מהו גן עדן של רשעים, וכיצד מתחיל תיקון העולם?

תארו לעצמכם מקום שבו ישנה פריחה תמידית, חקלאים לא צריכים לחכות לגשם, אספקת המים קבועה ונצחית, "נהר יוצא מעדן להשקות את הגן", הנהר מתפצל לאלפי תעלות המשקות מאליהן את השדות, והתבואה גדלה בכמות עצומה, הרבה יותר מצרכי יושבי המקום. יש בו שפע ועושר, מגדלי ענק מצופים זהב, באופן תיאורטי בני אדם יכולים ליהנות בו ולנהל חיים שלוים ומאושרים. המקום הזה הוא ארץ מצרים. התורה (בראשית י"ג) מתארת אותו כגן ה', כגן עדן.

האדם גורש מגן עדן, כדי שיתקן את עצמו, ויהיה ראוי לחזור אליו באחרית הימים, אבל התורה בבראשית מתארת לנו סדרה של כישלונות המשך. קין הורג את אחיו, ונגזר עליו לנוע ולנוד; בני דור המבול השחיתו מעשיהם; בני דור הפלגה לא למדו לקח, והחליטו לסמוך על בנייניהם המונומנטליים; עד שבא אברהם וקרא בשם ה'.

אברהם השיג את הפתרון שיחזיר את כל האנושות לגן עדן, וההתחלה של התיקון הגיעה מההתמודדות של זרעו, בגן העדן של הרשעים. מצרים היתה גן עדן, אבל של רשעים. הנחש, שהיה סמל הפיתוי לחטא בגן עדן, נהיה סמל קדוש ומוערך במצרים. שוכני גן העדן של מצרים, על גדות הנהר הגדול, עברו לצד של הנחש.

בבני ישראל נתקיימה ברכת אדם הראשון. ה' אומר לאדם וחווה "פרו ורבו ומלאו את הארץ", ואכן, "בני ישראל פרו ורבו ותימלא הארץ אותם". פרעה, שהחשיב עצמו לאלוה, הופך את הכללים. האדם גורש מגן עדן על ידי הבורא, משום שהוא עשה מה שרצה, "הן האדם היה כאחד ממנו". הוא שמע לעצת הנחש, והחליט "והייתם כאלוהים". הבורא, משום כך, נעל את האדם מחוץ לשערי גן עדן, והפקיד על השער את הכרובים. פרעה אמר "הן עם בני ישראל רב ועצום ממנו", ולכן נעל את האדם בתוך שערי "גן העדן" שלו, והפקיד את בעל צפון על השער. לגן העדן של הצדיקים אי אפשר להיכנס, מגן העדן של הרשעים אי אפשר לצאת.

הבורא קילל את האדם לעבוד את השדה בזיעת אפו, ופרעה מאלץ את בני ישראל לעבוד בכל עבודה בשדה בפרך. הוא רוצה להסיר מעצמו את קללת המלאכה, על ידי כך שיאלץ אחרים לעבוד בשבילו. דור הפלגה רצה להיות כאלוהים על ידי בנייני חומר ולבנים, פרעה רצה להיות כאלוהים על ידי בנייני חומר ולבנים, ולכן גם הכריח אחרים לבנות לו בנינים כאלו, מה שיוכיח שהוא זה ששולט בעולם.

היפוך העניינים גדול כל כך, עד שמשה, כאשר הוא דואג לאחיו המוכה, נתפס בעיני פרעה כמו קין, כל רודפו יהרגהו, והוא נאלץ להיות נע ונד. משה מציל את אחיו מיד המצרי, כמו אברהם שמציל את בן אחיו מיד המלכים הרשעים. זה הסימן שהוא מחזיר את עטרת סבא אברהם ליושנה.

התורה רומזת את זה החל מלידתו של משה: "ותרא אותו כי טוב", בדיוק כמו בגן עדן, כאשר הקב"ה ברא את האור, "וירא כי טוב". בתוך החושך של הגלות, מתחילה הגאולה. ה' שוקד על אורו של משיח, "ואלה שמות בני ישראל", מזכיר את קריאת השמות של אדם הראשון. משה בתיבה המשוחה כופר, כמו נח בתיבה. כך היא גאולתם של ישראל, קמעא קמעא. ועוד משותף לפרשיות השעבוד, העובדה שלא מוזכר בהן שם ה', אלא רק שם אלוקים, משום שעדיין לא התגלתה פעולתו אצל הברואים, הוא פועל בסתר.

במשה מתקיימים כל הסמלים שהתקיימו באבות. כשהוא רואה את הסנה באש, הוא "רואה את המקום מרחוק", כאברהם בעקדה, וגם שומע את מלאך ה' כאברהם. הוא נושא את בנו בדרך על החמור ומל אותו, בדומה לעקדת יצחק. הוא מגיע לבאר ומגלה גבורתו כמו יעקב, ובהמשך רועה צאן כאבותיו. הוא מגיע כזר גמור, ונושא את בתו של הכהן, כמו יוסף.

זעקת בני ישראל עולה אל ה', כמו זעקת סדום, ולכן ה' מתערב בפועל. הוא שולח את משה, ומשה מכניע את הנחש שמצרים סגדו לו. הוא יכול להפוך את סמל הפיתוי והיצר למקל פשוט. ה' מנגע את פרעה, כמו אצל אברהם. היציאה ממצרים בחיפזון היא כמו היציאה מסדום, בעמוד אש וקיטור. המצרים טובעים בים כמו דור המבול. בני ישראל אוכלים את המן כמו בגן עדן, שהמזון היה מתוקן.

והתורה מתארת את כל זה כ"בראשית" חדש: "החדש הזה לכם ראש חדשים", התחלה חדשה. וכאשר הכל נרגע, בני ישראל מצווים במצוות השבת, כמו בסיום מעשה בראשית: "על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו".