הדילמה ההלכתית: האם כבוד המת גובר על כבוד החיים?

הסוגיות הנלמדות בדף היומי השבוע, עוסקות עדיין במצוות קבורה, תוך כדי דיון על הרוגי בית דין.

לראשונה דנה הגמרא האם מצוות קבורה היא מן התורה, כלומר האם מתיאורי הקבורה שמוזכרים בתורה יש ללמוד שזו מצווה, או שמא זה רק תיאור של מה שנעשה, אבל אינו מחייב. למסקנה: זו חובה מן התורה.

דבר מעניין כותב החת"ם סופר ("תורת משה", בראשית) על הצורה שבה למדנו את מצוות הקבורה. לדבריו, יש שלושה טעמים לקבורת אדם: א. מפני בזיון, שלא יתבזה מי שמת בחטאו ולא נקבר. ב. מפני כפרה, שהקבורה מכפרת על הנפטר. ג. מצד מנהג העולם.

על פי זה הוא מסביר את הנאמר בפרקי רבי אליעזר (פרק כ"א), שכאשר נרצח הבל, אדם וחוה היו יושבים ובוכים ומתאבלים עליו, ולא היו יודעים מה לעשות, שלא היו נהוגים בקבורה, עד שבא עורב אחד שמת לו אחד מחבריו, לקח אותו וחפר בארץ וטמנו לעיניהם, ואז אמר אדם: כעורב אני עושה.

ביאר החת"ם סופר ששלושת טעמי הקבורה לא היו שייכים בהבל, שהרי לא מת במידת הדין בגלל חטא, לכן לא היה לו ביזיון אילו לא נקבר; והיה צדיק, לכן לא היה צריך כפרה בקבורה; ולא מת אף אדם לפניו, לכן לא היה בעולם מנהג של קבורה. רק כאשר העורב הרג את השני וקברו, הוא ייסד את המנהג לקבור, ושוב מתוך כך קבר אדם את הבל.

עוד דנה הגמרא בשאלה אם הספד הוא "יקרא דחיי" או "יקרא דשכבי", כלומר כבוד החיים, או כבוד המתים.

מה הנפקא מינה? אם המת ציווה שלא יספידו אותו, אזי כבודו מחול. אבל מה עם כבוד משפחתו? זה תלוי בשאלה אם יש בהספד עניין גם בכבוד משפחתו.

המסקנה היא שההספד הוא לכבוד המת, ולכן אם המת ציווה שלא יספידו אותו, שומעים לו ואין מספידים אותו.

אומנם רבי אלעזר פלקלס, תלמידו המובהק של בעל ה"נודע ביהודה", סיפר בשו"ת "תשובה מאהבה" (א', קע"ד) שה"נודע ביהודה" הספיד את ה"פני יהושע", ואמר ש"אף שרבנו הגדול בעל פני יהושע ציווה שלא להספיד, אין שומעין בזה למי שהוא רבן של כל בני הגולה". נראה מזה שלדעתו, כמו שמלך אינו יכול למחול על כבודו, כך גם גדול הדור. זה כבוד התורה של כל הדור, ולכן לא מועילה מחילה.

מעניין הדבר, שאף שנפסק להלכה שהספד הוא "יקרא דשכבי", הרמ"א (יורה דעה שמ"ד, י', בעקבות שו"ת מהר"י וייל סימן י"ז) פוסק שחיוב אבלות הוא "יקרא דחיי": "אם ציווה שלא לנהוג עליו שבעה וגזירת שלושים, אין שומעין לו".

אבלות היא כבוד החיים, והמת אינו יכול למחול עליה. מי שאירע לו אסון כבד ואיבד אדם קרוב, מצֻווה לנהוג בדרך מסוימת, והסביבה מצֻווה לנהוג בו בהתאם ולנחמו. לא מדובר בזכות הנפטר שיתאבלו עליו, כי אם בהתמודדות של החיים עם האובדן.

ואילו הגאון בעל "שבות יעקב" חולק על זה, שהרי אבלות היא גם כבוד המתים, כפי שמוכח מזה שאדם המאבד את עצמו לדעת אין מתאבלין עליו, ומוכח שזה משום שהוא לא כיבד את חייו.