מה מסתתר מאחורי שופר מצופה זהב? הסיפור המדהים של משפחת קפשאלי

במשפחת קפשאלי עובר מדור לדור שופר מצופה זהב. כל אב מוריש אותו לבנו הבכור. בראש השנה אין תוקעים בו, שכן שופר מצופה זהב איננו כשר, אבל השופר הזה מספר את סיפורה של המשפחה.

בשנת 1492, רנ"ב, גורשו כל  יהודי ספרד. המונים מהם הגיעו לטורקיה. הרב הראשי לטורקיה היה רבי משה קפשאלי. באותו הזמן היה זקן ושבע ימים, אבל הוא היה תקיף ורב פעלים, ודאג בעצמו לצרכיהם של כל היהודים הגולים, נסע בקהילות טורקיה ואסף עבורם צדקה, הכין להם מקומות מגורים ועבודה. גולי ספרד היו תלמידי חכמים, רופאים, משוררים ואנשי רוח. אחד מהם היה רבי יעקב וידל, שהיה רופא מומחה. רבי משה קפשאלי, שנתמנה לתפקידו על ידי הסולטן, הכיר לסולטן את רבי יעקב וידל, כדי שיוכל להתייעץ איתו לצרכים רפואיים.

שני האישים הגדולים התיידדו, והם אף אירסו את ילדיהם – בתו של רבי יעקב, מרים, התארסה לבנו של רבי משה, אליהו. אמנם צעירה היתה ביותר, אבל בימים ההם מנהגם היה לקבוע אירוסין בגיל צעיר, ולגשת לחתונה רק כמה שנים לאחר מכן. 

באותו הזמן קפץ עליהם רוגזו של האציל סלים למשפחת חפיז. הוא היה בן למשפחה מכובדת בקושטא, וקשרים לו עם כל רבי הממלכה. פעם אחת בא לביתו של רבי יעקב הרופא כדי לקחת תרופה כלשהי, וראה את העלמה מרים. בו במקום ביקש מאביה לשאת אותה לאישה. האב הסביר לו, בכל הכבוד הראוי, כי הדבר לא יתכן. יהודייה היא, וגם מאורסת לאיש. אבל סלים לא ידע שקט מאותו היום, וכעסו בער בו להשחית. כל האצילות ברחבי טורקיה היו שמחות מאד להצעתו, והיהודי הזה דוחה אותה!

רבי יעקב וידל שכח מהאירוע והמשיך הלאה בחייו, ואילו סלים חפיז פנה אל המופתי הטורקי לעזרה במזימתו. והנה ביום מן הימים הגיע רץ והידפק על דלתו של רבי יעקב וידל: חולה אנושה בבית הסולטן, בהגיעו אל הארמון ראה בחדר צדדי מתכנסים אנשים רבים, ועל המיטה מונחת אחת מנשות הסולטן, נרגילה שמה. רופא החצר תיאר לרבי יעקב את התסמינים שמהם היא סובלת, ורבי יעקב הורה: יש לנתח מיד. לפי תיאוריך, אם לא ננתח – היא תמות תוך דקות ספורות, שכן אינה יכולה לנשום. הרופא השיב: איני בקי בניתוחים כאלו. אדרבה, עשה זאת אתה, ותזכה לכבוד גדול מן הסולטן.

אך הניף רבי יעקב את סכין המנתחים – נפרצה הדלת. הסולטן ומלוויו נכנסו לחדר. מתברר שהסולטן לא ידע מכלום. ברגע שנכנס הסולטן לחדר, אמר הרופא: "נרגילה חשה ברע, לדעתי יש לתת לה מן האבקה הזו". אמר, ונתן לתוך פיה קצת מהאבקה שבידו, והנה נרגילה קמה והתעוררה לעיני כולם. "היהודי הזה ניסה, ככל הנראה, להרוג אותה, לכן המציא דחיפות לניתוח".

רבי יעקב הבין שמדובר בעלילה שפלה שרקח האציל סלים, להציג אותו כמי שמנסה להרוג את אשת הסולטן, אך מובן שלא היתה לו דרך להוכיח זאת. המופתי, שהיה שונא יהודים, קרא: עכשיו נלך כולנו ונחריב את ביתו, ונשרוף את אשתו ובני ביתו! סלים, ששמע זאת, נבהל – הרי כל כוונתו היתה לשאת לאישה את בת הרופא, ולא להרוג אותה. לנגד עיניו הוא ראה קבוצות של בריונים יוצאות לכיוון ביתו של רבי יעקב. הוא ביקש מהסולטן לשלוח את רבי יעקב ומשפחתו לגלות במקום להורגם, והסולטן הסכים לדבר.

אך עד שהגיע סלים למקום, כבר היה ביתו של רבי יעקב מנותץ, וחיילים לקחו אותו ואת משפחתו לאחד האיים שבבעלות טורקיה, בלב הים השחור, והשאירום שם. סלים התייאש ממזימתו, וקהילת היהודים בקושטא התאבלה על משפחת וידל. אך רבי משה קפשאלי לא אמר נואש. הוא דיבר על לבו של הסולטן שיחשוף את הקנוניה. מהתנהגותו של סלים הבין שהוא הגורם לדבר, ואכן, סלים הודה בכך ששיתף את המופתי ברצונו. המופתי התאבד תוך ימים ספורים, והגזרה סרה מעל רבי יעקב, אך לא ניתן לדעת היכן הוא. החיילים לא שמו לב ולא רשמו היכן השאירו אותו, בים השחור ישנם מאות איים קטנים וגדולים, נגזר עליו למות ברעב עם משפחתו!

רבי משה קפשאלי עמד על שרידי ביתו של רבי יעקב, ולא ידע את נפשו, כשלפתע ראה חפץ אחד שהשאירו הפורעים: שופר. רבי יעקב היה בעל התוקע בימים נוראים, והשופר המיוחד שלו, שכה שמר עליו, היה מונח בין ההריסות. השופר הזה נתן בו רעיון. רבי משה קפשאלי, שהיה אז בן שמונים שנה, שכר אניה קטנה עם צוות, ויצא למסע בין האיים בים השחור. עם הגיעו לכל אי – תקע בשופר של רבי יעקב תקיעה, שברים ותרועה, מתוך מחשבה שרבי יעקב יזהה את הקול של השופר שלו, ויבין כי התקיעה היהודית הזו היא סימן שהגזרה בטלה. ואכן, אחרי מסע מפרך שארך ימים, באחד האיים קיבל רבי משה מענה לתקיעתו. רבי יעקב ומשפחתו יצאו מתוך אחת המערות, רועדים ומורעבים, אך בחיים. רבי יעקב חזר לקושטא. הנישואין בין בתו לבנו של רבי משה התקיימו ברוב פאר והדר. השופר נצבע בזהב, והוא עובר מדור לדור במשפחה.