חוק לישראל - פרשת קורח, יום שלישי

תורה

(יא) לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל יְהוָה וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי (תלונו) תַלִּינוּ עָלָיו: בְּכֵן אַתְּ וְכָל כְּנִשְׁתָּךְ דְאִזְדַמַנְתּוּן עַל יְיָ וְאַהֲרֹן מַה הוּא אֲרֵי אִתְרַעַמְתּוּן עֲלוֹהִי:
(יב) וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה: וּשְׁלַח משֶׁה לְמִקְרֵי לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַאֲמָרוּ לָא נִסָק:
(יג) הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר: הַזְעֵיר אֲרֵי אַסֵקְתָּנָא מֵאַרְעָא עָבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ לְקַטָלוּתָנָא בְּמַדְבְּרָא אֲרֵי אִתְרַבְרַבְתְּ עֲלָנָא אַף אִתְרַבְרָבָא:
שני (יד) אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה: בְּרַם לָא לְאַרְעָא עָבְדָא חֲלָב וּדְבָשׁ אַעֵלְתָּנָא וִיהַבְתְּ לָנָא אַחֲסָנַת חַקְלִין וְכַרְמִין הַעֵינֵי גֻבְרַיָא הָאִינוּן תְּשַׁלַח לְעַוָרָא לָא נִסָק:
(טו) וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל יְהוָה אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם: וּתְקֵף לְמשֶׁה לַחֲדָא וַאֲמַר קֳדָם יְיָ לָא תְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קוּרְבַּנְהוֹן לָא חֲמָרָא דְחַד מִנְהוֹן שְׁחָרִית וְלָא אַבְאֵישִׁית יַת חָד מִנְהוֹן:

נביאים שמואל א פרק יב

(ט) וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם וַיִּמְכֹּר אֹתָם בְּיַד סִיסְרָא שַׂר צְבָא חָצוֹר וּבְיַד פְּלִשְׁתִּים וּבְיַד מֶלֶךְ מוֹאָב וַיִּלָּחֲמוּ בָּם: וְאִתְנְשִׁיאוּ יַת פּוּלְחָנָא דַיְיָ אֱלָהֲהוֹן וּמְסַר יַתְהוֹן בְּיַד סִיסְרָא רַב חֵילָא דְּחָצוֹר וּבִידָא דִּפְלִשְׁתָּאֵי וּבִידָא מַלְכָּא דְּמוֹאָב וַאֲגִיחוּ קְרָבָא בְּהוֹן:
(י) וַיִּזְעֲקוּ אֶל יְהוָה (ויאמר) וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי עָזַבְנוּ אֶת יְהוָה וַנַּעֲבֹד אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְעַתָּה הַצִּילֵנוּ מִיַּד אֹיְבֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ: וּזְעִיקוּ קֳדָם יְיָ וְאָמָרוּ חַבְנָא אֲרֵי שְׁבַקְנָא יַת פּוּלְחָנָא דַיְיָ וּפְלַחְנָא יַת בְעָלַיָא וְיַת עַשְׁתְּרָתָא וּכְעַן שֵׁיזְבָנָא מִיַּד בַּעֲלֵי דְּבָבַנָא וְנִפְלַח קֳדָמָך:
(יא) וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת בְּדָן וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וַתֵּשְׁבוּ בֶּטַח: וּשְׁלַח יְיָ יַת גִּדְעוֹן וְיַת שִׁמְשׁוֹן וְיַת יִפְתָּח וְיַת שְׁמוּאֵל וְשֵׁיזִיב יַתְכוֹן מִיַּד בַּעֲלֵי דְּבָבֵיכוֹן מִסְּחוֹר סְחוֹר וִיתַבְתּוּן לְרוֹחֲצָן:
(יב) וַתִּרְאוּ כִּי נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לִי לֹא כִּי מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ וַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם מַלְכְּכֶם: וַחֲזֵיתוֹן אֲרֵי נָחָשׁ מַלְכָּא דִּבְנֵי עַמּוֹן אֲתָא עֲלֵיכוֹן וַאֲמַרְתּוּן לִי לָא אֱלָהֵין מַלְכָּא יִמְלוֹךְ עֲלָנָא וַיְיָ אֱלָהַכוֹן מַלְכְּכוֹן:
(יג) וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם אֲשֶׁר שְׁאֶלְתֶּם וְהִנֵּה נָתַן יְהוָה עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ: וּכְעַן הָא מַלְכָּא דְּאִתְרְעִיתוּן דִּי שְׁאֶלְתּוּן וְהָא מַנֵּי יְיָ עֲלֵיכוֹן מַלְכָּא:

כתובים תהילים פרק עג

(יא) וְאָמְרוּ אֵיכָה יָדַע אֵל וְיֵשׁ דֵּעָה בְעֶלְיוֹן: וְיֵימְרוּן הֵכְדֵין יְדַע אֱלָהָא וְאִית מַנְדְעָא בְּעִלָאָה :
(יב) הִנֵּה אֵלֶּה רְשָׁעִים וְשַׁלְוֵי עוֹלָם הִשְׂגּוּ חָיִל: הָא אִלֵין רַשִׁיעַיָא דְיָתְבִין בְּשַׁלְוָתָא בְּעַלְמָא הָדֵין אַדְבִּיקוּ נִכְסִין קְנוּ חֵילָא:
(יג) אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי וָאֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי: בְּרַם לִסְרִיקוּתָא זַכְוַת לִבְבִי וְשֵׁזְגֵית בִּבְרִירוּ יְדָי:
(יד) וָאֱהִי נָגוּעַ כָּל הַיּוֹם וְתוֹכַחְתִּי לַבְּקָרִים: וַהֲוֵיתִי כַתִּישׁ כָּל יוֹמָא וּמַכְסְנוּתִי לְצַפְרִירֵי:
(טו) אִם אָמַרְתִּי אֲסַפְּרָה כְמוֹ הִנֵּה דוֹר בָּנֶיךָ בָגָדְתִּי: אִין אֲמַרֵית אִשְׁתָּעִי דִכְמָתְהוֹן הָא עַל דָר בְּנָיִךְ אַרְשֵׁעִית:

משנה גיטין פרק ה

א. הַנִזָּקִין שָׁמִין לָהֶם בָּעִדִּית, וּבַעַל חוֹב בַּבֵּינוֹנִית, וּכְתֻבַּת אִשָּׁה בַּזִּבּוּרִית. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף כְּתֻבַּת אִשָּׁה בַּבֵּינוֹנִית:

ברטנורה  (א) הניזקין שמין להם בעידית. אע''ג דמדאורייתא היא, דכתיב (שמות כ''ב) מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, האי תנא סבר דמיטב שדהו דניזק קאמר קרא, ומפני תקון העולם אמרו חכמים שישלם המזיק מעידית שבנכסיו, אע''פ שהם טובים מעידית של ניזק, כדי שיהו נזהרים מלהזיק: ובעל חוב בבינונית. דמדאורייתא לא גבי אלא מזיבורית, דכתיב (דברים כד) והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה, ואין דרכו של אדם להוציא אלא הפחות שבנכסיו, ומפני תקון העולם אמרו בעל חוב בבינונית, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין: וכתובת אשה בזבורית. דליכא למיחש בה לנעילת דלת. דיותר ממה שהאיש רוצה לישא, אשה רוצה להנשא: ר''מ אומר כו'. ואין הלכה כרבי מאיר:

ב. אֵין נִפְרָעִין מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ נְכָסִים בְּנֵי חוֹרִין, וַאֲפִלּוּ הֵן זִבּוּרִית. אֵין נִפְרָעִין מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים, אֶלָּא מִן הַזִּבּוּרִית:

ברטנורה  (ב) אין נפרעים מנכסים משועבדים. כגון לוה שמכר בינונית שלו שהיא משועבדת לבעל חוב, אין הבעל חוב יכול לטרוף אותה מן הלוקח אם נשאר אצל הלוה נכסים בני חורין, ואע''פ שאינן אלא זבורית:

ג. אֵין מוֹצִיאִין לַאֲכִילַת פֵּרוֹת וְלִשְׁבַח קַרְקָעוֹת וְלִמְזוֹן הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם. וְהַמּוֹצֵא מְצִיאָה, לֹא יִשָּׁבַע, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם:

ברטנורה  (ג) אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות. הגוזל שדה ומכרה לאחר, וזרעה וצמחה ועשאה פירות ובא נגזל וגבאה עם פירותיה מן הלוקח, אינו משלם ללוקח כי אם היציאה, וחוזר הלוקח על המוכר וגובה דמי הקרקע מנכסים משועבדים, שהרי מכרה לו באחריות וכתב לו שטר מכירה והרי היא מלוה בשטר, ואת הפירות מנכסים בני חורין ולא ממשועבדים: וכן לשבח קרקעות. אם השביחה הלוקח בנטיעת האילנות או בזבל וכיוצא בזה: ולמזון האשה והבנות. דתנאי כתובה הוא, ואת תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי, ובנן נוקבין דיהויין ליכי מנאי יהויין יתבין בביתי ומתזנין מנכסאי וכו', כשבאות לגבות מזונותיהן אין גובים אלא מנכסים בני חורין ולא ממשועבדים: מפני תקון העולם. שהם דברים שאין להם קצבה ולא ידע כמה הם ולא מצי מזדהר: והמוצא מציאה. והחזירה, והבעלים אומרים שלא החזיר כולה: לא ישבע מפני תקון העולם. שאם אתה אומר ישבע אין לך אדם שמטפל במציאה להחזירה:

ד. יְתוֹמִים שֶׁסָמְכוּ אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת אוֹ שֶׁמִּנָּה לָהֶן אֲבִיהֶן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, חַיָּב לְעַשֵּׂר פֵּרוֹתֵיהֶן. אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁמִּנָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים, יִשָּׁבֵעַ. מִנָּהוּ בֵּית דִּין, לֹא יִשָּׁבַע. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, חִלּוּף הַדְּבָרִים. הַמְטַמֵּא וְהַמְדַמֵּעַ וְהַמְנַסֵךְ בְּשׁוֹגֵג, פָּטוּר. בְּמֵזִיד, חַיָּב. הַכֹּהֲנִים שֶׁפִּגְּלוּ בַמִּקְדָּשׁ מְזִידִין, חַיָּבִין:

ברטנורה  (ד) יתומים שסמכו אצל בעל הבית. לעשות מעשיהם על פיו ולא שנתמנה להם אפטרופוס, אפ''ה כאפטרופוס הוא. אפטרופוס, בלשון רומי קורין לאב פאט''ר ולקטנים פוטו''ס. ופירוש אפטרופוס אביהן של קטנים: שמינהו אבי יתומים ישבע. דאי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא הוה ליה אפטרופוס, ומשום שבועה לא אתי לאמנועי: מנוהו בית דין לא ישבע. דטובת חנם היא שזה עושה לב''ד לקבל דבריהם ולטרוח חנם ואי רמית עליה שבועה אתי לאמנועי: אבא שאול אומר חלוף הדברים. מנוהו ב''ד ישבע, דבההיא הנאה דקא נפיק עליה קלא דאינש מהימנא הוא דהא סמכי עליה בי דינא, משום שבועה לא אתי לאמנועי. מינהו אבי יתומים לא ישבע, דטובת חנם עושה לו לטרוח עם בניו, ואי רמית עליה שבועה אתי לאמנועי. והלכה כאבא שאול: המטמא. טהרותיו של חברו: והמדמע. מערב תרומה בחולין של חברו. ומפסידו, שצריך למכרו לכהנים בזול: והמנסך. שמערב יין נסך ביין כשר ואוסרו בהנאה: במזיד חייב. ובדין הוא שיהא פטור, דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק, אלא מפני תקון העולם שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ואומר פטור אני: הכהנים שפגלו. קרבנות, ששחטו וזרקו דמם במחשבת לאכול מהם חוץ לזמנו. ולא הורצו לבעלים: מזידים. שידעו שפסולים בכך: חייבים. לשלם דמיהן לבעלים, שהרי צריכין להביא אחרים, ואי נמי נדבה היא שאינו חייב בתשלומין, מ''מ קשה בעיניו שלא הקריב קרבנו שהרי להביא דורון היה מבקש:

ה. הֵעִיד רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גֻּדְגְּדָה עַל הַחֵרֶשֶׁת שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ שֶׁהִיא יוֹצְאָה בַגֵּט. וְעַל קְטַנָּה בַת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לַכֹּהֵן, שֶׁאוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה. וְאִם מֵתָה, בַּעְלָהּ יוֹרְשָׁהּ. וְעַל הַמָּרִישׁ הַגָּזוּל שֶׁבְּנָאוֹ בַבִּירָה, שֶׁיִּטּוֹל אֶת דָּמָיו, מִפְּנֵי תַקָּנַת הַשָּׁבִים. וְעַל הַחַטָּאת הַגְּזוּלָה שֶׁלֹּא נוֹדְעָה לָרַבִּים, שֶׁהִיא מְכַפֶּרֶת, מִפְּנֵי תִקּוּן הַמִּזְבֵּחַ:

ברטנורה  (ה) על החרשת שהשיאה אביה. ואע''ג דהויא אשת איש גמורה שהרי קבל אביה קדושיה כשהיא קטנה, אפ''ה יוצאה בגט, ומקבלת את גטה כשהיא חרשת, ואע''ג דלית בה דעתא, דאשה מתגרשת בעל כרחה, הלכך לא בעינן דעתה: ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן. והיא יתומה, דלא הוי נשואים אלא מדרבנן: שאוכלת בתרומה. דרבנן. ולא גזרינן תרומה דרבנן אטו תרומה דאורייתא: מריש. קורה: בירה. בית גדול: מפני תקנת השבים. שאם אתה מצריכו לקעקע בירתו ולהחזיר המריש עצמו, ימנע מלעשות תשובה: שלא נודעה לרבים. שהיא גזולה: שהיא מכפרת. ואין צריך להביא אחרת: מפני תקון מזבח. שלא יהיו כהנים עצבים שאכלו חולין שנשחטו בעזרה, ונמצא מזבח בטל, שנמנעים מלעבוד עבודה:

ו. לֹא הָיָה סִיקְרִיקוֹן בִּיהוּדָה בַּהֲרוּגֵי הַמִּלְחָמָה. מֵהֲרוּגֵי הַמִּלְחָמָה וְאֵילָךְ, יֶשׁ בָּהּ סִיקְרִיקוֹן. כֵּיצַד, לָקַח מִסִיקְרִיקוֹן וְחָזַר וְלָקַח מִבַּעַל הַבַּיִת, מִקְחוֹ בָטֵל. מִבַּעַל הַבַּיִת וְחָזַר וְלָקַח מִסִיקְרִיקוֹן, מִקְחוֹ קַיָּם. לָקַח מִן הָאִישׁ וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִשָּׁה, מִקְחוֹ בָטֵל. מִן הָאִשָּׁה וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִישׁ, מִקְחוֹ קַיָּם. זוֹ מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה. בֵּית דִּין שֶׁל אַחֲרֵיהֶם אָמְרוּ, הַלּוֹקֵחַ מִסִיקְרִיקוֹן נוֹתֵן לַבְּעָלִים רְבִיעַ. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁאֵין בְּיָדָן לִקַּח. אֲבָל יֵשׁ בְּיָדָן לִקַּח, הֵן קוֹדְמִין לְכָל אָדָם. רַבִּי הוֹשִׁיב בֵּית דִּין וְנִמְנוּ, שֶׁאִם שָׁהֲתָה בִּפְנֵי סִיקְרִיקוֹן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, כָּל הַקּוֹדֵם לִקַּח, זוֹכֶה, אֲבָל נוֹתֵן לַבְּעָלִים רְבִיעַ:

ברטנורה  (ו) לא היה סקריקון. נכרי רוצח. כלומר לא דנו דין סקריקון, לומר שהקונה קרקע של ישראל מיד הנכרי רוצח, יהיה חייב לדון עם הבעלים: בשעת הרוגי המלחמה. בשעה שהיתה הגזירה קשה על ישראל ליהרג במלחמה. שהלוקח ממנו באותה שעה היה מקחו קיים ולא היה צריך לדון עם הישראל בעל הקרקע, משום דאגב אונסיה דישראל הוה גמר ומקנה לסיקריקון. וקיי''ל [ב''ב מז:] תלוהו וזבין זביניה זביני: אבל מהרוגי המלחמה ואילך. שלא היתה הגזירה ליהרג, דנו דין סקריקון, לומר שהקונה ממנו יעשה דין עם הבעלים. כמו שמפורש במשנה: מקחו בטל. דאמרינן מיראה עבד: לקח מן האיש. קרקע המיוחד לכתובת אשתו: מקחו בטל. דאמרה נחת רוח עשיתי לבעלי: נותן לבעלים רביע. ששיערו, דסיקריקון מתוך שבחנם בא לידו מוזיל גביה רבעא:

ז. חֵרֵשׁ רוֹמֵז וְנִרְמָז. בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, קוֹפֵץ וְנִקְפָּץ, בַּמִּטַּלְטְלִין. הַפָּעוֹטוֹת, מִקְחָן מֶקַח וּמִמְכָּרָן מִמְכָּר בַּמִּטַּלְטְלִין:

ברטנורה  (ז) רומז ונרמז. מה שהוא רומז או שאחרים רומזים לו ונתרצה, הכל קיים. רמיזה, בידיו ובראשו. קפיצה, עקימת שפתים, שנאמר (איוב ה') קפצה פיה. ואינו סימן ניכר כמו רמיזה: במטלטלין. אם מכר מטלטלין. ואין הלכה כבן בתירה: הפעוטות. הקטנים כבן ז' כבן ח' אם הוא חריף ויודע בטיב משא ומתן. או כבן ט' ובן י' אם אינו חריף כל כך: מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין. ומתנתן מתנה. אחד מתנת בריא, ואחד מתנת שכיב מרע. אחד מתנה מרובה, ואחד מתנה מועטת:

ח. וְאֵלּוּ דְבָרִים אָמְרוּ מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. כֹּהֵן קוֹרֵא רִאשׁוֹן וְאַחֲרָיו לֵוִי וְאַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. מְעָרְבִין בְּבַיִת יָשָׁן, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. בּוֹר שֶׁהוּא קָרוֹב לָאַמָּה מִתְמַלֵּא רִאשׁוֹן, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. מְצוֹדוֹת חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים יֵשׁ בָּהֶם מִשּׁוּם גֶּזֶל, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, גֶּזֶל גָּמוּר. מְצִיאַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם גֶּזֶל, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, גֶּזֶל גָּמוּר. עָנִי הַמְנַקֵּף בְּרֹאשׁ הַזַּיִת, מַה שֶּׁתַּחְתָּיו גֶּזֶל, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, גֶּזֶל גָּמוּר. אֵין מְמַחִין בְּיַד עֲנִיִּיִ גוֹיִם בַּלֶּקֶט וּבַשִּׁכְחָה וּבַפֵּאָה, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם:

ברטנורה  (ח) כהן קורא ראשון וכו'. כשהן שוין בחכמה. אבל אם הישראל גדול בחכמה, קודם לכהן וללוי, דממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. הדין הוא דינא דגמרא. והאידנא נהוג שכהן אפילו עם הארץ קודם לחכם גדול שבישראל: מפני דרכי שלום. דמדאורייתא יכול הכהן לתת רשות למי שירצה שיקרא בתורה לפניו, ומפני דרכי שלום אמרו שיקרא הוא ראשון ולא יתן רשות לאחר שיקרא, דלא ליתי לאנצויי ולומר מפני מה הרשה לזה ולא לאחר. ולא שנא בשבתות וימים טובים דשכיחי רבים, ולא שנא בשני ובחמישי בזמן הזה, לעולם כהן קורא ראשון ואינו יכול לתת רשות לישראל שיקרא לפניו, כי היכי דלא ליתו לאנצויי. ואם אין שם כהן, נתפרדה החבילה, ולא יקרא לוי שני אלא כפי חשיבותו, ואית דאמרי לא יקרא לוי בתורה כלל, וכן המנהג: מערבין בבית ישן. בני חצר שרגילים ליתן עירובן בכל שבת בבית אחד, אין משנין את מקומן ליתנו בבית אחר: מפני דרכי שלום. שבני אדם שהיו רגילים לראות העירוב באותו בית, עכשיו שאין רואים אותו יאמרו שמטלטלין בלא עירוב, ואיכא חשדא: בור שהוא קרוב. למוצא אמת המים הבא מן הנהר: מתמלא ראשון. ואחריו יתמלאו התחתונים: מצודות חיה. שאין להם תוך דליקני ליה כליו: יש בהן גזל מפני דרכי שלום. ולא נפיק בדיינים: רבי יוסי אומר גזל גמור. מדבריהם. ונפיק בדיינים. ומיהו מודה רבי יוסי דלא הוי גזל דאורייתא לעבור עליו בלאו. ואין הלכה כרבי יוסי: המנקף. חותך. כמו ונקף סבכי היער (ישעיה י'):

ט. מַשְׁאֶלֶת אִשָּׁה לַחֲבֶרְתָּהּ הַחֲשׁוּדָה עַל הַשְּׁבִיעִית, נָפָה וּכְבָרָה וְרֵחַיִם וְתַנּוּר, אֲבָל לֹא תָבוֹר וְלֹא תִטְחַן עִמָּהּ. אֵשֶׁת חָבֵר מַשְׁאֶלֶת לְאֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ נָפָה וּכְבָרָה, וּבוֹרֶרֶת וְטוֹחֶנֶת וּמַרְקֶדֶת עִמָּהּ, אֲבָל מִשֶּׁתַּטִּיל הַמַּיִם, לֹא תִגַּע עִמָּהּ, לְפִי שֶׁאֵין מַחֲזִיקִין יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. וְכֻלָּן לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. וּמַחֲזִיקִין יְדֵי גוֹיִם בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא יְדֵי יִשְׂרָאֵל, וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם:

ברטנורה  (ט) החשודה על השביעית. לשמור פירות שביעית ולהצניעם מן הביעור ואילך: לא תבור ולא תטחון עמה. לסייעה, מפני שאסור לסייע בידים ידי עוברי עבירה בשעת העבירה: לאשת עם הארץ. החשודה על המעשרות: ובוררת וטוחנת. לפי שרוב עמי הארץ מעשרין הן: אבל משתטיל המים. בעיסה: לא תגע עמה. לפי שמשגלגלה הוטבלה לחלה, וקא מיטמאה מחמת כלים טמאים שהרי הוכשרה לקבל טומאה, וזו מסייעתה לגלגל ואסור לגרום טומאה לחלה: וכולן לא אמרו כו'. לא התירו להשאילם כלים ולסייעם בלא שעת עבירה עצמה, אלא משום דרכי שלום: ומחזיקין ידי גוים. לומר להם תחזקנה ידיכם: ושואלים בשלומם. כל הימים ואפילו ביום חגם. ואע''פ שמטיל שם שמים על הנכרי, ששלום אחד משמותיו של הקב''ה:

גמרא גיטין דף נ''ט ע''ב

כֹּהֵן קוֹרֵא רִאשׁוֹן וְכוּ' מְנָהָנֵי מִילֵי אָמַר רַב מַתְנָה דְאָמַר קְרָא (דברים ל''א) וַיִּכְתּוֹב משֶה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי אָטוּ אֲנָא לָא יָדַעְנָא דְכֹהֲנִים בְּנֵי לֵוִי נִינְהוּ אֶלָּא כֹהֵן בְּרֵישָׁא וְהָדַר לֵוִי. רִבִּי יִצְחָק נַפַחָא אָמַר מֵהָכָא (שם כ''א) וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי אָטוּ אֲנָן לָא יַדְעִינָן דְּכֹהֲנִים בְּנֵי לֵוִי נִינְהוּ אֶלָּא כֹהֵן בְּרֵישָׁא וְהָדַר לֵוִי. רַב אָשֵׁי אָמַר מֵהָכָא (ד''ה א' כ''ג) וּבְנֵי עַמְרָם אַהֲרֹן וּמשֶה וַיִבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קדֶשׁ קָדָשִׁים. רִבִּי חִיָּיא בַר אַבָא אָמַר מֵהָכָא (ויקרא כ''א) וְקִדַּשְׁתּוֹ לְכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדוּשָׁה. תָּנָא דְבֵי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל וְקִדַּשְׁתּוֹ לְכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדוּשָׁה לִפְתּוֹחַ רִאשׁוֹן וּלְבָרֵךְ רִאשׁוֹן וְלִיטוֹל מָנָה יָפָה רִאשׁוֹן. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרַב יוֹסֵף מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם דְאוֹרַיְיתָא הִיא. אָמַר לֵיהּ דְאוֹרַיְיתָא וּמִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּה נָמֵי מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם הִיא דִּכְתִיב (משלי ג') דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נוֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. אֶלָּא אָמַר אַבַּיֵּי לְכִדְמָר. דְּתַנְיָא שְׁנַיִם מַמְתִּינִין זֶה לָזֶה בְּקַעֲרָה שְׁלשָה אֵין מַמְתִּינִין. הַבּוֹצֵעַ הוּא פּוֹשֵׁט יָדוֹ תְּחִלָּה וְאִם בָּא לַחֲלוֹק כָּבוֹד לְרַבּוֹ אוֹ לְמִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְאָמַר מָר עֲלָהּ לָא שָׁנוּ אֶלָּא בִסְעוּדָה אֲבָל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת לָא דְאָתוּ לְאִינְצוּיֵי. אָמַר רַב מַתְנָה הָא דַאֲמַרְתְּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת לָא, לָא אֲמָרָן אֶלָּא בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים דִּשְׁכִיחֵי רַבִּים אֲבָל בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי לֹא. אֵינִי וְהָא רַב הוּנָא קָרֵי בְּכַהֲנָא בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים שַׁאנִי רַב הוּנָא דַאֲפִילוּ רִבִּי אָמֵי וְרִבִּי אָסֵי כָּהֲנֵי חֲשִׁיבֵי דְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מֵיכַף הֲווּ כָּיְיפֵי לֵיהּ. אָמַר אַבַּיֵּי נַקְטִינָן אֵין שָׁם כֹּהֵן נִתְפַּרְדָה חֲבִלָּה. וְאָמַר אַבַּיֵּי נַקְטִינָן אֵין שָׁם לֵוִי קוֹרֵא כֹהֵן. אֵינִי וְהָאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כֹּהֵן אַחַר כֹּהֵן לֹא יִקְרָא מִשּׁוּם פְּגָמוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן. לֵוִי אַחַר לֵוִי לֹא יִקְרָא מִשּׁוּם פְּגַם שְׁנֵיהֶם. כִּי קָאַמְרִינָן בְּאוֹתוֹ כֹּהֵן:

רש''י  ויתנה אל הכהנים בני לוי. שיקראו בה כהנים והדר בני לוי: לפתוח ראשון. בכל דבר כבוד, בין בתורה, בין בישיבה הוא ידבר בראש: ולברך ראשון. בסעודה: וליטול מנה יפה ראשון. אם בא לחלוק עם ישראל בכל דבר לאחר שיחלקו בשוה אומר לו ברור וטול איזה שתרצה: א''ל דאורייתא היא. ותורה אמרה כן מפני דרכי שלום: אלא אמר אביי. דרכי שלום דקתני מתני': לכדמר אתא. רבה בר נחמני שהיה רבו: אין ממתינין. אין צריכין להמתין: הבוצע. כגון בעל הבית שהוא מברך המוציא ואפי' הוא קטן: הוא פושט ידו. בקערה תחלה ללפת בו את פרוסת המוציא: ל''ש. דחולק כבוד לרבו: אלא בסעודה. כדאמרן: אבל. לענין לקרות בתורה בבית הכנסת אין כהן חולק כבוד ללוי ולוי לישראל דלא ליתי שארא לאנצויי ולמימר אנא נמי קרייא ברישא והיינו דקתני מתני' כהן קורא ראשון וכו' כמו שכ' בתורה ואינו רשאי לחלוק כבוד בדבר ולשנותו מפני דרכי שלום וכדפרישית: רב הונא. ישראל הוה: נקטינן. מסורת מאבותינו: נתפרדה חבילה. נפסק הקשר ואבד הלוי את כבודו בשביל חבילתו הנפרדת ואינו קורא כלל כך אמר מורי הזקן ומורי ר' יצחק בן יהודה וכן סידר רב עמרם, אבל מתלמידי מורי ר' יצחק הלוי שמעתי משמו שאין סדר לדבר להקדים לוי לישראל ומי שירצה יקדים: קורא כהן. במקום לוי. מפני פגמו של ראשון. שלא יאמר הראשון אינו כהן ולקמיה פריך והא קחזו דסליק ממניינא: משום פגם שניהם. לא ידעי אינשי פגמא בהי מינייהו ויאמרו ראשון אינו לוי לפיכך חוזר וקרא לוי א''נ שני אינו לוי אלא ישראל, ולקמיה פריך גבי כהן נמי אמאי ליכא נמי פגם שניהם דאתי למימר שני לאו כהן הוא אלא לוי: באותו כהן. עצמו יחזור ויקרא במקום לוי:

זוהר קרח דף קע''ו ע''ב

רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח (איוב לד) שִׁמְעוּ חֲכָמִים מִלַּי וְיוֹדְעִים הַאֲזִינוּ לִי. הָאי קְרָא אֱלִיהוּא אָמָרוֹ. תָא חֲזֵי מַה כְתִיב (שם לב) וּבִשְׁלשֶת רֵעָיו חָרָה אַפּוֹ עַל אֲשֶׁר לֹא מָצְאוּ מַעֲנֶה וְגוֹמֵר. דְהָא אִינוּן הֲווֹ אַמְרֵי מִילִין וְאִיוֹב לָא הֲוָה אִתְנְחִים עָלַיְיהוּ. מֵהָכָא אוֹלִיפְנָא מָאן דְעָאל לְנַחֲמָא לְאָבֵל בָּעֵי לְיַסְדָא מִילִין בְּקַדְמִיתָא. דְהָא חַבְרַיָיא דְאִיוֹב הֲווֹ אַמְרֵי מִלֵּי קְשׁוֹט אֲבָל לְנַחֲמָא לֵיהּ לָאוּ בְגִין דְבָעֵי מִלִּין דְּאִיהוּ יוֹדֵי עֲלַיְיהוּ (בְאֹרַח קְשׁוֹט) וּכְדֵין יְקַבֵּל עֲלֵיהּ דִינָא וְיוֹדֵי לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא עָלֵיהּ מַה כְתִיב וֶאֱלִיהוּא חִכָּה אֶת אִיוֹב בִּדְבָרִים וְגוֹמֵר. דְאוֹדֵי לְבָתָר לְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְקַבִּיל עָלֵיהּ דִּינָא דִשְׁמַיָּא. תָא חֲזֵי כְתִיב (איוב לד) לָכֵן אַנְשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חֲלִילָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדָּי מֵעָוֶל. לָכֵן אַנְשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי שְׁלֵימִין בְכֹלָא לְאַבְחֲנָא מִלִּין. חֲלִילָה לָאֵל מֵרֶשַׁע הָדָא הוּא דִכְתִּיב וְאֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם וְשַׁדָּי מֵעָוֶל דָּא סָמִיךְ לְקָבְלָא דָא (וְהָא אוּקְמוּהָ) אֵל שַׁדָּי. (שם) כִּי פּוֹעַל אָדָם יְשַׁלֵּם לוֹ הָא בַר נָשׁ אָזִיל בְהָאי עַלְמָא וְעָבִיד עֲבִידְתּוֹי וְחָטֵי קָמֵי מָארֵיהּ הַהוּא עוֹבָדָא תַלְיָא עָלֵיהּ לְשַׁלְּמָא לֵיהּ דִּינָא הָדָא הוּא דִכְתִּיב כִּי פוֹעַל אָדָם יְשַׁלֵּם לוֹ הַהוּא עוֹבָדָא יְשַׁלֵּם לוֹ. וְעִם כָּל דָּא אִם יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ כֵיוַן דְבַר נָשׁ שַׁוֵי לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיה לְאָתָבָא קָמֵי מָארֵיהּ כְּדֵין אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסוֹף לְאִתְצָרְרָא בִצְרוֹרָא דְחַיֵּי וְלָא שָׁבִיק לְנַפְשֵׁיהּ לְבַר לְאִתְדְנָא בְדִינָא אַחֲרָא:

תרגום הזוהר
רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (איוב ל''ד) שִׁמְעוּ חֲכָמִים מִלָּי וְיוֹדְעִים הַאֲזִינוּ לִי. מִקְרָא זֶה אֲמָרוֹ אֱלִיהוּא. בֹּא וּרְאֵה, מַה כָּתוּב (איוב ל''ב) וּבִשְׁל. שֶת רֵעָיו חָרָה אַפּוֹ עַל אֲשֶׁר לֹא מָצְאוּ מַעֲנֶה וְגוֹ'. כִּי הֵם הָיוּ אוֹמְרִים דְּבָרִים, וְאִיּוֹב לֹא הָיָה מִתְנַחֵם מֵהֶם. מִכָּאן לָמַדְנוּ, מִי שֶׁבָּא לְנַחֵם אֶת הֶאָבֵל צָרִיךְ לְיַסֵּד דְּבָרִים בַּתְּחִלָּה, שֶׁיִהְיוּ רְאוּיִם לְנַחֲמוֹ. כִּי הַחֲבֵרִים שֶׁל אִיּוֹב אָמְרוּ דִּבְרֵי אֱמֶת אֲבָל לֹא לְנַחֵם אוֹתוֹ, מִשּׁוּם שֶׁצְרִיכִים דְּבָרִים שֶׁהֶאָבֵל יוֹדֶה עֲלֵיהֶם, וְאָז יְקַבֵּל עָלָיו אֶת הַדִּין, וְיוֹדֶה עָלָיו לַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. מַה כָּתוּב (איוב ל''ב) וֶאֱלִיהוּ חִכָּה אֶת אִיּוֹב בִּדְבָרִים וְגוֹ', כִּי הוֹדָה אַחַר כָּךְ אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְקִבֵּל עַל עַצְמוֹ דִּין הַשָּׁמַיִם. בֹּא וּרְאֵה, כָּתוּב (איוב ל''ד) לָכֵן אַנְשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִילָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל. לָכֵן אַנְשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי, הַיְנוּ הַשְּׁלֵמִים מִכֹּל וִיכוֹלִים לְהַבְחִין הַדְּבָרִים. חָלִילָה לָאֵל מֵרֶשַׁע, זֶ''שׁ (תהלים ז') וְאֵל זוֹעֵם בְּכָל יוֹם, שֶׁהוּא מַלְכוּת הַנִקְרָא אֵל. וְשַׁדַּי מֵעָוֶל, זֶה סָמוּךְ כְּנֶגֶד זֶה, כִּי שַׁדַּי הוּא יְסוֹד, שֶׁהוּא סָמוּךְ לָאֵל, שֶׁהוּא מַלְכוּת. וּכְבָר הֶעֱמִידוּהוּ, אֵל שַׁדַּי, שֶׁאֵל הוּא מַלְכוּת וְשַׁדַּי הוּא יְסוֹד. (איוב ל''ד) כִּי פּוֹעַל אָדָם יְשַׁלֵּם לוֹ. אִם אָדָם הוֹלֵךְ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְעוֹשֶׂה מַעֲשִׂים וְחוֹטֵא לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ, הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא תָּלוּי עָלָיו לְשַׁלֵּם לוֹ דִּין. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, כִּי פּוֹעַל אָדָם יְשַׁלֵּם לוֹ, הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא שֶׁעָשָׂה, יְשַׁלֵּם לוֹ. וְעִם כָּל זֶה, אִם יָשִׂים אֵלַי לִבּוֹ, כֵּיוָן שֶׁהָאָדָם מֵשִׂים לִבּוֹ וּרְצוֹנוֹ לָשׁוּב לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ, אָז, אֵל אֱלֹקֵי הָרוּחוֹת רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יַאֲסוֹף, לָצוּר בִּצְרוֹר הַחַיִּים, וְאֵינוֹ עוֹזֵב נַפְשׁוֹ בַּחוּץ לִהְיוֹתוֹ נִדּוֹן בְּדִין אַחֵר.

הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות תפלה פרק ט'

א. מִי שֶׁהִתְפַּלֵּל וְלֹא כִּוֵין אֶת לִבּוֹ יַחֲזוֹר וְיִתְפַּלֵּל בְּכַוָּונָה וְאִם כִּיוֵן אֶת לִבּוֹ בִּבְרָכָה רִאשׁוֹנָה שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ. מִי שֶׁטָּעָה בְּאַחַת מִשְּׁלש בְּרָכוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת חוֹזֵר לְרֹאשׁ. וְאִם טָעָה בְאַחַת מִשְׁלשׁ בְּרָכוֹת אַחֲרוֹנוֹת יַחֲזוֹר לַעֲבוֹדָה. וְאִם טָעָה בְּאַחַת מִן הָאֶמְצָעִיּוֹת חוֹזֵר לִתְחִלַּת בְּרָכָה שֶׁטָּעָה בָּהּ וּמַשְׁלִים תְּפִלָּתוֹ עַל הַסֵּדֶר. וְכֵן שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁטָּעָה כְּשֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם עַל דֶּרֶךְ זוֹ הוּא חוֹזֵר: ב. אֲבָל אִם טָעָה שְׁלִיחַ צִבּוּר כְּשֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל בְּלַחַשׁ אֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל פַּעַם שְׁנִיָּה מִפְּנֵי טוֹרַח צִבּוּר אֶלָּא סוֹמֵךְ עַל הַתְּפִלָּה שֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם. וְהוּא שֶׁלֹּא טָעָה בְּשָׁלשׁ רִאשׁוֹנוֹת שֶׁאִם טָעָה בָּהֶם לְעוֹלָם חוֹזֵר כְּמוֹ שֶׁהַיָּחִיד חוֹזֵר:

מוסר
מספר חסידים סימן פ''ו פ''ז

כְּלָלָהּ שֶׁל חָכְמָה שְׁתִיקָה. מִלָּה בְּסֶלַע שְׁתִיקוּתָא בִּתְרֵין. כְּשֶׁאֲנִי מְדַבֵּר אֲנִי מִתְחָרֵט וּכְשֶׁאֵינִי מְדַבֵּר אֵינִי מִתְחָרֵט. עַד שֶׁלֹּא דִבַּרְתִּי אֲנִי שַׁלִּיט וּמוֹשֵׁל עַל דְּבָרַי אֲבָל כְּשֶׁיָּצַא הַדָּבָר מִפִּי אָז הַדָּבָר מוֹשֶׁל בִּי: (דברים יג) וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחֲמְךָ הַמְּרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת מִן הַשָּׁמַיִם יְרַחֲמוּ עָלָיו אִם אֵין אָדָם מְרַחֵם מַה בֵּינוֹ לְבֵין בְּהֵמָה שֶׁאֵינָה מַקְפֶּדֶת וְחוֹשֶׁשֶׁת בְּצַעַר חֲבֵירְתָּה. אָמַר הֶחָכָם מִי שֶׁזּוֹרֵעַ אֶת הַשִׂנְאָה יִקְצוֹר אֶת הַחֲרָטָה אַחֲרִית קְטָטָה חֲרָטָה. הַמְתֵּן מְעַט וְלֹא תִּתְחָרֵט. הַלֵּיצָנוּת מַעֲבִיר הַמּוֹרָא וְהִיא שְׁנִיָה לָעֶרְוָה. וְכָל הַמִּתְלוֹצֵץ נוֹפֵל בְּגֵיהִנָּם וְאֵינוֹ זוֹכֶה לְהַקְבִּיל פְּנֵי שְׁכִינָה. כְּמוֹ שֶׁדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מִן הַמִּקְרָאוֹת בַּמֶּה יִתְנַקֵּם אָדָם מִשׂוֹנְאוֹ יוֹסִיף מַעֲלָה יְתֵירָה בְּעַצְמוֹ הַמְּתַקֵּן בֵּינוֹ לְבֵין הַבּוֹרֵא יְתַקֵּן הַבּוֹרֵא בֵּינוֹ לְבֵין בְּנֵי אָדָם: