חוק לישראל - פרשת מטות, יום שני

תורה

(ח) וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ וְקָמוּ נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקֻמוּ: וְיִשְׁמַע בַּעֲלַהּ בְּיוֹמָא דִשְׁמַע וְיִשְׁתּוֹק לַהּ וִיקוּמוּן נִדְרָהָא וֶאֱסָרָהָא דִי אֲסָרַת עַל נַפְשַׁהּ יְקוּמוּן:
(ט) וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ יָנִיא אוֹתָהּ וְהֵפֵר אֶת נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וַיהוָה יִסְלַח לָהּ: וְאִם בְּיוֹמָא דִשְׁמַע בַּעֲלַהּ אַעְדִי יָתַהּ וִיבַטֵּל יָת נִדְרָהָא דִי עֲלַהּ וְיָת פֵּירוּשׁ סִפְוָתָהָא דִי אֲסָרַת עַל נַפְשַׁהּ וּמִן קֳדָם יְיָ יִשְׁתְּבֵק לַהּ:
(י) וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה כֹּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ: וּנְדַר אַרְמְלָא וּמְתַרְכָא כֹּל דִי אֲסָרַת עַל נַפְשַׁהּ יְקוּם עֲלַהּ:
(יא) וְאִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה אוֹ אָסְרָה אִסָּר עַל נַפְשָׁהּ בִּשְׁבֻעָה: וְאִם בֵּית בַּעֲלַהּ נְדָרַת אוֹ אֲסָרַת אִסַר עַל נַפְשַׁהּ בְּקִיוּם:

נביאים יהושע פרק יג

(כא) וְכֹל עָרֵי הַמִּישֹׁר וְכָל מַמְלְכוּת סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחֶשְׁבּוֹן אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה אֹתוֹ וְאֶת נְשִׂיאֵי מִדְיָן אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע נְסִיכֵי סִיחוֹן יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: וְכָל קִרְוֵי מֵישְׁרָא וְכָל מַלְכוּת סִיחוֹן מַלְכָּא דְאֶמוֹרָאָה דִי מְלַךְ בְּחֶשְׁבּוֹן דִמְחָא מֹשֶׁה יָתֵיהּ וְיַת רַבְרְבֵי מִדְיָן יַת אֱוִי וְיַת רֶקֶם וְיַת צוּר וְיַת חוּר וְיַת רֶבַע רַבְרְבֵי סִיחוֹן יָתְבֵי אַרְעָא:
(כב) וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב אֶל חַלְלֵיהֶם: וְיַת בִּלְעָם בַּר בְּעוֹר קִסְמָא קְטָלוּ בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל בְּחַרְבָא עַל קְטִלֵיהוֹן:
(כג) וַיְהִי גְּבוּל בְּנֵי רְאוּבֵן הַיַּרְדֵּן וּגְבוּל זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי רְאוּבֵן לְמִשְׁפְּחֹתָם הֶעָרִים וְחַצְרֵיהֶן: וְהוּא תְּחוּם בְּנֵי רְאוּבֵן יַרְדְּנָא וּתְחוּמֵיהּ דָא אַחֲסָנַת בְּנֵי רְאוּבֵן לְזַרְעֲיַתְהוֹן קִרְוַיָּא וּפַצְחֵיהֶן:
(כד) וַיִּתֵּן מֹשֶׁה לְמַטֵּה גָד לִבְנֵי גָד לְמִשְׁפְּחֹתָם: וִיהַב משֶה לְשִׁבְטָא דְגָד לִבְנֵי גָד לְזַרְעֲיַתְהוֹן :

כתובים תהילים פרק מד

(ח) כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִצָּרֵינוּ וּמְשַׂנְאֵינוּ הֱבִישׁוֹתָ: אֲרוּם פְּרַקְתְּנָא מִמָעִיקָנָא וּמְשָּׂנְאָנָא אַיְתֵיתָא עֲלַוֵיהוֹן בַּהֲתָא:
(ט) בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ כָל הַיּוֹם וְשִׁמְךָ לְעוֹלָם נוֹדֶה סֶלָה: בְּמֵימְרָא דַיְיָ אֲנָן מְשַׁבְּחִין כָּל יוֹמָא וּשְׁמָךְ נוֹדֵי לְעַלְמֵי עָלְמִין:
(י) אַף זָנַחְתָּ וַתַּכְלִימֵנוּ וְלֹא תֵצֵא בְּצִבְאוֹתֵינוּ: לְחוֹד אַשְׁלֵיתָא וְאַכְסַפְתָנָא וְלָא תַשְׁרֵי שְׁכִנְתָךְ בְּחֵלְוָנָא:
(יא) תְּשִׁיבֵנוּ אָחוֹר מִנִּי צָר וּמְשַׂנְאֵינוּ שָׁסוּ לָמוֹ: אִחְזַרְתָּנָא קְדַל קֳדָם מְעִיקָא וּמְשַּׂנְאָנָא כְבֵשׁוּ לָנָא:

משנה פסחים פרק ח

א. הָאִשָׁה בִּזְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעְלָהּ, שָׁחַט עָלֶיהָ בַּעְלָה וְשָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ, תֹּאכַל מִשֶּׁל בַּעְלָהּ. הָלְכָה רֶגֶל רִאשׁוֹן לַעֲשׂוֹת בְּבֵית אָבִיהָ, שָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ וְשָׁחַט עָלֶיהָ בַּעְלָהּ, תֹּאכַל בִּמְקוֹם שֶׁהִיא רוֹצָה. יָתוֹם שֶׁשָּׁחֲטוּ עָלָיו אַפֹּטְרוֹפְּסִים, יֹאכַל בִּמְקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה. עֶבֶד שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל שְׁנֵיהֶן. מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶן חוֹרִין, לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל רַבּוֹ:

ברטנורה  (א) האשה. תאכל משל בעלה. כל זמן שלא פירשה שדעתה בשל אביה, דמסתמא דעתה למנות על של בעלה: רגל הראשון. שלאחר נשואיה, שכך דרך הנשואות ללכת לבית אביהן: תאכל במקום שהיא רוצה. וכגון שאינה רדופה עד הנה לילך לבית אביה תדיר, הלכך מספקא לן בהי ניחא לה: אפטרופסים. יתום שהיו לו שני אפטרופסין והמנוהו זה על פסחו וזה על פסחו: לא יאכל משל שניהם. לא מפסחו של זה ולא מפסחו של זה, דמי נתן רשות לחלק האחד להמנות עם זה. ואין לו תקנה אלא אם כן רצו שניהם שימנה עם האחד: לא יאכל משל רבו. אבל משל עצמו אוכל, דכיון דדינא הוי דכופין את רבו וכותב לו גט שחרור, אף על פי שעדיין לא נשתחרר, הרי הוא כבן חורין, הלכך אוכל משל עצמו:

ב. הָאוֹמֵר לְעַבְדּוֹ, צֵא וּשְׁחוֹט עָלַי אֶת הַפֶּסַח, שָׁחַט גְּדִי, יֹאכַל. שָׁחַט טָלֶה, יֹאכַל. שָׁחַט גְּדִי וְטָלֶה, יֹאכַל מִן הָרִאשׁוֹן. שָׁכַח מָה אָמַר לוֹ רַבּוֹ, כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, יִשְׁחוֹט טָלֶה וּגְדִי וְיֹאמַר, אִם גְּדִי אָמַר לִי רַבִּי, גְּדִי שֶׁלוֹ וְטָלֶה שֶׁלִי. וְאִם טָלֶה אָמַר לִי רַבִּי הַטָּלֶה שֶׁלּוֹ וּגְדִי שֶׁלִּי. שָׁכַח רַבּוֹ מָה אָמַר לוֹ, שְׁנֵיהֶם יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי:

ברטנורה  (ב) שחט גדי יאכל רבו ממנו. ואע''ג דבכל שאר פסחים רגיל תדיר בטלה, כיון דלא פירש לו, עליה סמיך: יאכל מן הראשון. כיון דליכא קפידא, דבראשון יצאו ידי חובתן. אבל אינשי דעלמא דקפדי, לא יאכל מן הראשון ולא מן השני, דקיימא לן אין נמנין על שני פסחים כאחד לאכול איזה מהם שירצה, דאין ברירה, וכי בעי למיכל מהאי, דלמא בשעת שחיטה לא הוה דעתיה עליה: שכח מה שאמר. שפירש לו גדי או טלה. וזה שכח: וטלה שלי. בגמרא מוקי לה כגון שהלך העבד אצל רועה הרגיל אצל רבו ורוצה בתקנתו, ואומר לו, אם גדי אמר לך רבך גדי שלו וטלה שלך על מנת שאין לרבך רשות בו דכהאי גוונא קנה העבד. דאי לאו הכי מה שקנה עבד קנה רבו ונמצאו שניהם של רבו: ופטורים מלעשות פסח שני. דאע''ג דשניהם יוצאים לבית השריפה ואינן נאכלין מפני שאין המנויין ניכרים, מיהו שחיטה וזריקה מעלייתא היא, חדא אהאי וחדא אהאי דקמי שמיא גליא:

ג. הָאוֹמֵר לְבָנָיו, הֲרֵינִי שׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל מִי שֶׁיַּעֲלֶה מִכֶּם רִאשׁוֹן לִירוּשָׁלַיִם, כֵּיוָן שֶׁהִכְנִיס הָרִאשׁוֹן רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ, זָכָה בְחֶלְקוֹ וּמְזַכֶּה אֶת אֶחָיו עִמּוֹ. לְעוֹלָם נִמְנִין עָלָיו עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ כַזַּיִת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. נִמְנִין וּמוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶן מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד שֶׁיִּזְרוֹק עָלָיו אֶת הַדָּם:

ברטנורה  (ג) על מי שיעלה ראשון לירושלים. כדי לזרזן קאמר שיזדרז כל אחד להיות ראשון ומיהו כל בניו המנה על הפסח, אלא שאותו שיעלה ראשון יזכה ראשון וכל אחיו יזכו אחריו על ידו: עד שיזרק הדם. לעולם יכול לימשך אפילו אחר שחיטה עד שיזרק הדם. ומודה ר' שמעון דאין נמנין אלא עד שישחוט ואין הלכה כרבי שמעון:

ד. הַמְמַנֶּה עִמּוֹ אֲחֵרִים בְּחֶלְקוֹ, רַשָּׁאִין בְּנֵי חֲבוּרָה לִתֵּן לוֹ אֶת שֶׁלּוֹ, וְהוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן:

ברטנורה  (ד) הממנה אחרים על חלקו. אחד מבני חבורה שהמנה אחרים על חלקו, בלא דעת חבורה: רשאין בני חבורה לומר לו. טול את שלך וצא ואכול אתה וחבריך, שאין בני חבורה מתרצים להיות כל אלו הדעות בחבורתן. ואית ליה להאי תנא פסח נאכל בשתי חבורות:

ה. זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת, שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשְּׁבִיעִי. רָאָה שָׁלשׁ, שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשִּׁמִינִי שֶׁלּוֹ. שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם, שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַּשֵּׁנִי שֶׁלָּהּ. רָאֲתָה שְׁנֵי יָמִים, שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַשְּׁלִישִׁי. וְהַזָּבָה שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַּשְּׁמִינִי:

ברטנורה  (ה) זב שראה שתי ראיות. שטמא טומאת שבעה ואין טעון קרבן: שוחטין עליו. ואע''פ שלא העריב שמשו. והוא שטבל בשעת השחיטה דהא חזי למיכל לאורתא. דדוקא טמא מת שחל שביעי שלו בארבעה עשר נדחה לפסח שני אף על גב דחזי למיכל לאורתא, כדכתיב (במדבר ט) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ביום ההוא לא היו יכולים, הא לערב היו יכולים לאכול בפסח, ונדחו לפסח שני. אבל שאר טומאות אי חזי למיכל לאורתא שוחטים עליו ואע''פ שלא העריב שמשו: ראה שלש. לא חזי למיכל עד דמייתי כפרה: שוחטין עליו אם חל שמיני שלו בערב פסח אפילו לא הביא כפרתו, והוא שנתן קרבנותיו לבית דין: שומרת יום כנגד יום. הרואה תוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה, דבעיא לספור יום המחרת. שוחטין עליה ביום הספירה, דכיון שספרה מקצת היום מותרת לטבול, ואע''פ שמחוסרת הערב שמש שוחטין עליה: והזבה. שראתה שלשה ימים רצופים בתוך אחד עשר יום, וצריכה לספור שבעה נקיים ולהביא קרבן, שוחטין עליה בשמיני:

ו. הָאוֹנֵן, וְהַמְפַקֵּחַ אֶת הַגָּל, וְכֵן מִי שֶׁהִבְטִיחוּהוּ לְהוֹצִיאוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים, וְהַחוֹלֶה וְהַזָּקֵן שֶׁהֵן יְכוֹלִין לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת, שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן. עַל כֻּלָּן אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן בִּפְנֵי עַצְמָן, שֶׁמָּא יָבִיאוּ אֶת הַפֶּסֶח לִידֵי פְסוּל. לְפִיכָךְ אִם אֵרַע בָּהֶן פְּסוּל, פְּטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי, חוּץ מִן הַמְפַקֵּחַ בַּגַּל שֶׁהוּא טָמֵא מִתְּחִלָתוֹ:

ברטנורה  (ו) האונן. כל זמן שלא נקבר המת קרוי אונן, ולאחר שנקבר כל יום המיתה הוא קרוי אונן ולילה שלאחריו הוא אונן מדרבנן, ולא העמידו דבריהם במקום כרת גבי פסח, הלכך שוחטין עליו דלאורתא חזי: והמפקח בגל. שנפל על אדם ואין ידוע אם ימצאנו חי או מת. שוחטין עליו דבחזקת טהרה עומד עד שיוודע שנטמא: שוחטין עליהם. בחבורת אחרים: שמא יביאוהו לידי פסול. שמא יטמא אונן למתו מתוך טרדו ומפקח גל שמא ימצאנו מת ונמצא שהאהיל על הטומאה. והחבוש שמא לא יצא. ובחבוש בבית האסורים של נכרים מיירי שאע''פ שהבטיחוהו, שמא לא יוציאוהו. אבל חבוש על ידי ישראל כגון לכופו להוציא אשה פסולה או לשלם ממון, שוחטין עליהם אפילו בפני עצמן, אם הבטיחוהו להוציא, דשארית ישראל לא ידברו כזב. ואם בית האסורים בתוך ירושלים אפילו בידי נכרים שוחטין עליהם בפני עצמן, דאפשר דמעיילי לפסח בבית האסורים ואכלי ליה התם. וחולה וזקן אין שוחטים עליהם בפני עצמן, שמא יכבד עליהם החולי ולא יוכלו לאכול כזית: לפיכך. הואיל ובשעת שחיטה ראויין היו ונזרק הדם עליהם, אם אירע בהם פסול כמו שאמרנו, פטורים מלעשות פסח שני: חוץ מן המפקח בגל. ונמצא מת תחתיו, שצריך לעשות פסח שני: שהיה טמא מתחלתו. קודם שחיטה, שהרי האהיל על הטומאה משעה שהתחיל לפקח. והוא שהיה הגל עגול דודאי האהיל עליו מתחלה, אבל אם היה הגל ארוך שמא בשעת שחיטה עדיין לא האהיל על הטומאה ופטור מלעשות פסח שני:

ז. אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח עַל הַיָּחִיד, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. אֲפִלּוּ חֲבוּרָה שֶׁל מֵאָה שֶׁאֵין יְכוֹלִין לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת, אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן. וְאֵין עוֹשִׂין חֲבוּרַת נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים:

ברטנורה  (ז) אין שוחטין את הפסח ביחיד. דכתיב (דברים טז) לא תוכל לזבוח את הפסח וגו', כלומר ביחיד אפילו חבורה של מאה. ר' יוסי קאמר לה, כלומר לא תליא מלתא אלא באכילה, יחיד ויכול לאכול כזית שוחטין עליו. מאה ואין כל אחד מהם יכולין לאכול כזית, אין שוחטין עליהם. והלכה כר' יוסי: אין עושין חבורת נשים ועבדים. לשחוט פסח. נשים ועבדים בחבורה אחת משום הרגל עבירה. ולא קטנים ועבדים בחבורה אחת משום פריצותא דמשכב זכור. אבל נשים ועבדים, כל חדא באנפי נפשה עושין:

ח. אוֹנֵן טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב, אֲבָל לֹא בַקֳּדָשִׁים. הַשּׁוֹמֵעַ עַל מֵתוֹ, וְהַמְלַקֵּט לוֹ עֲצָמוֹת, טוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים. גֵּר שֶׁנִּתְגַּיַּר בְּעֶרֶב פֶּסַח, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הַפּוֹרֵשׁ מִן הָעָרְלָה כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקֶּבֶר:

ברטנורה  (ח) אונן טובל ואוכל פסחו לערב. דאין אנינות מן התורה אלא ביום, שנאמר (ויקרא י) ואכלתי חטאת היום, יום אסור, לילה מותר. וטבילה בעי, מתוך שנאסר עד עכשיו בקדשים אצרכוהו רבנן טבילה. אבל לא אכיל אונן בשאר קדשים לערב, דאנינות לילה אסורה מדרבנן. ולגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת. אבל אכילת שאר קדשים עשה בעלמא הוא, ואכלו אותם אשר כופר בהם (שמות כט): השומע על מתו. יום שמועה הוי אונן דרבנן. וכן מי שלקטו לו עצמות אביו ואמו אמרינן במסכת מועד קטן, מתאבל עליהם כל אותו היום ולערב אין מתאבל עליהם: טובל ואוכל בקדשים לערב. דאפילו יום גופיה מדרבנן הוא: כפורש מן הקבר. וצריך הזאה שלישי ושביעי. ולא נחלקו בית שמאי ובית הלל אלא בערל נכרי שמל ביום ארבעה עשר, דבית הלל סברי גזירה שמא יטמא לשנה הבאה ויאמר אשתקד לא טהרתי מכל טומאה עד יום ערב פסח שטבלתי ואכלתי, השתא נמי אטבול ואוכל, ולא ידע דאשתקד נכרי הוה ולא מקבל טומאה, עכשיו ישראל הוא ומקבל טומאה ובית שמאי סברי לא גזרינן. אבל ערל ישראל כגון שמתו אחיו מחמת מילה, דברי הכל טובל ואוכל פסחו לער, ולא גזרינן ערל ישראל אטו ערל נכרי:

גמרא פסחים דף פ''ז ע''א

תֹּאכַל בְּמָקוֹם שֶׁהִיא שַׁמְעָת מִינָהּ יֵשׁ בְּרֵירָה מָאי רוֹצָה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה וּרְמִינְהִי אִשָּׁה רֶגֶל הָרִאשׁוֹן אוֹכֶלֶת מִשֶּׁל אָבִיהָ מִכָּאן וְאִילָךְ רוֹצָה אוֹכֶלֶת מִשֶּׁל אָבִיהָ רוֹצָה מִשֶּׁל בַּעְלָהּ. לָא קַשְׁיָא כָּאן בִּרְדוּפָה לֵילֵךְ כָּאן בְּשֶׁאֵינָה רְדוּפָה דִּכְתִיב (שה''ש ח') אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם. וְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כְּכַלָּה שֶׁנִּמְצֵאת שְׁלֵימָה בְּבֵית חָמִיהָ. וּרְדוּפָה לֵילֵךְ לְהַגִּיד שְׁבָחָה בְּבֵית אָבִיהָ כְּדִכְתִיב (הושע ב) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כְכַלָּה בְבֵית חָמִיהָ וְלֹא כְּכַלָּה בְּבֵית אָבִיהָ (שה''ש ה) אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן זוּ עֵילָם שֶׁזָּכְתָה לִלְמוֹד וְלֹא זָכְתָה לְלַמֵּד (שם) אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן אֲנִי חוֹמָה זוּ תּוֹרָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת אֵלּוּ תַלְמִידֵי חֲכָמִים. וְרָבָא אָמַר אֲנִי חוֹמָה זוּ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְשָׁדַי כַּמִּגְדָלוֹת אֵלּוּ בָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. אָמַר רַב זוּטְרָא בַר טוֹבְיָּה אָמַר רַב מָאי דִּכְתִיב (תהלים קמד) אֲשֶׁר בָּנֵינוּ כִּנְטִיעִים מְגוּדָלִים בִּנְעוּרֵיהֶם בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיּוֹת מְחוּטָבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל. אֲשֶׁר בָנֵינוּ כִּנְטִיעִים אֵלּוּ בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא טַעֲמוּ טַעַם חֵטְא. בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיּוֹת אֵלּוּ בְּתוּלוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁאוֹגְדוֹת פִּתְחֵיהֶן לְבַעְלֵיהֶן. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (זכרי' ט') וּמָלְאוּ כַּמִזְרָק כְּזָוִיּוֹת מִזְבֵּחַ. אִיבָּעִית אֵימָא מֵהַכָא (תהלים קמד) מְזָוֵינוּ מְלֵאִים מְפִיקִים מִזַּן אֶל זָן מְחוּטָבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל אֵלּוּ וָאֵלּוּ מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִילוּ נִבְנֶה הֵיכָל בִּימֵיהֶם:

רש''י  שמעת מינה יש ברירה. קס''ד ממקום שהיא רוצה בשעת אכילה קאמר ואמרינן הוברר דשחיטה וזריקה דהאי פסח שפיר איזדריק עלה דהאי אתתא: בשעת שחיטה. ששאלו את פיה בשעת שחיטה ואמרה בזה אני רוצה: אוכלת משל אביה. מן הסתם: מתני' בשאינה רדופה. לילך תמיד לבית אביה דבית בעלה חביב לה הלכך כל שאר הרגלים ודאי שייכא בתריה ורגל ראשון ספק: וברייתא ברדופה. הלכך רגל הראשון ודאי בבית אביה מכאן ואילך ספק: כמוצאת שלום. נתחבבתי עליו ונמצאתי שלמה לו: להגיד שבחה. היאך מקובלת היא בבית חמיה: ושדים. להניק אחרים: אין לה. שאין הנאה ממנה: זו עילם. שהיה בה דניאל שנאמר ואני דניאל הייתי בשושן אשר בעילם המדינה וזכה ללמוד ולא רבץ תורה בישראל אבל בבל גידלה עזרא הסופר דכתיב הוא הכין לבבו לדרוש בתורת ה' וללמד חק ומשפט בישראל: ושדי. אלו תלמידי חכמים המניקים אחרים כשדים הללו: כמגדלות. שמגינים על הדור: כנטיעים. נטיעות ויונקות שלא נתקלקלו עדיין ולא אירע בהן שבר: שאוגדות פתחיהן לבעליהן. סותמות פתחיהן עד שמזדקקות לבעליהן ואינן נבעלות לאחרים. לשון אחר שמגידות פתחיהן של נדה לבעליהן לפרוש מהן ואע''פ שתאוותן רבה: וכה''א ומלאו כמזרק כזויות מזבח. מה זויות דהתם כתיב בהו ומלאו ה''נ בנותינו כזויות עי שמתמלאות תאוה ואין נזקקות אלא עד שיבואו בעליהן: כאלו נבנה היכל בימיהן. דהכי משמע מחוטבות בבנין היכל תבנית לשון בנין:

זוהר ויגש דף ר''י ע''א

רִבִּי חִיָּיא פָּתַח (ישעי' ס''ו) שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְגִילוּ בָה כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ וְגוֹמֵר תָּא חֲזֵי כַּד אִתְחָרַב בֵּי מַקְדְשָׁא וְגָרְמוּ חוֹבִין וְאִתְגְלוּ יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא אִסְתַּלַק קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְעֵילָא לְעֵילָא וְלָא אַשְׁגַח עַל חַרוּב בֵּי מַקְדְשָׁא וְעַל עַמֵּיה דְאְתְגְלִי וּכְדֵין שְׁכִינְתָּא אִתְגַלְיָיא עִמְּהוֹן כַּד נָחַת אַשְׁגַּח עַל בֵּיתֵיהּ דְאִתּוֹקַד. אִסְתַּכֵּל עַל עַמֵּיהּ וְהָא אִתְגְלִי. שָׁאַל עַל מַטְרוּנִיתָא וְאִתְתְּרָכַת כְּדֵין (שם כב) וַיִּקְרָא אֲדֹנָי יְהֶוָֹה צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגוֹר שָׂק וְהִיא גַם הִיא מַה כְתִיב בָּהּ (יואל א) אֱלִי כִּבְתוּלָה חֲגֻרַת שַׂק עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ כְּמָה דִכְתִיב (ירמי' לא) כִּי אֵינֶנּוּ בְּגִין דְּאִסְתְּלַק מִינָהּ וְאִשְׁתְּכַח פִּרוּדָא. וַאֲפִילוּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא כֻלְּהוּ אִתְאַבָּלוּ דִּכְתִיב (ישעי' נ) אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי כֻלְּהוּ אִתְאַבָּלוּ עָלֵיה דִּכְתִיב (שם לג) הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא אִתְאַבָּלוּ וְחָשְׁכוּ נְהוֹרֵיהוֹן דִּכְתִיב (שם יג) חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ וְגוֹמֵר. וְכֹלָא עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי בָּכוּ עֲלָה וְאִתְאַבָּלוּ מָאי טַעְמָא בְּגִין דְּשָׁלְטָא עֲלָה סִטְרָא אַחֲרָא דְשָׁלְטָא עַל אַרְעָא קַדִּישָׁא וּבְגִין כַּךְ כֵּיוַן דְּמַלְכוּ קַדִּישָׁא מַלְכוּת שָׁמַיִם אִתְכַּפְיָיא וּמַלְכוּת חֲיָיבָא (אָחֳרָא) אִתְגַבָּרַת (כְּדֵין) אִית לֵיה לְכָל בַּר נָשׁ לְאִתְאַבָּלָא עִמָּהּ וּלְאִתְכַּפְיָּיא עִמָּהּ בְּגִין דְּכַד אִיהִי אִזְדַּקְפָא וְעָלְמָא יִתְחַדִּי יִתְחַדֵּי אִיהוּ בַהֲדָהּ דִכְתִיב (שם סו) שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאָבְּלִים עָלֶיהָ:

תרגום הזוהר
רַבִּי חִיָּא פָּתַח, שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁנֶּחֱרָב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְהַחַטָּאִים גָּרְמוּ שֶׁהָגְלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הָאָרֶץ, נִסְתַּלֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְמַעְלָה לְמַעְלָה, וְלֹא הִשְׁגִּיחַ עַל הַחוּרְבָּן שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְעַל עַמּוֹ שֶׁהָגְלוּ, וְאָז הַשְּׁכִינָה הָגְלְתָה עִמָּהֶם. כַּאֲשֶׁר יָרַד, הִשְׁגִּיחַ עַל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה נִשְׂרָף, הִסְתַּכֵּל עַל עַמּוֹ וְהִנֵּה הָגְלוּ, שָׁאַל עַל הַגְּבִירָה, דְּהַיְנוּ הַשְּׁכִינָה, וְהִיא הָגְלְתָה. אָז וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגוֹר שָׂק. וְהִיא גַּם הִיא, הַשְּׁכִינָה, מַה כָּתוּב בָּהּ, אֱלִי כִּבְתוּלָה חֲגוּרַת שָׂק עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, כִּי אֵינֶנּוּ, דְּהַיְנוּ בַּעֲלָהּ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, מִשּׁוּם שֶׁנִּסְתַּלֵּק מִמֶּנָּהּ, וְנַעֲשֶׂה פֵּרוּד. וַאֲפִלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ הִתְאַבְּלוּ כֻּלָּם, שֶׁכָּתוּב, אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשָׂק אָשִׂים כְּסוּתָם. מַלְאָכִים הָעֶלְיוֹנִים כֻּלָּם, הִתְאַבְּלוּ עָלֶיהָ, שֶׁכָּתוּב הֶן אֱרְאֶלָם צָעֲקוּ וְגוֹ'. הַשֶּׁמֶשׁ וְהַלְּבָנָה הִתְאַבְּלוּ וְנֶחֶשְׁכוּ אוֹרוֹתֵיהֶם, שֶׁכָּתוּב, חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ וְגוֹ'. וְכָל הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים בָּכוּ עֲלֵיהֶם, וְהִתְאַבְּלוּ. מַהוּ הַטַּעַם, מִשּׁוּם שֶׁהַסִּטְרָא אַחֲרָא שָׁלְטָה עָלֶיהָ, שֶׁשָּׁלְטָה עַל הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה. וּמִשּׁוּם זֶה, כֵּיוָן שֶׁהַמַּלְכוּת הַקְּדוֹשָׁה, מַלְכוּת שָׁמַיִם הוּשְׁפְּלָה, וְהַמַּלְכוּת הָרְשָׁעָה הִתְגַבְּרָה, יֵשׁ לְכָל אָדָם לְהִתְאַבֵּל עִמָּהּ, עִם הַמַּלְכוּת הַקְּדוֹשָׁה, וְלִהְיוֹת מוּשְׁפָּל עִמָּהּ. וּבִשְׁבִיל זֶה, כַּאֲשֶׁר תָּקוּם הַמַּלְכוּת הַקְּדוֹשָׁה, וְהָעוֹלָם יִהְיֶה שָׂמֵחַ, יִשְׂמַח גַּם הוּא עִמָּהּ, שֶׁכָּתוּב שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ.

הלכה פסוקה
הרמב''ם ה' תפלה פי''א

א. כְּשֵׁם שֶׁמּוּתָּר לָהֶם לִמְכּוֹר בֵּית הַכְּנֶסֶת כַּךְ נוֹתְנִין אוֹתוֹ בְּמַתָּנָה שֶׁאִילוּ לֹא הָיָה לָהֶם לְצִבּוּר הֲנָיָה בְמַתָּנָה זוּ לֹא נְתָנוּהוּ אֲבָל לֹא שׂוֹכְרִין אוֹתָהּ וְלֹא מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָהּ. וְכֵן כְּשֶׁסּוֹתְרִין בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת לִבְנוֹתָן מוּתָּרִין לִמְכּוֹר וּלְהַחֲלִיף וְלָתֵת בְּמַתָּנָה הַלְּבֵנִים וְהָעֵצִים וְהֶעָפָר שֶׁלָּהֶן אֲבָל לְהַלְווֹתָן אָסוּר שֶׁאֵין הַקְּדוּשָׁה עוֹלָה מֵהֶן אֶלָּא בְדָמִים אוֹ בְהַנָיָה שֶׁהִיא כְדָמִים: ב. רְחוֹבָה שֶׁל עִיר אַף עַל פִּי שֶׁהָעָם מִתְפַּלְלִין בּוֹ בְּתַעֲנִיּוֹת וּבְמַעֲמָדוֹת מִפְּנֵי שֶׁהַקִיבּוּץ רַב וְאֵין בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת מְכִילִין אוֹתָן אֵין בּוֹ קְדוּשָׁה מִפְּנֵי שֶׁהוּא עֲרָאי וְלֹא נִקְבַּע לִתְפִלָּה וְכֵן בָּתִּים וַחֲצֵירוֹת שֶׁהָעָם מִתְקַבְּצִים בָּהֶם לִתְפִלָּה אֵין בָּהֶם קְדוּשָׁה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קָבְעוּ אוֹתָם לִתְפִלָּה בִּלְבַד אֶלָּא עֲרָאי מִתְפַּלְּלִים בָּהֵן כְּאָדָם שֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ:

מוסר
מספר חסידים סימן קמ''ב קמ''ג

אִם אַתָּה מִתְוַוכֵּחַ עִם חָכָם אַל יְהִי לָךְ לְצַעַר אִם נִצְחָךְ כִּי מִמֶּנּוּ תִלְמוֹד וְתוֹסִיף חָכְמָה. אִם תְּנַצֵחַ אוֹתוֹ מַה תַּרְוִיחַ אֲבָל אִם נִצְחָךְ בָּזֶה הִרְוַחְתָּ אֲשֶׁר יָדַעְתָּ עַתָּה מַה שֶׁלֹּא יָדַעְתָּ קוֹדֶם לָכֵן: אֵין גּוֹזְרִין ב' חֲרָמוֹת בְּיוֹם אֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א') לֹא אוֹסִיף עוֹד לְקַלֵּל לֹא אוֹסִיף עוֹד לְהַכּוֹת. וּכְתִיב בִּתְרֵי עָשָׂר בְּסֵפֶר מַלְאָכִי (ג) כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי וְסָמִיךְ לֵיהּ בַמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים בַּמְּאֵרָה בְּגִימַטְרִיָּא חֵרֶם וּכְתִיב לֹא תָקוּם פַּעֲמַיִם צָרָה. וְאֵין גּוֹזְרִין חֵרֶם אֶלָּא בַּיּוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ג') וַיְקַלֵּל אֶת יוֹמוֹ אָרוּר הַיּוֹם: