"הרופאים כמעט קבעו לו מוות, אבל לא אמרו נואש"

מאז חתונתם, לפני יותר מעשרים שנה, גרו בצלאל ואפרת בזק בביתם שבעיר דוד, למרגלות הר הבית. לפני כשנה ורבע, הם נאלצו לעזוב לשכונה ירושלמית אחרת, עקב פציעתו של  בצלאל.

בזק, פיזיקאי ומדען, משרת במילואים בחטיבת הצנחנים כקצין בחפ"ק מג"ד. בשמחת תורה, עם הישמע האזעקות הראשונות, הוא הבין מיד שפרצה מלחמה, ארז בזריזות תיק ומיהר לדרום, לפגוש את חבריו ליחידה. אפרת נשארה בבית עם שבעת ילדיהם. בצלאל לחם בכפר עזה מספר ימים, ואחרי תקופה של אימונים וכוננות נכנס לרצועה.

"לא אסלח לעצמי לעולם"

בב' שבט תשפ"ד, לאחר ארבעה עשר שבועות של לחימה, נכנס הצוות של בצלאל לבית באזור חאן יונס. הלוחמים התמקמו בבית ובצלאל, מתוקף תפקידו, הסתובב בבית וחיפש מקורות מידע של האויב. כשחלף סמוך לחלון, התפוצץ מטען מבחוץ ורסיס פגע בו בעורק מרכזי בגוף. הוא החל לאבד דם בכמויות אדירות. פרמדיק שהיה עם הצוות זיהה שהמצב קריטי, והחל מיד לטפל בו.

לאחרונה, משפחת בזק קיבלה לידיה סרטון ממצלמת ראש של אחד הלוחמים, שתיעדה את רגעי הטיפול. בצילום רואים את קור הרוח בו תפקד הפרמדיק. "הנס שלנו היה, שאותו פרמדיק היה בקיא בדיוק בפציעה הזו", אומרת אפרת. "במבחן שעשה, הוא נבחן דווקא על פציעה מורכבת מסוג זה, שאי אפשר לשים עליה חוסם עורקים. ראינו את הבקיאות והשליטה בפעולות. הוא ממש הציל את החיים של בצלאל".

"רצף הניסים החל לילה קודם", היא ממשיכה. "הפרמדיק היה אמור לצאת לשבת הביתה, אחרי ארבעה עשר שבועות של מילואים. באותו לילה הוא התקשר לאשתו, ביקש את סליחתה, ושאל האם תהיה מוכנה שיישאר גם בשבת הזו. הוא הסביר לה שמתוכננת פעולה צבאית, והוא לא רוצה שחבריו לצוות יסתמכו במקרה פציעה על אנשי רפואה רחוקים יותר, של צוותים אחרים. אשתו שאלה אותו: 'איך תרגיש במקרה שיהיה אירוע ולא תהיה שם?' והפרמדיק ענה 'לא אסלח לעצמי לעולם'. תשובתה הייתה: 'אם כך – תישאר'. בזכותה בעלי קיבל טיפול מיידי ומקצועי, וחייו ניצלו".

ביום העצמאות לפני שנה, כמה חודשים אחרי הפציעה, נערכה סעודת הודיה, ואורחי הכבוד בה היו הפרמדיק ואשתו.

(בסעודת הודיה ביום העצמאות. בצידי התמונה: שלומי הפרמדיק ושרה)

"לעין כרם בבקשה"

בצלאל הועלה על מסוק. למרות פציעתו הקריטית, הוא היה עדיין בהכרה מעורפלת ואף הצליח להתבדח בחולשה עם הטייס "להדסה עין כרם בבקשה". ירושלים הייתה גשומה מאוד באותו יום, לכן בקשתו לא התקבלה, והוא הועבר לבית החולים איכילוב בתל אביב.

"ייתכן שאם הצוות במסוק היה מבין את חומרת הפציעה של בצלאל, הם היו מורידים אותו בבית חולים קרוב יותר. הרופא הגדודי אמר שהמצב שלו קריטי ולא יציב, אך כנראה בגלל אי הבנה הוא פונה לאיכילוב. גם זה היה נס", מציינת אפרת, "כי בדיוק באיכילוב היו מומחים לסוג הפציעה של בצלאל, שנלחמו על חייו".

צוות רופאים המתין לבצלאל עם ירידתו מהמסוק. "אחד הרופאים הסתכל עליו, הבין המצב חמור ושכל שנייה קריטית. אותו רופא, ומדובר באדם לא צעיר, טיפס מעל בצלאל ועצר את הדימום בכוח, בידיו. בינתיים הצוות הרפואי 'הטיס' את המיטה, שעליה בצלאל והרופא, לחדר ניתוח".

אפרת מספרת כיצד הרופא הבכיר, שזיהה את הפציעה החמורה ואת השניות היקרות, מיהר לפתוח את בית החזה של בצלאל ולסגור באצבעותיו את העורק הראשי, כדי שהלב לא יאבד את טיפות הדם האחרונות שנותרו בגוף. הוא לא השתהה אפילו כדי לשים כפפות. "זה נשמע הזוי, אבל הרופאים מבחינתם קיבלו אדם מת. בינתיים, בשטח, הרופא הגדודי הורה על נוהל איסוף פריטים מהזירה לקבורה, כי לא היה בטוח בכלל שבצלאל ישרוד".

היכן קיבלת את ההודעה על הפציעה?

"הפציעה של בצלאל התרחשה ביום שישי בצהריים, ואנחנו כמובן היינו בשיא ההכנות לשבת. כשמדובר בפציעות חמורות, הצבא שולח רכב צבאי לאשתו של הפצוע, שייקח אותה לבית החולים. בגלל שאנחנו גרים במקום מורכב להגעה, התקשרו אליי כדי שאסביר איך להגיע". אפרת עזבה בית תוסס, כאשר הילדים במקלחות, ומיהרה לאיכילוב.

ממונה על האופטימיות

באיזה מצב פגשת את בעלך בבית החולים?

"כאשר הגעתי, בצלאל היה בניתוח. הניתוח הלך והתארך, ונמשך גם לתוך השבת, ובינתיים הוריו ואני המתנו בחוץ. לאחר מכן, בצלאל אושפז בטיפול נמרץ, מונשם ומורדם. במסגרת המוני הניסים שהיו לנו, בהתחלה עדיין לא באמת הבנו עד כמה המצב חמור. בכל מקרה, גם בהמשך הקפדתי להישאר רגועה ואופטימית.

"הרגשתי שבצד הרפואי בעלי בידיים טובות. אמרתי לעצמי, שאם כן, אז אני ממונה על משהו אחר: על האופטימיות, על החיוך ועל התקווה. ניסיתי ככל יכולתי לעודד, ולתווך נכון את הסיטואציה - לעצמי, לילדים, להורים שלו, ולכל יתר המעגלים". במבט לאחור, הוריו של בצלאל אמרו שהם אינם יודעים כיצד היו עוברים את השבר וחוסר האונים של אותה שבת, לולי האופטימיות שלה.

(חוגגים את החלמתו בקבר רחל אמנו)

איך האופטימיות הזו באה לידי ביטוי?

"קודם כל, הקפדתי על בחירת מילים חיוביות שמבטאות חיים והתחזקות. למשל, כשקצינת הנפגעים יצרה איתי קשר, רשמתי אותה בטלפון 'קצינת מחלימים'. מהציבור ביקשנו להתפלל על בצלאל 'בתוך שאר מחלימי ישראל'. היה לי חשוב מאוד להקפיד על דיבור שנותן פתח לריפוי וחיים".

בוקר אחד ראתה את אפרת אם של חייל פצוע, שהיה מאושפז גם הוא בבית החולים, ושאלה אותה איך היא ככה - עם חיוך על הבוקר, כאן, בטיפול נמרץ. אפרת השיבה שלהיפך, היא צריכה שהחיוך שלה יהיה אפילו יותר רחב, כדי שתצליח להדביק בו גם את בעלה.

את המתעניינים הרבים אפרת עדכנה בהודעות שהוציאה מידי כמה ימים, ובראשן הכותרת "מסע להחלמה וגאולה". בהודעות היא פירטה את הניסים וההתקדמות, כשהיא נאחזת בכל "פירור" של חיוביות כזו ומציינת אותו בהודעות.

"מהרגע שהודיעו לי על הפציעה – כבר בנסיעה לבית החולים, ובהמתנה הארוכה מחוץ לחדר הניתוח – הייתה לי תחושה חזקה שהוא יחיה. הרגשתי שהקדוש ברוך הוא נתן לי מתנה: להרגיש בוודאות שיש כאן אתגר עצום, אבל אנחנו נצלח אותו, ויהיה סוף טוב לסיפור", היא נזכרת.

"מקרה אותיות ה' רקם"

באחד הימים, ביקר במחלקה בה אושפז בצלאל השר דאז בני גנץ. "בצלאל לא אוהב תקשורת ופוליטיקה, ובכלל די בורח ממצלמות, ולכן דאג 'להיעלם' מהמחלקה בזמן הביקור לחדר צדדי", אפרת מספרת בחיוך. "כשחזרנו לחדר בתום הביקור, הבנתי שהמסרים שנאמרו במחלקה היו מחלישים בחלקם. לא הסכמתי שזה הרושם שהשר ייצא איתו מכאן".

הפמליה של השר עדיין נכחה בבית החולים, ואפרת מיהרה אליה. היא ניגשה לגנץ, הציגה את עצמה וסיפרה על מסירות הנפש של בעלה, שהתגייס למרות שהיה פטור בגלל גילו, ועד כמה הם רואים זאת כזכות להיות שותפים. השר הקשיב לה בעניין ושאל היכן בעלה נמצא. אפרת הסבירה שבצלאל לא מעוניין להיחשף למצלמות. כששמע זאת, הורה גנץ לבני לווייתו לא להצטרף אליו, והלך לבדו לחדר של בצלאל. הם שוחחו, בצלאל סיפר לשר על אירוע הפציעה, ובאגביות אמר את הביטוי 'במקרה'.

"גנץ ניגש לדגל שהיה תלוי בחדר, עליו נהגו לחתום המבקרים, כתב עליו 'מקרה', ואז צייר חץ כפול והוסיף 'ה' רקם'', אפרת מספרת על התגובה המפתיעה. "זה הדהד לנו שוב, את מה שכבר הרגשנו, עד כמה את הכול ה' רקם. החל מהפרמדיק, דרך הרופא הגדודי והחילוץ המהיר, הרופא שזינק על מיטת בעלי ועוד ועוד. המוני ניסים".

(בני גנץ חותם על הדגל בחדרו של בצלאל)

אילו אתגרים ישנם במסע הזה של השיקום?

"יש אתגרים, בהחלט לא הכול 'דבש'. עדיין יש שיקום, כאבים וצלקות וצורך לחזק את הגוף, הרוח והנפש", משתפת אפרת בכנות. "אמנם הקפדתי על אופטימיות, אך המורכבות עדיין הייתה גדולה. לפעמים, אנשים מסביב פירשו את אותה חיוביות בצורה לא נכונה, וקיבלתי תגובות מחלישות. באופן כללי, חשוב לדעת להיות רגישים בסיטואציה המורכבת הזו".

"לא סתם הגענו למעגל הזה"

מהם עוגני הכוח – שלך, של בצלאל ושל הילדים?

"אני מאמינה שלא סתם הגענו למעגל הזה, של משפחות הפצועים. אנחנו משתדלים להתחזק וגם לחזק בתוך המציאות הזו. העוגן המרכזי בשבילי הם הילדים. למרות שלכאורה אני דאגתי להם, הם אלו שנתנו לי המון שמחה וכוח להחזיק. עוד לפני הפציעה, כשבצלאל היה מגויס וכמעט לא היה בבית, למרות זאת היה מלא כיף בזכותם. גם בשבתות ובחגים התמלאנו מה'ביחד'. וכמובן, גם בזכות התמיכה של ההורים והמשפחה המורחבת",

"מלבדם, אחד העוגנים המשמעותיים בשבילי היא קבוצה של נשות הפצועים שנקראת 'חברות של ברזל'. מדהים כמה כוח זה נותן לנו לעבור את המסע המאתגר הזה יחד. יש לנו גם הרבה הכרת הטוב לעמותות השונות, שדואגות לפצועים ולמשפחותיהם, כמו אחים לחיים, משפחה אחת, אחים לעורף, בית הלוחם, נט"ל, העוגן, אדוות, הפרויקטוריות מהעירייה, ועוד יוזמות רבות של אנשים טובים".

אפרת היא סופרת במקצועה. במהלך התקופה הארוכה של השיקום היא אספה מקבץ שירים של פצועי צה"ל ונשותיהם. אסופת השירים, בשם "בין מלחמה להחלמה", מאפשרת הצצה אל עולם ההתמודדויות המורכב. חשוב לה לבקש להמשיך לשים לב לפצועים. "גם כשזה נראה חיצונית שהם כבר בסדר, וגם אם הם חוזרים למילואים או לעבודה, וזה משדר איזשהו חוזק שנראה כלפי חוץ – התהליך הוא ארוך. כדאי לדעת שלא רק הפצוע עובר את האתגר הזה אלא כל המשפחה שלו, וחשוב להיות רגישים, ולהקל מעליהם במה שאפשר".

(תוף שאפרת והילדים הכינו לבצלאל)

כמסר לסיום, אפרת מבקשת להביע התפעלות מהגבורה והעוצמה שהיא מגלה אצל הפצועים, נשותיהם ומשפחותיהם. "כשאני רואה את עוז רוחם של הגיבורים, הן בחזית והן בשיקום, את מסירות הגוף והנפש, את האמונה והרצון להיאחז בטוב, את החוסן הנשי ואת המאמץ העילאי להתחזק, להשתקם ולחזור לתרום למען העם והארץ – אני מאמינה שביחד ננצח".