"מהמקום המרוחק ביותר – בורא עולם לקח אותנו הביתה"

לא רבים הם האנשים שמזדמן להם לפגוש את החברה הישראלית על כל גווניה, ולהכיר מקרוב מגוון רחב ביותר של אנשים, אך הד ובתיה שמואלי המתגוררים במושב עין הוד הצפוני, ומארחים קהל גדול של מטיילים שצועדים על שביל ישראל, עושים זאת שוב ושוב, ובהחלט רואים בכך אידיאל גדול.

"אני חושבת שדווקא מה שעברתי בחיי, עורר אצלי את הרצון החזק להכיר כמה שיותר אנשים, לתת כבוד לכל אחד וללמוד ממנו – ולא משנה מה הרקע שלו ומהיכן הוא מגיע", מסבירה בתיה. "גם בעלי חש בדיוק כמוני, וזה מה שגורם לנו להתגורר במושב הייחודי הזה ולגדל כאן את שלושת ילדינו".

"לא רוצה להיות אתיופית"

בתיה מספרת על עצמה: "נולדתי באתיופיה למשפחה חשובה מאוד, סבא שלי היה בעל תפילה, ועל כל צרה שפקדה את הקהילה היו פונים אליו ומבקשים ממנו לצאת לשדות כדי להתפלל לבורא עולם. לצערי לא זכיתי להכיר את סבא, אבל במשפחתי תמיד היו מחוברים מאוד לאמונה ולתפילות. תמיד דיברו על השאיפה לעלות לישראל, להגיע לירוסלם, לראות את בית המקדש... זה היה השיח הקבוע".

כשהייתה בתיה בת 11 היא הגשימה עם משפחתה את החלום ועלתה לארץ. "ההורים התגוררו באתר קרוואנים סמוך לטבריה, ואנחנו הילדים נשלחנו לפנימייה שאינה דתית", היא מספרת, "שם התחלנו למעשה את חיינו בישראל. בשנה הראשונה שלחו אותנו מטעם הפנימייה ללמוד באולפן, וזו התקופה היפה ביותר שזכורה לי בילדות – למדנו שירי ארץ ישראל, טיילנו בארץ, והתחלנו להתרגל לעולם המערבי. כשסיימנו את שנת האולפן פיזרו אותנו בין כיתות בית הספר, ואני זוכרת שהודיעו לי: 'את הולכת ללמוד בכיתה ח3'. לא הייתה ילדה שמחה ממני באותו זמן, כי כל כך רציתי להיות כמו הישראלים וללמוד איתם יחד.

"אני זוכרת את עצמי נכנסת לכיתה ביום הראשון ללימודים, הילדים שואלים בסקרנות: 'איך קוראים לך?' אני משיבה את שמי באמהרית, וכולם מתפוצצים מצחוק. אני חשה בושה גדולה, לא יודעת מה לעשות עם עצמי, רק פוסעת אל הספסל האחרון בכיתה, ויושבת שם לבד במשך שנה שלמה, בלי שום חברים ובלי ליצור קשר עם אף אחד. באותה שנה הייתי מסתכלת על ילדים אחרים בכיתה, רואה איך שהם מתנהלים בביטחון ונטועים חזק, ומרגישה כמו מישהי שאין לה שום זכות קיום. ודווקא באתיופיה הייתי דעתנית וחברותית, אבל כאן מצאתי את עצמי באיבוד זהות מוחלט.

"לבסוף קיבלתי החלטה ברורה: 'אני לא רוצה עוד להיות אתיופית, לא מעניינות אותי העדה והמסורת, אני רוצה להיות ישראלית ולדבר כמו כל אלו שסביבי'. מאותו רגע הפסקתי באופן גורף לדבר אמהרית, שיניתי את צבע השיער ואת סגנון הלבוש, והבטתי על כל אלו שנותרו שקועים בתוך מנהגי העדה ברחמנות גדולה, כביכול הם המיושנים והפרימיטיביים שתקועים עדיין באתיופיה.

"אבל אז, כשעמדתי להתחיל את לימודיי בכיתה ט', כינסו בבית הספר את כל התלמידים האתיופיים בשכבה והודיעו לכולנו שמכיוון שאנחנו רק מעט שנים בארץ נתקשה בוודאי לעבור את מבחני הבגרות, ולכן נלך כולנו לכיתות טכנולוגיות. שמעתי את הדברים ולא הצלחתי להבין. 'הרי עשיתי הכל כדי להיות ישראלית, אז למה מסתכלים עליי ככה?' באותו רגע ידעתי דבר אחד: 'סיימתי עם הפנימייה הזו'. עזבתי את המסגרת והתחלתי במרתון של חיפושים אחר פנימייה לשנה הבאה, עד שמצאתי מסגרת שמאפשרת תעודת בגרות גם לעולים חדשים, ובאמת השתלבתי בה, הוצאתי בגרות והגעתי לציונים טובים. אבל מאותו רגע ועד סוף י"ב הייתי בהתכחשות טוטלית לזהות האתיופית שלי ולא הסכמתי לדבר עליה כלל. בגיל 16 וחצי צבעתי את השיער בבלונדיני ואני לא רוצה לתאר את הלבוש שהיה לי. ככה הגעתי הביתה, ופגשתי את אבא שלי שכבר היה בן למעלה מ-80 ולא ידע איך להגיב. הוא שאל באמהרית: 'מה קרה?' ואני בתגובה נשאתי נאום על כך שאנחנו כבר בארץ ישראל, ואם הוא רוצה להיות חלק מהעם הוא חייב ללמוד לדבר עברית, ולהפסיק לחלום ולחשוב רק על ירושלים. אבא הסתכל עליי עוד רגע, וחזר לחדר שלו. ראיתי שמאוד קשה לו עם זה, אבל מבחינתי הדרך הייתה ברורה. זמן קצר אחר כך התגייסתי לשייטת 13 ועברתי מסלול ישראלי לחלוטין". 

לחזור הביתה

כשסיימה בתיה את שירותה הצבאי, הכניס לה הקב"ה את המחשבה לצאת לטיול, כמו יתר חבריה. "מכיוון שהגעתי  מאתיופיה, האזור של דרום אפריקה והודו פחות עניין אותי, אז טסתי לניו יורק, ובתוך שבועיים הבנתי שזה לא בשבילי. ה' יתברך העלה בי את הרצון לנסוע ללוס אנג'לס ושם עבדתי במסעדה יהודית והתחלתי תהליך תשובה שעד היום קשה לי להסביר איך הוא התנהל".

מה הכוונה?

"זה התחיל בכך שהתגוררתי בבניין בו גרה מעליי אישה דתייה, חוזרת בתשובה, שענתה לי על כל השאלות שהיו לי ופקחה לי את העיניים בנושאים רבים. בשלב מסוים התחלתי להזמין בלילות שבת ישראלים לסעודה, והגשתי להם מכל טוב, בשפע ובהשקעה. אחרי הסעודה הייתי נוסעת להחזיר אותם למקומות שבהם התאכסנו, ופתאום קלטתי שזה לא לעניין לנסוע בשבת, אז הפסקתי. בינתיים שמעתי סביבי עוד ועוד יהדות, כל פעם במנות קטנות, עד שחזרתי בתשובה וכיום אני כל כך אוהבת את התורה ובורא עולם, וכל השבוע רק מחכה לבוא של השבת.

"אבל הדבר הכי מעניין הוא שהכרתי את בעלי בצבא  - הוא חצי רומני וחצי עיראקי, וגדל בכפר האמנים 'עין הוד' שבאזור הצפון – מקום בלי הרבה יהדות. אחרי הצבא הוא יצא לטיול באפריקה, שם פגש שבטים ששאלו אותו: 'מה הדת שלך?' הוא ענה: 'אני ישראלי', ואז הם שאלו: 'אבל למי אתה מתפלל?' זו הייתה הפעם הראשונה בה הוא השיב: 'אני יהודי'.

"כשהוא התגורר שם עברה עליו תקופה מאוד קשה ומטלטלת, הנפש שלו חיפשה משמעות ובמשך תקופה הוא התקרב לדת המוסלמית, אפילו צם ברמדאן, אך אט-אט הקב"ה החזיר אותו בתשובה. כשחזרנו שנינו לארץ הוא נדהם לגלות אותי לבושה בצניעות, נמצאת במקום אחר לגמרי מזה שהייתי בו כשנפרדנו. הוא סיפר לי שבמשך כל אותה תקופה הוא רק חשש מהרגע בו ייאלץ לספר לי על כך שהוא שומר שבת. גם עבורי זו הייתה הפתעה מוחלטת, כי זכרתי אותו כחילוני בעוד שהיה ברור לי באותה עת כי ברצוני להקים בית דתי. שנינו הרגשנו שהקב"ה דאג לקחת אותנו למקום הרחוק ביותר, כדי להחזיר אותנו הביתה".

לארח מטיילים

בתיה ובעלה בחרו להקים את ביתם בעין הוד, הם מתגוררים שם עד היום עם שלושת ילדיהם, ושולחים אותם למוסדות חינוך בקיבוץ ניר עציון הסמוך. "כבר לפני עשרים שנה קיבלנו החלטה שהבית שלנו יהפוך לתחנת אירוח במסלול שביל ישראל. למעשה, אנחנו היינו תחנת האירוח הראשונה על המסלול, ואנו מציעים בנוסף למקלחת ולאפשרות לינה גם מטבחון בכשרות מהודרת, כי חשוב לנו שכולם יוכלו להתארח אצלנו".

בעקבות המסלול האישי שכל אחד מהם עבר בחייו, ולאחר שהספיקו לפגוש במשך השנים כ-20,000 מטיילים שעברו על השביל, מדגישה בתיה שהם זכו להכיר מקרוב את כל המגוון הרחב של הציבורים בישראל. "הדבר המיוחד הוא שכאשר בן אדם מחליט לקחת את התרמיל שלו ולצאת למסע שנמשך בדרך כלל קרוב לחודשיים על שביל ישראל – ממטולה ועד אילת, הוא משאיר בצד את כל עיסוקיו, ובדרך כלל גם את הסטיגמות הקדומות שהיו לו. זוהי הסיבה שנפגשים אצלנו אנשים מכל הסוגים והמגזרים, ומתקיימות כאן שיחות מרגשות ומפגשים מקרבי לבבות.

"יחד עם זאת, אני גם חייבת להיות מציאותית, ודווקא כמי שמשויכת לקהילה האתיופית ומייצגת אותה בהזדמנויות שונות, אני רואה כמה פחד קיים בחברה הישראלית מקבלת הלא מוכר או השונה. כתוצאה מכך ניתן לפגוש כל הזמן את החלוקה ואת הטענות: 'אלה אתיופים', 'אלה רוסים', 'אלו חרדים', וכדומה, מה שלעתים גורם לכך שעולמות שלמים לא נפגשים כלל. באופן אישי זה מאוד מכאיב לי, וזהו גם הפסד של כולנו כחברה. כי עם ישראל הוא גוף אחד, וכאשר אנחנו פוגעים במישהו או מנדים אותו, אנחנו לא פוגעים רק בו אלא גם בעצמנו, כי זה כמו לקטוע לעצמנו איבר. אני אומרת את הדברים האלו בכל הזדמנות, וכך גם בעלי. שנינו רואים לעצמנו שליחות לדבר מכל הלב והנשמה, ולנסות לעורר ולתקן.

"זו גם הסיבה שלפני כארבע שנים, בתקופת הקורונה, עזבנו את כל עיסוקנו, כולל משרות מסודרות ומצליחות, ועברנו לשליחות של כמעט שנתיים בדרום אפריקה. התגוררנו בקייפטאון, בירתה של דרום אפריקה, כאשר בעלי היה שליח ברשת בתי ספר ואני לקחתי אחריות על נושא העלייה והעבודה הקהילתית. האמת היא שבכל התקופה הזו יצאנו אולי רק לטיול אחד, היינו עסוקים כל הזמן בעשייה, עם רצון חזק לקרב לבבות ולפתוח הזדמנויות וחיבורים".

רק אחדות

מאז פרוץ המלחמה לקחה בתיה על עצמה פרויקט חדש, כאשר היא משמשת סמנכ"ל בעמותת 'נשים אתיופיות מעצימות', אשר מסייעת לנשים אתיופיות בנושאים שונים המתעוררים עקב המלחמה, ובעיקר לאימהות שכולות ולאלמנות צעירות מתוך הקהילה.

"לצערנו הרב יש יהודים רבים ממוצא אתיופי שנהרגו במלחמה", היא מסבירה, "ומוכרחים לדעת איך להתייחס אליהם, בהתאם לתרבות. כי בעדה האתיופית אי אפשר לבוא לדבר עם אמא שכולה על נופש או התאווררות, אם היא קברה את הבן לפני ארבעה חודשים ואפילו לפני שנה. לכן אנו מציעים תחליף, וכבר הוצאנו אותן לשלושה סמינרים לעילוי נשמת הנופלים. גם באופן כללי אנו מלווים אותן וערניים לכל הצרכים שהן זקוקות להם.

"בנוסף, אני גם מגויסת למילואים בתפקיד 'מובילה לכידות גדודית'. כחלק מכך אני פוגשת קבוצות וחיילים, ומקיימת הרצאות ושיחות לצורך הכשרה וחיבור הלבבות. אני מאמינה שהאחדות היא בידיים שלנו, ואנו יכולים לאמן צבא עם נשקים הכי משוכללים, אך אם לא נייצר את האחדות בתוך הגדוד, לא נוכל להתקדם. לשמחתי כיום הצבא מקדיש לכך חשיבות גבוהה, אני לא היחידה שפועלת בנושא, וממש מרגישה שהמודעות עולה. לצד זאת אני גם מסתובבת ברחבי הארץ ומוסרת הרצאות במגוון של מקומות – החל בקיבוצים וכלה באולפנות ובמוסדות שונים, כשהמטרה היא פשוט לקרב, לתת תקווה ואמונה, להאמין בכוחות העצומים שיש לנו כשכולנו יחד, ולצד זאת לא לעצום עיניים, ולדעת לפתוח ולדבר על המורכבויות שעדיין קיימות בעם".

למה לפתוח נושאים כל כך סבוכים וטעונים?

"אני יכולה לספר על עצמי - במשך שנים סירבתי לדבר על גזענות, ובחרתי כל הזמן לראות את הטוב, אבל בשלב מסוים הבנתי שכדי שנוכל לנפץ את הסטיגמות ולהילחם בתופעות הלא פשוטות, אנו מוכרחים להיות מסוגלים להעלות אותן על השולחן ולדבר עליהן, כי דווקא בכך שאנחנו מסתירים אנו נותנים לגיטימציה לכך שהדבר יימשך , וחבל".

ויש לה גם מסר: "בואו נפסיק עם השיפוטיות, ופשוט נאהב זה את זה. נחשוב על עצמנו – 'איך אנחנו מרגישים כשהילדים הפרטיים שלנו רבים? כמה קושי יש לנו עם זה'. כך גם בורא עולם מרגיש כשהוא רואה אותנו, הבנים שלו, במצב של פילוג וסכסוך. בתקופה האחרונה כולנו ראינו שכאשר אנו בפילוג – כוח העמלק עולה, וכשאנחנו באחדות, האויבים שלנו פשוט מפחדים ורועדים מאתנו, כי האחדות של עם ישראל היא כוח אדיר, ורק היא תעזור לנו לגבור על האויב, ולנצח".