מה מסתתר מאחורי כל מצווה? גילויים מרתקים מתוך נתיבות שלום על פרשת משפטים

בפרשת השבוע, פרשת משפטים, נאמר: "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע".

הקושיה הידועה שעולה ביחס לדברי עם ישראל במעמד הר סיני, "נעשה ונשמע", מתמקדת בשאלה: כיצד יכלו בני ישראל להתחייב לעשייה לפני ששמעו את המצוות והתוכן שעליהם לקיים? הרי על האדם לשמוע ולהבין את הדברים לפני שהוא מבצע אותם.

שאלה דומה ניתן לשאול על דברי חז"ל, שאברהם אבינו קיים את כל התורה כולה עוד קודם שניתנה. וכי כיצד יכול היה אברהם אבינו לדעת מה לעשות?

הנתיבות שלום (האדמו"ר מסלונים) מציע לכך פרשנות ייחודית, המובאת בספר "דברי משה". כה דבריו:

תרי"ג המצוות הן מזון רוחני לנשמה, כמו שהאוכל הוא מזון פיזי לגוף. ואם כן, מדוע האדם אינו נמשך באופן טבעי ואוטומטי לקיום המצוות, כפי שהוא נמשך למזון גשמי? הרי הגוף, מעצם טבעו, מזהה את הצורך באכילה ודואג לספק אותו, אז מדוע הנשמה אינה פועלת כך בקשר למצוות? כדברי הנתיבות שלום: "ואפילו תינוק בן יומו מכיר ומבין מעצמו רעבון נפשו ובוכה עד שמאכילים אותו, והרי שכך ראוי היה להיות בענין התורה, שכל איש ישראל יהיה תאב מעצמו לקיים כל תרי"ג המצוות שהם המזון הרוחני לנשמתו".

הסיבה לכך שאדם אינו מרגיש באופן טבעי את הצורך והרצון לקיים מצוות, בדומה לצורך הפיזי באוכל, נובעת מעכירות החומר. החומריות שבאדם, כלומר הגוף הגשמי והנטיות הטבעיות שלו, היא עכורה וכבדה. בשל עכירות זו, החומר אינו מסוגל להבין ולהרגיש עניינים רוחניים באופן טבעי או ישיר.

הנתיבות שלום מבאר כי אברהם אבינו הגיע לדרגה רוחנית גבוהה, שנבעה מזיכוך מוחלט של החומריות שבו. הדבר מתבטא בכך שמאז גיל שלוש, כפי שאמרו חז"ל, "הכיר אברהם את בוראו", הוא פיתח קשר עמוק עם הקב"ה והבין את רצונו מתוך תודעתו הטהורה.

אברהם עבר את ניסיון כבשן האש באור כשדים, שבו הושלך לאש בשל אמונתו. בניסיון זה, לא רק שגופו לא נשרף, אלא שהוא גם הוכיח כי החומריות שבו עברה תהליך זיכוך כה עמוק, עד שהפכה לרוחניות במובן מסוים, ולכן האש לא יכלה לפגוע בו.

כתוצאה מהזיכוך הזה, אבריו של אברהם אבינו נמשכו באופן טבעי ורצוני לקיים את המצוות. בדומה לאדם שמרגיש רעב ותאב לאוכל לצורך גופו, כך אברהם חש רעב רוחני ונמשך באופן טבעי לקיום כל תרי"ג המצוות, עוד לפני שניתנה התורה.

במעמד הר סיני, ישראל זכו לזיכוך החומריות, כפי שאמרו חז"ל: "פסקה זוהמתן". זיכוך זה הביא אותם למדרגה רוחנית כה גבוהה, שאבריהם נמשכו מעצמם לקיום רצון ה' עוד לפני ששמעו מה לעשות. לכן יכלו להקדים "נעשה" ל"נשמע", שכן הקיום המעשי של המצוות הפך לטבעם הפנימי, כמו משיכה טבעית.

מעבר לכך, הוסיף הקב"ה וציווה עליהם לקיים את המצוות. בכך העלה אותם לדרגה רוחנית גבוהה יותר.

חז"ל לימדו ש"גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" (קידושין ל"א), כלומר, יש מעלה מיוחדת בקיום המצוות מתוך ציות לציווי ה', ולא רק מתוך דחף פנימי או טבעי. כשאדם מקיים מצווה בגלל ציווי, הוא מבטא בכך את דבקותו ברצון ה' ואת הכרתו בעול מלכות שמיים.

חז"ל הוסיפו (בספרי שלח) שהקב"ה אומר: "שאמרתי ונעשה רצוני" – מעלה זו קיימת רק כאשר האדם מקיים את המצוות מתוך מודעות שהן רצון ה'.

הנתיבות שלום, בהביאו את דברי ה"דברי משה", מחדד הבדל חשוב בין קיום מצווה מתוך הבנה שכלית לבין קיומה מתוך ציות לציווי האלוקי.

מצוות כיבוד הורים, שהיא מצווה מובנת בשכל האנושי וגם גויים מקיימים אותה, יכולה להיחשב כמעשה טוב בלבד אם היא נעשית מתוך הבנה טבעית ושכלית. אך כאשר יהודי מכבד את הוריו מתוך הכרה שזהו ציווי ה' יתברך, הוא מעלה את המעשה לרובד אחר לגמרי.

בקיום המצווה מתוך ציות, האדם מעורר את שורש המצווה – החיבור הפנימי והעמוק שלה לרצון ה'. בכך הוא לא רק עושה מעשה מוסרי, אלא גם מושך קדושה עליונה לעולם, שכן הוא מבצע את המעשה כחלק מעבודת ה' ומתוך מחויבות לקדושתו.

הנתיבות שלום מסביר שבכל מצווה שאנו מקיימים, יש פן כפול:

קדושה עליונה שמתמשכת בנשמת האדם: כשאנו מקיימים מצווה, אנו לא רק מבצעים מעשה טכני, אלא ממשיכים בתוכנו קדושה עליונה שמגיעה משורש המצווה הרוחני. זוהי משמעות הברכה "אשר קדשנו במצוותיו" – המצוות הן הכלים שבאמצעותם ה' מקדש אותנו.

מצווה גוררת מצווה: הקדושה שמתעוררת ונמשכת בנשמת האדם בעקבות קיום המצווה מחזקת אותו ומעודדת אותו לקיים מצוות נוספות. כך, כל מצווה מקיימת מעגל של חיזוק רוחני.

לסיכום, הקב"ה העניק לעם ישראל את התורה והמצוות כדי שיוכלו לחיות בעולם הזה באופן נעלה ומרומם. התורה והמשפטים שבה אינם מבוססים על השכל האנושי המוגבל, אלא על שכל אלוקי עליון. כל מצווה שאדם מקיים אינה רק פעולה חיצונית, אלא חיבור אל השכל האלוקי, ולכן יש בה עוצמה רוחנית עצומה.

גם כאשר האדם אינו מבין את עומק המשמעות או את השורש העליון של המצווה, הוא עדיין ממשיך קדושה עליונה בנשמתו על ידי האמונה בקדושת המצוות ורצון ה'. הקיום מתוך אמונה זו מעניק לאדם קשר עמוק עם הקדושה ומרומם אותו בעבודת ה'.