פרשת צו: כיצד ניתן להבין את משמעות הזירוז – "מיד ולדורות"?

א. "וידבר ה' אל משה לאמור. צו את אהרון ואת בנין לאמור – זאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה על המזבח, כל הלילה עד הבוקר, ואש המזבח תוקד בו. ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו, והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח, ושמו אצל המזבח. ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור. והאש על המזבח תוקד בו – לא תכבה... וזאת תורת המנחה... זאת תורת החטאת... וזאת תורת האשם... וזאת תורת זבח השלמים, אשר יקריב לה'. אם על תודה יקריבנו – והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן, וסולת מרבכת [לחם חלוט ברותחין] חלות בלולות בשמן. על חלות לחם חמץ יקריב קורבנו על זבח תודת שלמיו". לצד הגדרת סדר הפעולות המדויק, ההוראות הטכניות, ההקפדה על הפרטים הקטנים והעיסוק בקודש כשלעצמו, ניתן לדלות מהפרשה כמה עקרונות יסוד בדבר נפש האדם. לאורם, גם בימינו – שעה שדיני קורבנות אינם נהוגים הלכה למעשה, נוכל להבין את עצמנו מעט יותר, להשתפר ולפעול לטובה.

ב. "אין צו אלא לשון זירוז – מיד ולדורות", כך כותב רש"י בפתיחת הפרשה. וכדבריו שם: "אמר רבי שמעון – ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בן חסרון כיס". חיסרון כיס האמור לעניין קורבן עולה, מתבטא בעובדה כי הן הכוהנים והן מביא הקורבן, אינם רשאים ליהנות ממנו, אלא הקורבן כולו – עולה כליל על המזבח. במקום שהאדם נטול אינטרס אישי או סיכויי רווח, באופן טבעי, הוא לרוב אינו ממהר לפעול. האמור לעניין קורבן עולה, נדרש ביחס לכוהנים שבמקדש. אך יתרה מכך, לאור העובדה שעקרונות פסיכולוגיים, שרירים וקיימים גם בעידן של בינה מלאכותית, היינו חלים באדם – "מיד ולדורות", יש לתת עליהם את הדעת בכל תקופה. מכאן עולה, כי דווקא כאשר ישנו חשש להשתמטות האדם מחובותיו, ממטרותיו ויעדיו, כיוון שאין בהם רווח ישיר ומהיר הנראה לעין או מטעמי נוחות ועצלות, עליו לזרז את עצמו לפעול למימושם.

ג. חרף הפרטים הדווקניים, והמידות הספציפיות, שעת הבאת הקורבן אינה רק רגע טכני ומנותק הקשר. היא שלובה בתהליך רחב יותר הנדרש להתבצע בנפש האדם. התהליך בכללותו, מהווה – מעבר להיותו פעולה של תשובה בפן ההלכתי, גם תהליך של סובלימציה ורצף של עידון פנימיות האדם בפן הרוחני. זו גם הסיבה כי יחד עם הבאת הקורבן, על האדם להתוודות על מעשיו. עצם הבאת הקורבן אינה בגדר אוטומציה של תיקון. אדרבה, ההתייחסות לקורבן כמס שפתיים וכתחליף להתגברות נפשית, הובילה את הנביא ירמיהו – בדבריו המאוזכרים בהפטרה של פרשת צו, לביקורת נוקבת וקשה: "כי לא דיברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציא אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמור – שמעו בקולי... ולא שמעו ולא היטו אוזנם... שמו שיקוציהם בבית אשר נקרא שמי עליו לטמאו. ובנו במות התופת, אשר בגיא בן הינום לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש, אשר לא ציויתי ולא עלתה על ליבי".

ד. בניגוד לשיטות נוצריות, שביקשו לרסן את יצר האדם, להדחיק את מאווייו ולסרס את פוטנציאל יצירתו, ביכר הפילוסוף פרידריך ניטשה – וכפי שנראה גם הרב קוק, את הגישה המציעה לאדם לבצע תהליך טרנספורמציה הממנף את יצריו לטובה. וכדבריו בספרו "הרצון לעוצמה": "אין לך בלבול מושגים גרוע יותר מאשר החלפת גידול בריסון". וכפי ביקורתו המשוננת בספרו "שקיעת האלילים": "הכנסייה, היא קלקלה את האדם, היא החלישה אותו – אך התיימרה כי 'תיקנה' אותו". לכן הוא קבע כי: "חדלנו להעריץ רופאי שיניים העוקרים שיניים כדי שלא תכאבנה עוד".

ה. סובלימציה היא אותו עידון המאפשר את ניווט היצרים והדחפים, גם הברבריים, אל עבר יעדים חיוביים ומעצימי-חיים. הגם שביצועו מורכב וקשה יותר מהריסון הסגפני והמדחיק, העידון בריא יותר לנפש. גישת העידון מבוססת על שני עקרונות. האחד, הוא ההנחה המוקדמת כי לאדם ישנה אחריות על עצמו, יש בו יכולת להתגבר על עצמו ולהשתפר, וכדברי ניטשה בספרו "כה אמר זרתוסטרה: "האדם הוא דבר שיש להתגבר עליו". בשונה מתפיסות דטרמניסטיות, עיקרון זה מבוסס על הרעיון כי האדם הוא בר-שינוי. וכטענתו הפסיכולוגית של ניטשה: "היותו של האופי בלתי משתנה אינה נכונה במובן המחמיר של המילה". העיקרון השני עליו מבוססת גישת העידון, קובע כי במידה וישנו כוח טבעי יש לדעת להשתמש בו בתבונה, לעדן אותו, "לנצח" עליו באמצעות סובלימציה ולהופכו לעוצמה חיובית ומקדמת חיים. וכדברי הרב קוק: "כדי לגלות את אור השלום... לא מתוך דחיה של איזה כוח... אלא מתוך הכנסתו... לתוך הים הגדול של אור אין סוף".

ו. "מי שאמר עלי כי נשמתי קרועה, יפה אמר", כך השיב באצילות הרב קוק לסופר יוסף חיים ברנר – אשר לימים מצא את מותו בפרעות תרפ"א, ביפו, 1921. ברנר הטיח ברב קוק את האשמה כי מעצם העובדה שהוא מבין לליבם של יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות ומנסה לפנות אליהם במושגיהם, מוכח שגם נפשו שלו אינה כשרה. וכדברי ברנר: "מעיד על עצמו שכלל וכלל לא זרים לו פרכוסי הנפש של הכופרים והמהרסים, כי אם אדרבה ואדרבה". הרב קוק, כאמור, הודה בענווה כי נשמתו קרועה, אך לדידו: "האדם הוא בעל שאיפות הופכיות, ומלחמה פנימית תמיד בקרבו. וכל עבודת האדם היא לאחד את הקרעים שבנפשו... ובא לידי הרמוניה". האדם, מעצם היותו אדם, מצוי באופן תמידי במאבק פנימי – "מיד ולדורות". אך משימתו הקיומית היא ליצור אחדות בנפשו, לעדן את יצריו הטבעיים, להתעלות, ולהכפיף את הרע שבתוכו לטוב. לכן מבקש הרב קוק: "לעדן את הרצון, לאמצו, לקדשו, לטהרו... פסגת מטרתם הכללית צריך להיות עדינותו של הרצון עצמו... עיבוד ועילוי... וזהו כל יסוד התשובה: התעלות הרצון והשתנותו לטובה". לדעתו, עיקרון העידון נדרש גם בחברה בכללותה. הוא מתאר זאת במילים המבארות במידת מה, תהליכים כואבים בציבוריות הישראלית גם בימינו: "אין הגירוי מצוי אלא במקום שיש ניגוד... על כן ישראל נתונים תמיד במצב של מלחמה מוסרית פנימית, וכל מי שנשמת ישראל יותר חיה בקרבו, מלחמתו יותר עזיזה". למרות הקשיים המובנים והאתגרים הניצבים בפני האדם הפרטי והחברה, לא חדל הרב קוק להאמין באפשרות התיקון והעידון האוניברסלי: "את הכל, את כל העולם, את כל היצורים, את כל הנשמה אנו רוצים להעלות... ולעדן את שורש הכל".

ז. אם כן, בעת הבאת הקורבנות, ובאופן כללי – בעת של תשובה והתגברות סובלמטיבית, ניתן לעמוד על שלושה שלבים משמעותיים. האחד, כאמור הוא הווידוי, ההכרה בכישלון או בחיסרון, וקבלת האחריות על שנעשה, כמו גם קבלת אחריות לתיקון בהווה ובעתיד – ובתוך כך הכפפת כל כוחותיו של האדם לבחירה הפוזיטיבית. ביטוי יפה לכך, היא העובדה כי ברוב הקורבנות, הבאים בעקבות מעידה, ישנו איסור הבאת חמץ. אך בקורבן תודה וביכורים – כאשר האדם מצוי בדרגה גבוהה של תודעה והודיה, כשהוא בוחר בדרך של השתלמות רוחנית, מתאפשר לו לקדש ולעדן גם את החמץ – ולהכלילו בקורבן: "על חלות לחם חמץ יקריב קורבנו, על זבח תודת שלמיו". וכך באופן מעורר השראה, מה שנאסר בפסח, מתעדן לאחר חמישים ימי ההתעלות של ספירת העומר, ומתקדש בשבועות. "הרע" עצמו, הופך לטוב: "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות... והקרבתם מנחה חדשה... חמץ תאפינה, ביכורים לה'".

ח. השלב השני, והחשוב לא פחות, הוא פינוי המקום ומתן אפשרות להתחדשות להופיע. כלומר, יש להתרחק מהעניין השלילי – במעשה ובמחשבה, ולא לדוש בו. וכפי שכתב השל"ה הקדוש בפירושו לסוגיית הוצאת הדשן שבפרשתנו: "טעם מצווה זו, להודיעך שאחרי שקיבל החוטא עונשו, והבשר אדם כלה ונעשה דשן, צריך להסיר ולהשכיח, שלא יאמר לו – זכור מעשיך הראשונים". השלב השלישי, מבואר בדבריו של הרבי מלובאוויטש על הפסוק – "אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה". וכפי לשונו: "המגיד ממעזריטש מלמדנו, שכדי לכבות את ה'לא', מוכרחת להיות 'אש תמיד', התלהבות ולהט תמידיים... כי כשאדם נתון בקרירות ולו לרגע קצר, עלול ה'לא' להתגנב פנימה בינתיים. וזה גם הטעם למצוות זכירת מעשה עמלק בכל יום ויום – יש לזכור תמיד שלא להניח מקום, חס וחלילה, לקרירות דעמלק, ואפילו לרגע אחד, אלא 'אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה'". ההתלהבות וההשתדלות, הצמיחה הרוחנית והמוסרית, בדומה לאש אשר תוקד על המזבח, צריכות להיות במגמת עלייה מחיל אל חיל ובאופן קבוע – "מיד ולדורות". וכפי שמציין רבי ישראל מאיר הכהן מראדין – בעל המשנה ברורה, בהלכות תפילין, כי הכלל הידוע של "מעלין בקודש", אינו חל רק בעניינים חפציים, אלא גם באדם עצמו. וכדבריו: "מעלין בקודש – על האדם קאי, שצריך לילך מדרגא לדרגא ולהתעלות בקדושה".

ט. שינוי, עידון ותיקון, נראים לעיתים כבלתי אפשריים, שלא לדבר על התעלות והשתפרות. על מנת להתחזק בתקווה כי ניתן לחולל את הנדרש, כדאי לקחת דוגמא מאנשים שעשו זאת כנגד כל הסיכויים. "הזמן אינו מרפא. מה שמרפא הוא מה שאנחנו עושים עם הזמן", כך כתבה הפסיכולוגית והלוגותרפיסטית ד"ר אדית אגר, בספרה "הבחירה". לדבריה: "ריפוי הוא אפשרי כשאנחנו בוחרים לקבל על עצמנו אחריות, כשאנחנו בוחרים להסתכן, ולבסוף, כשאנחנו בוחרים לשחרר את הפצע, להרפות מהעבר או מהאבל... אינכם יכולים לשנות את מה שקרה, אינכם יכולים לשנות את מה שעשיתם או את מה שנעשה לכם. אבל אתם יכולים לבחור איך תחיו עכשיו". אגר, ילידת 1927, מבינה דבר או שניים על התמודדות והתגברות. היא שורדת שואה. בין השאר, נאסרה במחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ, תחת עינו הבוחנת של הצורר מנגלה, ובדרך נס – ניצלה. ברשעותו, הוא הכריח אותה לרקוד להנאתו, והיא רקדה כדי לשרוד. אדית אגר חוזרת ומדגישה, תוך שהיא מעניקה מסר של עוצמה ואופטימיות: "אני לא רוצה שתשמעו את סיפורי ותגידו – 'הסבל שלי חשוב פחות'. אני רוצה שתשמעו את סיפורי ותגידו – 'אם היא יכולה לעשות את זה, אז גם אני'".

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן.