"אין יום בלי דמעות, הגעגוע הוא תמידי, אבל החלטנו לבחור בחיים"

סרן רואי מילר הי"ד, אשר מסר נפשו בסיוון האחרון בקרב ברצועת עזה, היה תלמיד מצטיין וגם ספורטאי מוכשר, הוא סיים בגרות של 40 יחידות, היה במשך תקופה אלוף ישראל בג'ודו, ואף זכה כסגן הראשון בחידון התנ"ך המחוזי, אך עבור אמו אריאלה הוא היה בעיקר בן אהוב, האמצעי מבין שלושת ילדיה, והיא כל כך מתגעגעת.

"רואי חי את רוב חייו בין תל אביב להרצליה", מספרת אריאלה, "והעובדה שהוא בחר ללכת בכל הכוח על מסלול קרבי, אינה מובנת מאליה. בבית הספר להנדסאים שבו הוא למד, מקובל בעיקר ללכת ליחידות פחות קרביות, ומכיוון שהוא מאוד הצליח בלימודיו – היו כל האפשרויות פתוחות לפניו. אבל הוא התעקש על יחידה קרבית ולא התפשר. לבסוף הוא התגייס לגדוד רותם בגבעתי, ואף המשיך לקורס קצינים שבסיומו קיבל תחת פיקודו מחלקה מפלוגת תומר בתוך גבעתי – פלוגה של חיילים מבתים חרדיים. מאותו רגע הפך רואי, מעבר להיותו מפקד שמכשיר את החיילים שלו ללוחמים, לדמות של אבא מסור שדואג לכל מי שתחתיו".

"נחשפנו לרואי שלא הכרנו"

אריאלה ממשיכה לספר: "בתקופת הצבא לא פגשנו את רואי לעתים קרובות, אך כשהיה מגיע הביתה לחופשות, הוא תמיד היה מנצל את הזמן כדי לנסוע לחייליו ולבדוק מה חסר להם ואיך ניתן להשלים את הצרכים. אחד מהמפקדים אף סיפר לנו שהוא ממש היה לוקח כסף מכיסו ומעביר לחיילים, מבלי לחכות שהמערכת הצבאית תסגור את הפערים.  גם בבית רואי אף פעם לא נח, ותמיד המשיך עם טלפונים ושיחות, כי זו הייתה דאגה מכל הלב, לחיילים שנכנסו לו עמוק ללב".

אריאלה מציינת כי במשך שנה ושמונה חודשים פיקד רואי על החיילים, ואז פרצה המלחמה שתפסה אותם כשהיו באימונים בגולן. "בשמחת תורה הם הגיעו באוטובוסים אל הדרום", היא מספרת, "ונשלחו מיד לכפר עזה, שם הם נלחמו כמו אריות, כשהם מצילים עשרות נשים, גברים וילדים. גם משם מגיעים אלינו כל הזמן עוד ועוד סיפורים רבי עוצמה על משפחות שרואי וחייליו הצילו באופן אישי, תוך סיכון חיים. לאחר מכן נכנסו הוא והמחלקה שלו לעזה, ובמשך תשעה חודשים לחמו שם בגבורה אדירה, אין כמעט מקום בעזה שהם לא לחמו בו.

"החיילים גם סיפרו לנו שבסוף תקופת ההכשרה רואי קיבץ אותם ונתן להם הרצאה מרגשת מאד,  של 20 דקות, שהמסר העיקרי שלה הוא: "תמיד תזכרו מה 'הלמה' שלכם, ולמה אתם פה". כל זה עוד לפני ששיער שעומדת לפרוץ כאן מלחמה. אגב, זה משפט שגם אני לקחתי כצידה לדרך, אני מצטטת אותו כשאני מגיעה לדבר בפני חיילים, תלמידים במקומות שמזמינים אותי. כי כל אחד מאתנו צריך להרגיש שהוא לא פועל ללא מטרה, אלא תמיד יש משהו שמניע אותו, אם זה ברמה הפרטית והערכית, ואם זה ברמה הציבורית- ארצית".

לדבריה של אריאלה, בתוך הלחימה בעזה התבקש רואי לצאת מעזה לצורך קבלת תפקיד חדש, אך הוא סירב לעזוב את חייליו. "הוא היה הדמות שדאגה לכולם", היא מסבירה, "החיילים סיפרו לנו שרואי לא היה הולך לישון אם לאחד מהם לא הייתה שמיכה, ותמיד דאג שיאכלו ויקבלו כל מה שצריכים. לבסוף הוא היה מתנמנם על איזו כורסה מזדמנת, תמיד דרוך עם אוזנייה באוזן".

כהורים ידעתם על מסירותו הרבה של רואי?

"ידענו קצת, אך את התמונה המלאה קיבלנו רק אחרי שמסר נפשו, ואז התחילו לזלוג אלינו סיפורים רבים מספור מכל מי שהיה אתו בממשק בצבא. פתאום נחשפנו לרואי שלא הכרנו, כי הוא אף פעם לא טרח לספר ולהאדיר את מה שהוא עושה. אגב, גם בלחימה המעשית הוא לקח על עצמו אחריות רבה מאוד, תמיד עלה ראשון בקשר ולקח על עצמו לתפעל מצבים מורכבים שבהם היו סיטואציות של חדירות מחבלים ואירועי סיכון.

"אחרי תשעה חודשים קרא לו המג"ד, והודיע לו שהוא מסיים את סבב הלחימה. רואי כבר הודיע לנו שביום שישי כ"ט סיוון, 05.07 הוא יוצא מעזה וחוזר הביתה לשבת. יומיים קודם לכן, ביום רביעי, הוא הבחין במחבלים שמתקרבים לבניין בו הוא היה עם חייליו, בשג'אעייה. בלי שאלות הוא רץ ראשון בכל הכוח, כשהוא לוקח אתו כמה חיילים ובכך בעצם מציל את כולם. האירוע הזה הסתיים בניסים שאין להם שום הסבר טבעי, כי המחבלים השתמשו באמצעי לחימה מטווח אפס. אחד מחייליו של רואי נפגע מכדור שחרך לו את הנעל, בחייל אחר פגע כדור בפאצ' ואצל הנגביסט היה סיפור מצמרר, שכן רואי הזעיק אותו בדיוק כשהיה בהנחת תפילין - הוא הסיר אותם במהירות וחבש את הקסדה שהייתה עם אמצעי ראיית לילה. הוא לא הספיק להסיר אותם וכך רץ אל השטח. בסופו של דבר פגע המחבל באמר"ל שעל הקסדה, והוא עצמו ניצל. רואי זכה למה שייחל תמיד – שחייליו לא יינזקו, אך הוא עצמו מצא מסר שם את נפשו – אחרי תשעה חודשי לחימה, יום וחצי לפני שהוא היה אמור לסיים את סבב הלחימה האחרון, שבוע לפני יום הולדתו ה-22".

להפיץ טוב

איך מצליחים להתאושש אחרי כזה אסון? איך ניתן להרים את הראש ולהמשיך הלאה?

"אנחנו לא משפחה שכולה, אנחנו משפחה שיכולה", מדגישה אריאלה את משפט המפתח, "לא בחרנו את המצב, אבל אחרי שבורא עולם החליט שזהו תפקידו של רואי – הפכנו לשליחים שלו להגביר את הטוב והאחדות בעולם, להפיץ את התכונות המדהימות שלו, ולנסות לדבוק בכל הכוח בחיוך ובשמחה שהיו לו. אחד המשפטים שהיו שגורים על לשונו הוא: 'חיוך זה שמחה, ושמחה זה כוח להמשיך'. אנו משתדלים לדבוק בכך.

"תכונה נוספת שאפיינה את רואי זו העובדה שהוא מעולם לא דיבר סרה על אף אדם, הוא פשוט בא לעולם בהיעדר שיפוטיות מוחלט, עם קבלת כל אדם באשר הוא. כחלק מכך רואי היה מזמין לשבתות אצלנו בבית חברים שלו מכל הסוגים, גם כאלו שמעולם לא נחשפו לקידוש ולסעודת שבת, ולאחר מכן הם סיפרו לנו שהמשיכו עם זה בבית, כי פשוט התוודעו ליופי שיש בשולחן שבת.

"אנו מאוד משתדלים לאמץ את התכונה הזו לעצמנו, ובזכותו הפך גם הבית שלנו להיות כזה. כך למשל אירחנו בחודשים האחרונים כמה וכמה פעמים חיילים של רואי הי"ד, למשך שבת שלמה, ונוצר בינם לבין המשפחה שלנו חיבור עמוק מאוד".

לא קשה לך לפגוש את החברים של רואי, שהמשיכו בחיים, בזמן שהחיים שלכם נעצרו?

"בוודאי שזה קשה, אין יום בלי כאב ודמעות, אנחנו מסתובבים כל הזמן עם געגוע תמידי. אבל ההחלטה שלי היא לא לברוח, אלא לבחור בחיים. אני ממש זוכרת את הרגע הזה בשבעה, בו אמרתי למשפחתי ולעצמי: 'הבית שלנו לא הולך להיות בית אבלים, אלא בית של שמחה ואחדות.

"בנוסף, הקב"ה גמל אתנו חסד, כי עברנו דירה בדיוק שבוע לפני שרואי מסר נפשו, ולמעשה הוא לא הספיק להתגורר בדירה החדשה אפילו יום אחד. בדיעבד אני מרגישה שזהו חסד גדול מה', כי בשיחות עם משפחות שאיבדו את ילדיהן כמונו, אני שומעת מהן על הקושי להישאר בבית שקירותיו נושאים כל כך הרבה זיכרונות, ומסתבר שחלקן אפילו עברו בשל כך דירה, כי קשה להן. אצלנו הזיכרון של רואי מצוי בבית לא קיים.

"בנוסף, בבית החדש יש לנו גג גדול, ומהרגע הראשון החלטנו שיקראו לו 'הגג של רואי', ויתקיימו שם מיזמים של מפגשים, חיבורים ושיעורים, והעיקר – אחדות ושמחה. מיד אחרי ה-30, כבר התקיימה שם הרצאה בה השתתפו יותר מ-70 נשים מכל המגזרים, ובנוסף – החיילים והחברים של רואי מבקרים אצלנו כל הזמן, מתארחים, מעדכנים בחייהם, והחיבור בינינו מאוד חי וסוחף. אנחנו בקשר גם עם בית הספר להנדסאים בו למד רואי, ובשנה האחרונה אף התקיים חידון התנ"ך המחוזי בבית ספר זה, לזכרו של רואי. כי כולם מבינים שזו זכות גדולה להאיר את האור שלו".

ספר תורה של אחדות עם ישראל

אבל האירוע הגדול ביותר לזכרו של סרן רואי מילר הי"ד, הוא ללא ספק כתיבת ספר התורה שהחלה בחודשים האחרונים. "זה לא רק המעמד לכבודה של תורה, שהוא בוודאי חשוב ומרגש", היא מסבירה, "אלא עצם כתיבתו של ספר התורה מלאה נצחיות, כי ספר התורה ילווה אותנו לנצח, בעוד דורות רבים. זוהי התשובה האמיתית שלנו לכל מה שארע, ומה שמוכיח שעם ישראל חי".

את אותיות ספר התורה כותבים לדבריה מגוון רב של אנשים, אנחנו ממש עוברים עם סופר הסת"ם והקלף בין קהילות ומגזרים וזכים אנשים שהיו שותפים, וכפי שאבא שלי שהוא שורד שואה, אמר בדברים שנשא מול הקהילה שלו במעמד כתיבת אותיות בספר תורה של רואי: "זו הנקמה שלנו, בעצם זה שאנו כאן וזוכים לכתוב ספר תורה'".

ישנם אנשים שהאמונה שלהם נחלשת אחרי כאלו אסונות, ואילו אצלך ניכר שהיא רק מתחזקת. איך את יכולה להסביר זאת?

לראשונה מתחילת השיחה עוצרת אריאלה לרגע ולוקחת אוויר. "זה נכון", היא אומרת בשקט, "אבל זה לא התחיל לאחר שרואי מסר נפשו, אלא עם פרוץ המלחמה. כבר באותם ימים הבנתי שקורה כאן אירוע בסדר גודל תנ"כי, ומאותו רגע התחלתי לדבר על גאולה. היו אנשים שהרימו גבה, חלקם חשבו שאני הזויה, אך אני הבנתי שאנו נמצאים בממד אחר. החיילים שלנו, מכל המגזרים - דתיים חילונים וחרדים נכנסו לעזה תוך שירת 'אני מאמין', עם פאצים של משיח, ותפילה לפני יציאה לקרב והיו מצויים בה כל הזמן באחדות טוטאלית. זהו דבר שלא היה כמוהו בכל המלחמות האחרות. זה לא פלא שנראו בעזה כל כך הרבה ניסים על טבעיים, כי אלוקים אתנו, וברור מעל לכל ספק שאנו בדרך לגאולה השלמה.

"מבחינתי היה טבעי שבמהלך כל התקופה הזו התחזקתי ואף התחלתי לשמור שבת ככל יכולתי. כך גם אחיו הגדול של רואי שהתחזק מאוד, ובכלל אפשר לומר שכל העם התעלה. עוד בחייו של רואי כיניתי אותו 'חייל הגאולה הפרטי שלי', וכך אמרתי גם בהספד.

"גם כעת, אחרי שרואי כבר אינו אתנו, הבחירה שלי היא להרים ראש ולהמשיך הלאה. אחרי ה-30 של רואי גם הקמתי 'קבוצת נשים שיכולות' – אימהות, בנות ואחיות שעברו שכול, לאו דווקא מהמערכה האחרונה, ומאמינות בגאולה ברחמים ובתחיית המתים, כי כולנו מבינות שזה חייב כבר לקרות, ובקרוב".