"העיקר הוא המפעל בו אנו חיים: נצח ירושלים"

כשיורדים מהר גילה, בתוך הנוף עוצר הנשימה של נחל חלץ, מגיעים לחוות נווה אורי. החווה הוקמה לפני כשש שנים על שמה של אורי אנסבכר הי"ד מתקוע, שנרצחה באכזריות בידי מחבל בעת שטיילה בנוף המקסים של הרי ירושלים. במטרה להמשיך ולהפיץ את אורה המיוחד, החליטו ליאור ורחלי טל להקים חווה חקלאית בנקודה צפונית בגוש עציון, שעד אז הייתה ריקה מכל יישוב יהודי.

 

להפיץ את האור

"בדיוק לכאן, באזור הכחול", מצביעה רחלי טל על נקודה במפת האזור שבידה, "עלו בטבת תשע"ט בעלי ליאור והמתנדבים המסורים שלנו, בקור המקפיא של שיא החורף בגוש עציון ובבוץ מטורף. הגענו לכאן כדי לשמור על שטחי מדינת ישראל בין גוש עציון לירושלים: הרכס שלנו מחבר בין שדה בועז, צפונית לנווה דניאל, לבין הר גילה שבמועצה האזורית גוש עציון.

"ליאור ואני גרנו קודם לכן שלוש שנים בגבעה ליד אלון מורה שבשומרון, פורת יוסף. לפני החתונה, ליאור גדל בבית חגי שבחברון, ואני גדלתי ביישוב נריה שבמערב בנימין. סבי וסבתי היו בין החלוצים הראשונים של מחדשי היישוב היהודי בחברון לאחר מלחמת ששת הימים. שנינו באנו, אפוא, מבסיס חזק של חלוצי ההתיישבות הציונית בארץ, וספגנו ממשפחותינו את מסירות הנפש היהודית לרעיון החזרה של עמנו לשורשיו העמוקים.

"לפני שבאנו לכאן, נשארו שלושה ק"מ של אדמות ריקות מיהודים הקרובות מאוד לירושלים. ליאור והמתנדבים העלו איתם תחילה את הציוד הראשוני לבניית החווה. בהמשך הם התחילו להסתובב עם עדר הצאן שלנו במרעה. תוך כדי, ליאור צילם את הבנייה הבלתי חוקית של הערבים במקום, ושלח את התמונות למינהל האזרחי. בנוסף, הוא הגיע עם חברת בנייה אותה גייס למשימת ההתיישבות היהודית במקום. לצערנו, מישהו קרא לכוחות פינוי נגדנו, וזאת למרות שהיינו מתואמים לגמרי, בכל העשייה שלנו, עם המועצה, והתיישבנו על אדמות מדינה".

מצב לא קל. זה לא גרם לכם להתייאש?

"ממש לא, להיפך. הצלחנו לחזור ולעלות לנקודת התיישבות שלושה וחצי ק"מ מהמקום המקורי, והמשכנו לעסוק במרעה עם הצאן בשטח. בעודו מסתובב עם העדר שלנו, ליאור המשיך לתעד עם המצלמה את ההתפשטות הבלתי חוקית של הערבים. כמו כן, נטענו כרם זיתים והראינו לערבים חוזה שאומר שכל השטח שייך לנו. אני והילדים גרנו בינתיים באלון מורה, כשלשבתות הגענו יחד לנקודת ההתיישבות. הגענו גם באמצע השבוע, כדי להשקות את עצי הזית שנטענו".

ואז הצלחתם להקים את ביתכם ואת החווה?

"לא כל כך מהר", צוחקת רחלי. היא מספרת על התלאות שעברו במהלך השנים: "זה לקח לנו עוד שש עליות נוספות למקום, במשך שש שנים, עד שבנינו את הבית והצלחנו להקים את החווה". היא מתארת כיצד בנו בידיהם את המטבח וחדר המגורים מחומרים מאולתרים, כאשר במשך שנים לא היו מחוברים כלל לחשמל ולמים: "קיבלנו חשמל מגנרטור, ואת המים מעוקב מים שהבאנו בטרקטורים למקום מדי יום.

"לפני שנתיים וחצי, הערבים שרפו את הדיר שבנינו במאמצים גדולים. למרות כל זאת, הצלחנו שוב לבנות אותו. באותה תקופה, בעלי והמתנדבים חיו בתת-תנאים כדי לחזק את ישיבתנו במקום. אחד ממתנדבינו המסורים, סמ"ר שריה אלבוים הי"ד ממושב מחולה שבבקעה, סייע לנו רבות בחיזוקה של החווה, כשאחר כך נלחם בגבורה ונפל בתחילת המלחמה בדרום לבנון.

"ליאור עבד כרתך בכביש המנהרות, ובו זמנית היה מגויס לשמירה על הבית והחווה שלנו. במקביל לגידול ילדינו, אני עובדת כמטפלת בעזרת בעלי חיים וגם כגרפיקאית. בין לבין, גם ילדתי שלושה מילדינו במהלך תקופת העליות למקום".

כמה חודשים לאחר תחילת המלחמה נדרשה משפחת טל להתפנות שוב מביתה, באמצע החורף המושלג, לשטח של אדמות מדינה, שלושה וחצי ק"מ מהבית ומהחווה. בעלייתם השמינית לקרקע הקימו בני הזוג וילדיהם מחדש את ביתם ברכס.

בקרבת מקום לחווה, הוסיפו בני המשפחה ונטעו בסיוע המתנדבים את "כרם כפיר", לזכרו של סרן כפיר יצחק פרנקו הי"ד מירושלים, שנפל בקרב בעזה בתחילת המלחמה. "כפיר חלם לטעת כרם ענבים בארץ ישראל. משפחתו וארוסתו נעמה דופלט לקחו יוזמה ועזרו לנו לטעת כרם לזכרו. קרוב לכרם, הקמנו תצפית לנוף המדהים כאן, 'תצפית כפיר'. בנוסף טיפחנו מעיין באזור, לזכרו של רב-סמל שמעון יהושע אסולין הי"ד מבית שמש, שפעם אחת התנדב בחווה שלנו. הוא נפל בקרב בעזה לפני קצת יותר משנה. לזכרה של אורי אנסבכר הי"ד, בנינו 'בית' לליווי נערים בסיכון, המגיעים אלינו מרחבי הארץ כדי להתנדב בחווה".

שמחה פורצת גדר

בסיוון תשפ"ד אישרה ממשלת ישראל את הסדרתם של חמישה יישובים חדשים ביהודה ושומרון, ביניהם חוות נווה אורי. על כך אומר ראש מועצת גוש עציון, ירון רוזנטל: "אנו, אנשי המועצה והמתיישבים החלוצים, מתרגשים להגשים את חלומם, בעזרת ה', של מתיישביו ולוחמיו המסורים וגיבורים של גוש עציון לפני קום המדינה: הם מסרו את נפשם בקרבות קשים נגד האויב כדי להקים ולקיים יישובים יהודיים בגוש עציון, לחבר אותם לירושלים, ועל ידי כך להגן על ירושלים ולשמור עליה כבירת מדינת ישראל היהודית. בזכות מסירות הנפש של ליאור ורחלי טל במשך השנים, הקמנו בסמוך לחווה שלהם את היישוב בר כוכבא".

רחלי טל מספרת על ההתרגשות בעקבות הקמת בר כוכבא על ידי 12 משפחות: "כל השנים זה היה החלום שלנו. כבר עכשיו, אלפי אנשים רוצים לגור ביישוב החדש".

איך הקשר שלכם עם משפחות המתיישבים החדשים לידכם?

"מעולה. אנחנו אוהבים אותם. לפני הכול, עשינו מפגשי גיבוש איתם. בלילה הראשון המרגש של העלייה על הקרקע, הכנתי מרקים בכמויות. בט"ו בשבט עשינו בבית שלנו סדר ליל ט"ו בשבט, ולמחרת שתלנו שתילים ליד הקרוואנים. בפורים עשינו סעודת פורים לכל המשפחות אצלנו בבית, וגם תהלוכת עדלאידע עם הילדים. אני גם מראה למשפחות החדשות איך להיות 'חברים של הבוץ'", היא אומרת בחיוך. "בנוסף, בשבתות אנחנו מתפללים במניין ועורכים קידושים במטבח שלנו. יש לנו בבית ספר תורה בארון קודש מיוחד מעץ, שאותו הכין, בכישרון רב ומכל הלב, אחד ממתנדבינו האהובים, סמ"ר שריה אלבוים הי"ד".

להיות חלק מדבר גדול

אחת המשפחות החדשות בבר כוכבא היא משפחת שטרן – אשר, הדס וילדיהם. אשר במקור ממצפה רמון, והדס גדלה בנווה דניאל שבגוש עציון. "לפני עלייתנו לבר כוכבא גרנו כמה שנים בבת עין", אומרת הדס. "מאז תחילת המלחמה, בעלי התגייס לשלושה סבבי מילואים, שניים מהם בעזה ואחד בעוטף. לאחר עלייתנו לבר כוכבא, הוא גויס בצו 8 להגמ"ר עציון. במישור האישי, תחילת המלחמה תפשה אותי שבועיים בלבד לאחר שילדתי את התינוקת החדשה שלנו, וזה היה מצב מטלטל".

עם כל ההתמודדויות בזמן המלחמה, מדוע רציתם להצטרף לגרעין המיישב של בר כוכבא דווקא עכשיו?

"אנחנו קשורים בנפשנו לסיפור גבורת ההתיישבות היהודית בגוש עציון. כששמענו מראש המועצה שעומד לעלות יישוב חדש על הרכס המחבר בין גוש עציון לקידמת ירושלים, אשר ואני חשבנו שזאת הזדמנות נדירה להיות חלק מדבר גדול, ממשהו שאינו קורה כל יום – אירוע משמח ומעצים המרים את רוחנו כעם, במיוחד כשאנחנו במלחמה. עלייתנו לקרקע היא תשובתנו הנחרצת לכל אויבינו: אנחנו פה בארצנו כדי להכות שורש ולבנות. כבת נווה דניאל, שהוריי היו בין חלוציו, זה נוגע בי עמוקות שמחלון הקרוואן שלנו רואים את גשר המיתרים ושכונת קריית מנחם בירושלים, את המושבים עמינדב ואורה, ואפילו יותר רחוק – עד פסגות. אני מהופנטת מכך כל יום מחדש.

"ביתר הקדומה ממוקמת קרוב מאוד אלינו. שם התרחש קרב הגבורה האחרון של שמעון בר כוכבא וחייליו נגד הכובשים האכזריים של ארצנו, הרומאים, לפני אלפיים שנה. משום כך, הכול מתחבר יחד בדיוק כאן: ההווה עם ההיסטוריה היהודית בארצנו, וכן עם העתיד שאנו שואפים לבנות. אין מרגש מזה".

הדס מתארת את ההתרגשות הגדולה שחוו בעלייה על הקרקע: "הגענו למקום באישון לילה, כשילדינו ישנים אצל ההורים. משאיות גדולות הביאו לנו את הקרוואנים, העמידו אותם בשתי שורות. לקח עוד יום עד שחוברנו למים וחשמל, ועם הפסקות חשמל, כחלק מהחוויה... לאחר הלילה הלבן הראשון, הבאנו את הילדים וציוד נוסף.

"משפחת טל איתנו לאורך כל הדרך. בכל השבתות שאנחנו כאן, הם מזמינים את כולנו להתפלל אצלם בבית ועושים את כל הקידושים. גם סעודות חג אנחנו עושים אצלם, והכול תמיד עם חיוך. בלילה קפוא אחד, כשהתפוצץ הדוד וכל הקרוואן שלנו היה מוצף במים, רחלי הגיעה ופשוט אמרה לנו 'בואו אלינו', בלב פתוח. ליאור ורחלי נותנים לנו פרופורציות כאשר הם יושבים ומספרים, בנועם וברוגע, מה הם עברו כאן בעצמם כדי להיאחז במקום ולא לוותר.

"לילדים מאוד כיף פה: הם בחוץ עם חברים בכל פינה. איילים וצבאים מסתובבים פה חופשי, ובנחל יש פריחה נהדרת. בעזרת ה', אנו מתכננים הקמת גן ילדים ובניית בית כנסת.

"חשוב לי לומר שכל אחד מעמנו צריך לקום מהכאב הלאומי העצום בעקבות הטבח הנורא והמלחמה, להמשיך לקוות ולשאוף לטוב, ובעזרת ה' לשוב ולהיאחז בכל ארץ ישראל. אז מגוש עציון, כש'נצח ירושלים' הוא נר לרגלינו, אני קוראת לכולם: בואו, קחו חלק!".