שקורא את הדברים: "אחי שמחה בונים ואני היינו שונים מאוד זה מזה מבחינת ההשקפות, ובעוד שהוא היה חסיד גור שורשי, אני הפכתי ללוחם בחטיבת כפיר. הזדמן לנו לא פעם לדון ולהתווכח בנושאים בוערים, חלקם עומדים כיום על סדר היום ממש, כמו גיוס חרדים לצבא. אבל אני חייב להדגיש ששמחה ידע תמיד לנהל את הוויכוחים בצורה יפה ומכבדת.

"אם מישהו רוצה להתחזק במשהו לעילוי נשמת הרוגי מירון, הייתי ממליץ לו לקבל על עצמו את הדבר הזה – אחדות ואהבה. כי כדי שהמדינה שאנחנו כל כך אוהבים תמשיך להתקיים לדורי דורות, אנחנו חייבים ללמוד להתנהל כמו אחים, ולזכור שגם כשיש חילוקי דעות אנו ממשיכים להיות אחים בדם, חלק מהעם".