דבר ראשון, תסתכלי פנימה: מה אני מרגישה עכשיו?

"הרי למה קוראים שיתוף אם לא לשתף את עידן ברגשות שלי?", אמרה דינה.

"אני ממש חושבת המון ומחכה לרגע המתאים, ועד שאני כבר משתפת אותו – זה יוצא תמיד כמו האשמה. ואז עידן נפגע ומשתבלל, ואני נפגעת בחזרה, ונוצר פער ומרחק גדול יותר, בזמן שאני רק רציתי קרבה", היא הוסיפה.

"זה טבעי ומובן מאליו, דינה. אף אחד לא לימד אותנו לדבר את הלב. לא לימדו אותנו לבכות בלי להציף, או לשתף בלי לתקוף. הרבה פעמים אנחנו חוות רגש עמוק מאוד, ואנחנו לא מצליחות להביע אותו. או שהוא נבלע בשתיקה, או שהוא יוצא כהאשמה, והרגש, שאמור להיות המנוע של הקשר שאמור לחבר ולקרב, הופך לכלי שמרחיק. אבל אם ניתן לרגש הזה מקום, תהיה פה התחלה של ריפוי".

"מה אני אמורה לעשות?", שאלה דינה.

"יש כמה שלבים: שלב ראשון, לעצור ולהקשיב פנימה: מה אני מרגישה עכשיו?".

"ממש קשה לי לזהות", ענתה.

"גם אם לא ברור לך, תני לזה רגע.  זה יכול להרגיש כמו כובד, מועקה או עייפות".

"ומה אחרי זה?", שאלה בסקרנות.

"אני צריכה לשאול בסקרנות, ולנסות להבין מה הפעיל אותו. לא חייב להיות משהו דרמטי וגדול שיפעיל את הרגש הזה. לפעמים זה יכול להיות מבט של עידן, או משפט שאמר לך שנגע לך בכאב ישן, בפצע של הילדה הזו שלא הרגישו וראו אותה".

"ו….?", המשיכה לשאול.

"ואז תאפשרי לעצמך להרגיש בגוף את הכאב הזה, בלי לברוח ולתקן. ממש לנסות לזהות איפה זה בגוף. איפה את מרגישה את זה בגוף?", שאלתי אותה.

"בגרון", ענתה.

"תני לזה רגע, תהיי עם זה, לאט לאט".

לאחר כמה דקות של שקט ראיתי שזולגת לה דמעה.

"ואז תשאלי את עצמך: מה אני צריכה עכשיו? אולי מילה טובה? אולי שעידן ישב לידך? לא דרישה או ביקורת, רק הזמנה לקרבה. ואז פשוט תבקשי. כשזה מגיע ככה, מתוך פגיעות אמיצה ולא מתוך האשמה, אז הוא יכול באמת לשמוע. לא כי הוא אשם, אלא כי הוא באמת חשוב לך, ואת חשובה לעצמך.

"הרגש הוא חלק משמעותי מאוד מעבודת השם, והוא לא מכשול אלא שער. לא במקרה כתוב: 'רחמנא ליבא בעי' – הקב"ה רוצה את הלב. החולשות, הרגשות וכל מה שעובר לך בגוף, הם לא טעות, אלא חלק מהמסע הרוחני שלך. מותר לך להרגיש ולבכות, וחשוב שתלמדי איך לא להיבהל מזה".

"אז איך אני ניגשת לזה ביום יום? תני לי כלים", אמרה דינה.

"תתחילי כל בוקר בשאלה: מה אני מרגישה? תאפשרי לעצמך לעצור לפחות פעמיים ביום רק כדי לנשום ולהרגיש. אפשר לנהל יומן רגשי, ולכתוב בו לפחות משפט אחד ביום. והכי חשוב, תזכרי שאת לא צריכה שמישהו יראה אותך כל הזמן. לפעמים כל מה שמתבקש זה שאת תראי את הלב שלך".

"אני חושבת שהילדה שבי מתחילה להרגיש… שיש מישהי שרואה אותה. אולי….זו אני?", אמרה בחיוך.

כל הפרטים שונו למען שמירת הפרטיות.

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן