פרשת שמיני: חמץ בפסח, חמץ כל השנה – מה הופך את הלחם למיוחד?

החלק הראשון של פרשת שמיני עוסק באירועי היום השמיני שלאחר שבעת ימי המילואים, שהוא למעשה יום חנוכת המשכן, ובקורבנות המיוחדים שהקריבו אהרון ובניו הכוהנים. בנוסף, מתואר בפרשה מותם של נדב ואביהוא, בניו של אהרון, לאחר שהקריבו אש זרה. בחלק השני של הפרשה מופיעים דיני מאכלות אסורות, ופרשה העוסקת בדיני טומאה וטהרה.

נתמקד בפסוק אחד מתוך הפרשה: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים, קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי השם וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ, כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִיא" (ויקרא י', י"ב).

מדובר על מנחת שמיני ומנחת נחשון בן עמינדב – נשיא שבט יהודה (רש"י), והתורה כותבת שהמנחה צריכה להיאכל מצות, כלומר, שלא יעבור על המנחה תהליך של חימוץ.

הציווי על איסור חמץ במנחות שהוקרבו במקדש הוא כללי: "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ להשם לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ, כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה להשם" (ויקרא ב', י"א). כאשר מקריבים מנחה, אין להקריב לחם חמץ, אלא רק מצה, למעט קרבן תודה ושתי הלחם.

מדוע במקדש אסור חמץ כל השנה? וכיצד הוראה זו רלוונטית לחיים שלנו היום?

כשהתורה אוסרת חמץ בפסח, היא כותבת: "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ, אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם, כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי" (שמות י"ב, ט"ו). "תשביתו שאור", מלשון שבת. זו מילה מאוד מעניינת להשתמש בה כדי להיפטר ממשהו. "לקחת הפסקה" מחמץ, או "לנוח" מחמץ. נראה שיש קשר בין שבת לאיסור חמץ. מהו?

שבת היא הפסקה מעשייה אנושית. במשך שישה ימים אנחנו יוצרים, בונים, משנים, ממציאים – אנחנו כמו "בוראים קטנים". אך בשבת, אנו עוצרים. אנו מזכירים לעצמנו שיש בורא גדול מעלינו, מקור כל הבריאה, והוא – ולא אנחנו – שותף-העל של כל היצירה.

ביום השביעי, אנו נמנעים מיצירתיות לא מפני שהעשייה פסולה, אלא כדי להכיר בכך שהכוח ליצירה איננו שלנו.

יש בה, בשבת, גם רובד חברתי ומוסרי עמוק: השבת אינה רק יום מנוחה לעצמנו, אלא גם לאחרים. התורה מצווה שנאפשר מנוחה למי שתחת אחריותנו – עבדים, משרתים, בנים ואפילו לבהמות. השבת מחזירה את כבודו של כל אדם, גם של זה שאין לו עצמאות. כך, בו בזמן שאתה עוצר את העשייה, אתה גם מעניק הפסקה לאחרים ומכיר בכך שאינך אדון לבריאה – אלא רק חלק מבריאה גדולה יותר. אתה מזהה את המקור, את הבורא שמעל, ומביט בעולם בעיניים של ענווה.

לתובנה הזו נכנס החמץ. חמץ הוא אחת "ההמצאות" האנושיות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה. לעומת פירות וירקות – שנאכלים כמו שהם, ישר מהעץ או מהאדמה, לחם הוא תוצר של תהליך: חרישה, זריעה, קצירה, דישה, טחינה, לישה, תפיחה, אפייה… והנה – פת לחם. זו לא סתם יצירה. זו מהפכה טכנולוגית: הפיכת גרעין עשב פשוט למאכל מעודן, מזין, עשיר.

כאשר אתה מביט בלחם, אינך רואה את השדה שממנו הוא בא – הוא עבר דרך שלימה של שינוי. לחם לא "גדל", הוא נוצר. במובן הזה, לחם – ובעיקר חמץ – הוא סמל ליצירה האנושית. הוא מייצג את היכולת שלנו לא רק לקחת מן האדמה, אלא לעבד, לשנות, להמציא – לברוא.

התובנה הזו באה לידי ביטוי בברכת "המוציא" הנאמרת על לחם. "המוציא לחם מן הארץ". בברכה הזו יש דגש על המוצא של הלחם – האדמה, למרות שהלחם עצמו לא יוצא מן האדמה. מה שיוצא מהאדמה – זה חיטה. היה צריך לקצור, לטחון, ללוש, להתפיח, לאפות. זו היצירה האנושית במיטבה. גם הפירות והירקות יוצאים מן האדמה אבל אין לכך התייחסות בברכה. הברכה היא "בורא פרי האדמה", "בורא פרי העץ", אין דגש על המוצא.

רק בלחם תקנו חכמים בנוסח הברכה להדגיש את המוצא. למה? כי כשאנחנו אוכלים לחם אנחנו יכולים להתבלבל ולשכוח את המוצא. דווקא בגלל הטרחה האנושית הרבה, עלולים אנו לשכוח מי המקור של כל הטוב הזה. הלחם הוא לא רק עמל כפי – אלא השם הוא זה שהוציא את הלחם מן הארץ. וכך, גם כשהמרחק מהמקור גדול – הברכה מקרבת אותו מחדש.

נשוב לאיסור חמץ בפסח. דווקא בפסח, החג שבו אנו חוגגים את החירות – אנחנו עוצרים את היצירתיות הזו, לפחות במידת מה. אנחנו אוכלים מצה – המזון הפשוט, הראשוני, הלא מעובד. זהו סוג של "שבת" ליצירתיות האנושית, הפסקה מהטכנולוגיה, מהתחכום, מהשליטה. המצה אינה רק תזכורת לחיפזון היציאה ממצרים – היא גם תזכורת למה שקדם ליצירה: לפשטות, לענווה, חיבור עמוק למי ש"הוציא" אותנו ממצרים.

שבת, חמץ ופסח – שלושתם מחזירים אותנו לנקודת המוצא: היכולת לעצור. להכיר במקור שמעלינו. לבחור ביצירה מתוך ענווה, לא מתוך אשליית שליטה.

הרעיון שלחם הוא לא סתם מזון בסיסי, אלא צעד מהפכני – צעד של יצירתיות אנושית, מופיע כבר בחטא עץ הדעת. היכן?

אלוקים מצווה את האדם "מכל עץ הגן אכול תאכל". אדם ניזון ישירות מן הפירות, מן העצים, ממה שצומח בטבע. זו "תמונה" של אנושות בראשיתית, מחוברת באופן ישיר לטבע ולבורא – חיים מתוך שפע, קרבה, והסתמכות על המקור.

אבל אז מתרחש השבר: האדם אוכל מעץ הדעת, ובתגובה לכך הוא מגורש מן הגן – ומקבל עליו את גזר הדין: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם". ופה עולה שאלה מעניינת: לחם? עד כה, לא היה לחם. היו פירות. לא מוזכר עיבוד, לא טחינה, לא אפייה. אז מה פתאום מופיע הלחם דווקא כאן – מיד אחרי החטא?

אחת הדעות המרתקות שמופיעה בגמרא היא שעץ הדעת היה חיטה (ברכות מ ע"א. סנהדרין ע ע"ב). איך הגיעו לזה? אולי בדיוק בגלל אותו פסוק – שברגע שהאדם חוטא, הוא נדרש לעבוד קשה ולעשות לחם. לא עוד קבלה ישירה של שפע מהבורא, אלא עיבוד, טרחה, יזמות.

ובמבט רעיוני – אולי זה בדיוק הרעיון: במקום להישאר מחובר למקור, האדם בוחר לייצר מקור חלופי. הוא לוקח חומר גלם פשוט מהטבע – ועושה ממנו לחם. הוא יוצר. יוזם. משנה. ובעצם, אומר לקדוש ברוך הוא: "אני כבר לא צריך שתיתן לי פירות. אני מסוגל ליצור לבד". התוצאה של הלחם בעצם משקפת את המצב של האדם אחרי החטא – ריחוק מהמקור. יתכן וזו משמעותו העמוקה של החטא הקדמון. רצון לשלוט, לעצב, לעבד – במקום לחיות בענווה.

נשוב למקדש. למה במקדש אסור חמץ כל השנה? כאשר אדם עוסק בקרבה לקדוש ברוך הוא, בפרט בתוך בית השם, יש להתרחק מחמץ המסמל ריחוק מהשם. במקדש, אדם עסוק מאה אחוז בלזהות את המקור. במקדש, החמץ פשוט לא שייך. זהו המקום שבו אנחנו ניגשים אל המקור – ואי אפשר לעמוד מולו עטופים ביצירה שעלולה להרחיק אותנו מן המקור ומסתירה אותו. במקדש, אנחנו נדרשים לשקיפות מלאה: להקריב בלי לתפוח.

ובחיים – אנחנו ממשיכים ליצור. לפתח. לאפות. להמציא. אבל עם כל כיכר לחם שאנחנו אוכלים – אנחנו מוזמנים לשאול:

האם אנחנו זוכרים מאיפה זה התחיל? האם בתוך כל היצירה – אני שומר מקום ליוצר האמיתי?