חוק לישראל - פרשת אמור, יום חמישי

תורה

(כב) לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל: קֻרְבַּן אֱלָהֵהּ מִקֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָא וּמִן קוּדְשַׁיָא יֵיכוּל:
(כג) אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם: בְּרַם לְפָרֻכְתָּא לָא יֵיעוֹל וּלְמַדְבְּחָא לָא יִקְרַב אֲרֵי מוּמָא בֵהּ וְלָא יַחֵל יָת מַקְדְשַׁי אֲרֵי אֲנָא יְיָ מְקַדִשְׁהוֹן:
(כד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וּמַלִיל מֹשֶׁה עִם אַהֲרֹן וְעִם בְּנוֹהִי וְעִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
כב (א) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר:
(ב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי יְהוָה: מַלֵיל עִם אַהֲרֹן וְעִם בְּנוֹהִי וְיִפָּרְשׁוּן מִקוּדְשַׁיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלָא יְחַלוּן יָת שְׁמָא דְקוּדְשִׁי דִי אִנוּן מְקַדְשִׁין קֳדָמַי אֲנָא יְיָ:

נביאים יחזקאל פרק מה

(ה) וַחֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אֹרֶךְ וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים רֹחַב (יהיה) וְהָיָה לַלְוִיִּם מְשָׁרְתֵי הַבַּיִת לָהֶם לַאֲחֻזָּה עֶשְׂרִים לְשָׁכֹת: וְעַשְּׂרִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין אוּרְכָּא וְעַסְרָא אַלְפִין פּוּתְיָא וִיהֵי לְלֵיוָאֵי מְשַׁמְשֵׁי בֵיתָא לְהוֹן לְאַחֲסָנָא עַשְּׂרִין לִשְׁכַּן:
(ו) וַאֲחֻזַּת הָעִיר תִּתְּנוּ חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים רֹחַב וְאֹרֶךְ חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף לְעֻמַּת תְּרוּמַת הַקֹּדֶשׁ לְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה: וְאַחֲסָנַת קַרְתָּא תִּתְּנוּן חַמְשָׁא אַלְפִין פּוּתְיָא וְאוּרְכָּא עַשְּׂרִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין לָקֳבֵל אַפְרָשׁוּת קוּדְשָׁא לְכָל בֵּית יִשְּׂרָאֵל יְהֵי:
(ז) וְלַנָּשִׂיא מִזֶּה וּמִזֶּה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וְלַאֲחֻזַּת הָעִיר אֶל פְּנֵי תְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וְאֶל פְּנֵי אֲחֻזַּת הָעִיר מִפְּאַת יָם יָמָּה וּמִפְּאַת קֵדְמָה קָדִימָה וְאֹרֶךְ לְעֻמּוֹת אַחַד הַחֲלָקִים מִגְּבוּל יָם אֶל גְּבוּל קָדִימָה: וּלְרַבָּא מִכָּא וּמִכָּא לְאַפְרָשׁוּת קוּדְשָׁא וּלְאַחֲסָנַת קַרְתָּא לָקֳבֵל אַפְרָשׁוּת קוּדְשָׁא וְלִקְבֵל אַחֲסָנַת קַרְתָּא מֵרוּחַ מַעַרְבָא מַעַרְבָא וּמֵרוּחַ מַדִּינְחָא מָדִינְחָא וְאוּרְכָּא לָקֳבֵל חָד מִן חוּלְקַיָּא מִתְּחוּם מַעַרְבָא עַד תְּחוּם מַדִּינְחָא:
(ח) לָאָרֶץ יִהְיֶה לּוֹ לַאֲחֻזָּה בְּיִשְׂרָאֵל וְלֹא יוֹנוּ עוֹד נְשִׂיאַי אֶת עַמִּי וְהָאָרֶץ יִתְּנוּ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְשִׁבְטֵיהֶם: דָא אַרְעָא תְּהֵי לְרַבָּא לְאַחֲסָנָא בְּיִשְּׂרָאֵל וְלָא יֵינְסוּן עוֹד רַבְרְבֵי יַת עַמִּי וְאַרְעָא יִתְּנוּן לְבֵית יִשְּׂרָאֵל לְשִׁבְטֵיהוֹן:
(ט) כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה רַב לָכֶם נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל חָמָס וָשֹׁד הָסִירוּ וּמִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲשׂוּ הָרִימוּ גְרֻשֹׁתֵיכֶם מֵעַל עַמִּי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה: כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים סַגִּי לְכוֹן רַבְרְבֵי יִשְּׂרָאֵל חַטְפָא וּבָזָא אַעְדוּ וְדִין דִּקְשׁוֹט וּזְכוּ עִבִידוּ סְלִיקוּ תַּקְלַתְכוֹן מִגּוֹ עַמִּי אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים:

כתובים משלי פרק כח

(ו) טוֹב רָשׁ הוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ מֵעִקֵּשׁ דְּרָכַיִם וְהוּא עָשִׁיר: טָב מִסְכֵּינָא דִמְהַלֵךְ בִּתְמִימוּתֵיהּ מִן הוּא דִמְעַקְמָן אָרְחָתֵיהּ וְהוּא עַתִּיר:
(ז) נוֹצֵר תּוֹרָה בֵּן מֵבִין וְרֹעֶה זוֹלְלִים יַכְלִים אָבִיו: דְּנָטַר אוֹרָיְתָא בְּרָא הוּא דְמִתְבַּיֵן וּדְמִתְחַבֵּר לִזְלִילֵי מַחֲמֵץ אֲבוּי:
(ח) מַרְבֶּה הוֹנוֹ בְּנֶשֶׁךְ (ובתרבית) וְתַרְבִּית לְחוֹנֵן דַּלִּים יִקְבְּצֶנּוּ: דְּמַסְגִיעַ מַזָלֵיהּ בְּנוּכְתְּתָא וּבְרִבִּיתָא לְמַן דִּמְרַחֵם עַל מִסְכְּנֵי מְכַנְשֵׁיהּ:
(ט) מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה: דְּמַסְבִּיר אֻדְנֵיהּ דְלָא נִשְׁמַע אוֹרַיְתָא אַף צְלוֹתֵיהּ מְרַחֲקָא הִיא:
(י) מַשְׁגֶּה יְשָׁרִים בְּדֶרֶךְ רָע בִּשְׁחוּתוֹ הוּא יִפּוֹל וּתְמִימִים יִנְחֲלוּ טוֹב: דְּמַשְׁנֵי תְרִיצֵי בְּאָרְחָא בִישְׁתָא בְּגִמוּצָא הוּא נָפֵל וּשְׁלִימֵי וּתְמִימֵי נֵרְתוּן טָבָתָא:

משנה חולין פרק ד

א. בְּהֵמָה הַמַּקְשָׁה לֵילֵד וְהוֹצִיא הָעֻבָּר אֶת יָדוֹ וְהֶחֱזִירָהּ, מֻתָּר בַּאֲכִילָה. הוֹצִיא אֶת רֹאשׁוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהֱחֱזִירוֹ, הֲרֵי זֶה כְיָלוּד. חוֹתֵךְ מֵעֻבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ, מֻתָּר בַּאֲכִילָה. מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת, אָסוּר בַּאֲכִילָה. זֶה הַכְּלָל, כָּל דָּבָר שֶׁהוּא גּוּפָהּ, אָסוּר. שֶׁאֵינוֹ גוּפָהּ, מֻתָּר:

ברטנורה  (א) בהמה המקשה. מותר באכילה. העובר כולו ואפילו מקום חתך של אבר. דאם הוציא ידו ולא החזירה, צריך להניח ממה שבפנים לצד החיצון ולחותכו, שמקום החתך הבדלת החיצון והפנימי אסור, מפני שהוא עומד על שפת הרחם. אבל החזירה אין צריך לחתוך לצד פנים, אלא מצמצם וחותך ומקום חתך מותר. דמאי טעמא נאסר האבר כשיצא לחוץ, משום ובשר בשדה טריפה, בשר שיצא חוץ למחיצתו שהוא לו שדה, טריפה. מה טריפה כיון שנטרפה שוב אין לו היתר, אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר. ומקום חתך לא יצא חוץ למחיצתו, הלכך מותר כשהחזירה קודם שחיטה, דקרינן ביה בהמה בבהמה תאכלו: הרי הוא כילוד. ותו לא מהני ליה שחיטת אמו, וצריך שחיטה לעצמו אם נמצא חי. ואם נמצא מת הרי הוא כנבילה: חותך מעובר שבמעיה. והניח החתיכה בתוכה, מותר בשחיטת הבהמה ולא נאסר משום אבר מן החי: מן הטחול ומן הכליות. של בהמה עצמה: אסור באכילה. ואע''פ שהניחו בבהמה לא הותר בשחיטתה. ולהכי נקט טחול וכליות, משום דמידי דלא מיטרפא בהו הוא:

ב. הַמְבַכֶּרֶת הַמַּקְשָׁה לֵילֵד, מְחַתֵּךְ אֵבֶר אֵבֶר וּמַשְׁלִיךְ לַכְּלָבִים. יָצָא רֻבּוֹ, הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר, וְנִפְטְרָה מִן הַבְּכוֹרָה:

ברטנורה  (ב) המבכרת המקשה לילד. בפרט רחם שלה, מותר לחתוך אבר אבר כשהוא יוצא ראשון ראשון: ומשליך לכלבים. דכל כמה דלא נפק רובא לא קדיש: יצא רובו. כאחד, וחתכו: הרי זה יקבר. דביציאת הרוב חלה קדושה עליו, דקרינן ביה אשר יולד: ונפטרה מן הבכורה. שהבא אחריו אינו בכור, בין שיצא ראשון אבר אבר ובין שיצא רוב כאחד, דהא שני לאו פטר רחם הוא:

ג. בְּהֵמָה שֶׁמֵּת עֻבָּרָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ וְהוֹשִׁיט הָרוֹעֶה אֶת יָדוֹ וְנָגַע בּוֹ, בֵּין בִּבְהֵמָה טְמֵאָה, בֵּין בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה, טָהוֹר. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, בִּטְמֵאָה, טָמֵא. וּבִטְהוֹרָה, טָהוֹר. הָאִשָּׁה שֶׁמֵּת וְלָדָה בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ וּפָשְׁטָה חַיָּה אֶת יָדָהּ וְנָגְעָה בוֹ, הַחַיָּה טְמֵאָה טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְהָאִשָּׁה טְהוֹרָה עַד שֶׁיֵּצֵא הַוָּלֶד:

ברטנורה  (ג) בבהמה טהורה טהור. מקל וחומר ומה אם הועילה לו מחיצת אמו להתירו באכילה בשחיטתה אע''פ שהוא מת, לא תועיל לו כשהיא חיה לטהרו מלטמנא. ובהמה טמאה מנלן, דאמר קרא (ויקרא יא) וכי ימות מן הבהמה, זו בהמה טמאה. אשר היא לכם לאכלה, זו בהמה טהורה. איתקש בהמה טמאה לבהמה טהורה, מה בהמה טהורה עוברה טהור, אף בהמה טמאה עוברה טהור: ר' יוסי הגלילי אומר בטמאה טמא. ומפיק לה מקרא דכתיב (שם ה) או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה, וכי נבלת בהמה טמאה מטמאה, ונבלת בהמה טהורה אינה מטמאה, אלא איזה, זה עובר שבטמאה טמא, ובטהורה טהור מקל וחומר. ובטמאה טמא דליכא קל וחומר ולא דרשינן הקישא. ואין הלכה כר' יוסי: החיה טמאה טומאת שבעה. ומדרבנן, גזירה שמא יוציא העובר את ראשו חוץ לפרוזדור והרי הוא כילוד ומטמא, והחיה סבורה שעדיין הוא במעיה ואתי לטהורי. אבל ברועה שהושיט ידו למעי בהמה דקתני מתניתין טהור, ליכא למגזר הכי, מפני שהרחם של בהמה גלוי וכי מפיק חזי ליה: והאשה טהורה עד שיצא הולד. דאשה מרגשת בעצמה כשמוציא ראשו חוץ לפרוזדור, ולא אתי לטהורי:

ד. בְּהֵמָה הַמַּקְשָׁה לֵילֵד וְהוֹצִיא עֻבָּר אֶת יָדוֹ וַחֲתָכָהּ וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ, הַבָּשָׂר טָהוֹר. שָׁחַט אֶת אִמּוֹ וְאַחַר כָּךְ חֲתָכָהּ, הַבָּשָׂר מַגַּע נְבֵלָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מַגַּע טְרֵפְה שְׁחוּטָה. מַה מָּצִינוּ בַטְּרֵפָה שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתָּה, אַף שְׁחִיטַת בְּהֵמָה תְּטַהֵר אֶת הָאֵבֶר. אָמַר לָהֶם רַבִּי מֵאִיר, לֹא, אִם טִהֲרָה שְׁחִיטַת טְרֵפָה אוֹתָהּ דָּבָר שֶׁגּוּפָהּ, תְּטַהֵר אֶת הָאֵבֶר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ גוּפָהּ. מִנַּיִן לַטְּרֵפָה שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתָּה, בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲסוּרָה בַאֲכִילָה, אַף טְרֵפָה אֲסוּרָה בַאֲכִילָה. מַה בְּהֵמָה טְמֵאָה אֵין שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתָּה, אַף טְרֵפָה לֹא תְטַהֲרֶנָּה שְׁחִיטָתָהּ. לֹא. אִם אָמַרְתָּ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּשֶׁר, תֹּאמַר בַּטְּרֵפָה שֶׁהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּשֶׁר. טוֹל לְךָ מַה שֶּׁהֵבֵאתָ, הֲרֵי שֶׁנּוֹלְדָה טְרֵפָה מִן הַבֶּטֶן מִנַּיִן. לֹא. אִם אָמַרְתָּ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה שֶׁכֵּן אֵין בְּמִינָהּ שְׁחִיטָה, תֹּאמַר בַּטְּרֵפָה שֶׁיֵּשׁ בְּמִינָהּ שְׁחִיטָה. בֶּן שְׁמוֹנָה חַי, אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהֲרַתּוּ, לְפִי שֶׁאֵין בְּמִינוֹ שְׁחִיטָה:

ברטנורה  (ד) הבשר טהור. בשר העובר טהור, שאין בהמה מקבלת טומאה מחיים: הבשר מגע נבילה. בשר העובר מגע אבר מן החי, שהוא מטמא כנבילה: מגע טריפה שחוטה. שהשחיטה אע''פ שאינה מתרת האבר באכילה, מטהרתו מידי נבילה והויא כטריפה שחוטה שאינה מטמאה מן התורה אלא מדרבנן במוקדשין: הכי גרסינן, אף שחיטת בהמה תטהר את האבר. ולא גרסינן את העובר: לא אם טיהרה שחיטת טריפה אותה. מן הדין הוא שהרי דבר שגופה: ומנין לטריפה ששחיטתה מטהרתה. דשמא אינה מטהרתה ומן הדין אינה מטהרתה, שבהמה טמאה אסורה באכילה וטריפה אסורה באכילה, ומה טמאה אין שחיטתה מטהרתה מלטמא, דהכי תניא בתורת כהנים, לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה וגו', כל הנוגע בהם יטמא, להביא בהמה טמאה שלא תטהרנה שחיטתה: תאמר בטריפה שהיתה לה שעת הכושר. דכיון דחל עלה תורת שחיטה, תו לא פקעה מינה והויא בכלל שאר צאן ובקר: טול לך מה שהבאת. טול מכאן ראיה זו שהבאת: הרי שנולדה טריפה מן הבטן מנין. שתטהרנה: שיש במינה שחיטה. הלכך לא נפקא מכלל צאן ובקר. אבל בן שמונה חי שנולד מבהמה חיה אין לנו במה לטהר אפילו נשחט, לפי שאינו בכלל בקר וצאן. והלכה כחכמים: בן שמונה חי. אם נולד ושחטו, אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה, שאין שחיטה מועלת בבן שמונה. אלא כשהוא במעי אמו ניתר בשחיטת אמו:

ה. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָהּ בֶּן שְׁמוֹנָה חַי אוֹ מֵת, אוֹ בֶן תִּשְׁעָה מֵת, קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ. מָצָא בֶן תִּשְׁעָה חַי, טָעוּן שְׁחִיטָה, וְחַיָּב בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהֲרַתוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ בֶן שְׁמוֹנֶה שָׁנִים וְחוֹרֵשׁ בַּשָּׂדֶה, שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהֲרַתוֹ. קְרָעָהּ וּמָצָא בָהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי, טָעוּן שְׁחִיטָה, לְפִי שֶׁלֹּא נִשְׁחֲטָה אִמּוֹ:

ברטנורה  (ה) ומוציא את דמו. דחלבו בלבד הוא דשרי. כדתניא בתורת כהנים, כשהוא אומר חלב ושתי כליות באשם שאין צריך לומר דמקל וחומר הוה ילפינן לה, ומה שלמים שאין כל מינן טעון אליה, הרי הן טעונים חלב ושתי כליות. אשם שכל מינו טעון אליה, אינו דין שיטענו חלב ושתי כליות. ומה תלמוד לומר. אלא לומר לך מה חלב ושתי כליות האמור באשם מוצא מכלל שליל, שאינך יכול לומר חלב שליל הנמצא באשם יקריב, שהרי אין אשם בא נקבה, אף כל אפילו בקרבנות הבאים נקבה, חלב האמור בהן מוצא מכלל שליל. וכיון דאין חלב שליל קרב בכל הקרבנות, שרי באכילה. אבל דמו לא גרע מדם האיברים דקיימא לן במסכת כריתות דם האיברים עובר בלא תעשה: טעון שחיטה. דחדשים גרמי לשוייה בהמה באנפי נפשה ולא אתרבי מכל בבהמה תאכלו: וחייב באותו ואת בנו. שלא ישחטו ביום ששחט את אמו: וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו. דחדשים ולידה גרמי: ר' שמעון שזורי כו'. לדברי חכמים כיון שהלך על גבי קרקע טעון שחיטה מדרבנן, דאתי לאחלופי לאכול בהמה בלא שחיטה. ור' שמעון שזורי מתיר אפילו לאחר שהפריס על גבי קרקע. והלכה כחכמים: קרעה. לבהמה בלא שחיטה:

ו. בְּהֵמָה שֶׁנֶּחְתְּכוּ רַגְלֶיהָ מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַטָּה, כְּשֵׁרָה. מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַעְלָה, פְּסוּלָה. וְכֵן שֶׁנִּטַּל צֹמֶת הַגִּידִין. נִשְׁבַּר הָעֶצֶם, אִם רֹב הַבָּשָׂר קַיָּם, שְׁחִיטָתוֹ מְטַהֲרַתוֹ. וְאִם לָאו, אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהֲרַתוֹ:

ברטנורה  (ו) בהמה שנחתכו רגליה. האחרונים: מן הארכובה ולמטה. שלשה עצמות בירך. התחתון הוא עצם הנחתך עם הפרסות כשמפשיטין הבהמה ואותה רכובה נקראת ארכובה הנמכרת עם הראש, ובלשון לע''ז קורין אותו פרק יינוקל''ו, ובערבי דוקב''א. ולמעלה הימנה עצם האמצעי וצומת הגידים בתחתיתו סמוך לפרק ארכובה הנמכרת עם הראש. והעליון היא קולית התחובה באליה. והפרק שבין סוף הקולית לראש העצם האמצעי ניכר ונראה בגמל כשהוא רובץ יותר מבשאר בעלי חיים. ומן הארכובה ולמטה דקתני במתניתין שהיא כשרה היינו מתחילת הארכובה הנמכרת עם הראש ולמטה, ומן הארכובה ולמעלה דהיינו מסוף העצם האמצעי שהוא מקום צומת הגידים בכל מקום שנחתך הרגל משם ולמעלה טריפה: וכן שניטל צומת הגידין. אפילו לא נחתך הרגל שלא נשבר העצם אלא שניטל צומת הגידים, טריפה. כך פירשו קצת אמוראים משנה זו בגמרא. ושיטה זו תפסו רבותי עיקר והורו שבכל מקום שתחתך הרגל למעלה מהארכובה התחתונה שקורין בלע''ז יינוקל''ו בין במקום צומת הגידין בין למעלה מצומת הגידין, טריפה. אבל רמב''ם ורב אלפס רבו, תפסו עיקר הפירוש האחר שמפרש מן הארכובה ולמטה כשרה, מן הארכובה ולמעלה פסולה, דהכי קאמר, למטה מהארכובה העליונה שהיא הקולית התחובה באליה, ולא למטה מיד הסמוך לו אלא למטה מעצם האמצעי כולו דהיינו בעצם התחתון, ודאי כשרה. למעלה מן הארכובה דהיינו בקולית, ודאי טריפה כל מקום שיחתך. וכן שניטל צומת הגידין, כלומר, ובעצם האמצעי יש מקום שהיא טריפה כגון בצומת הגידין, ויש מקום שהיא כשרה כגון למעלה מן הצומת. ואל תתמה היאך אי פסיק לה, למעלה מן הצומת בעצם האמצעי כשרה, וכשתשפיל לחתכה בצומת טריפה, שאין אומרים בטרפות זו דומה לזו, שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיתה, ולא נאסרה בהמה זו מפני שהיא חתוכת רגל ממקום זה, אלא מפני שנחתכו הגידין, שחתיכתן היא מכלל הטרפיות. ומקום צומת הגידין הוא מתחיל מן המקום שהן נראים קשים ולבנים עד המקום שיתחילו להתרכך ולהתאדם: צומת הגידים. הם שלשה חוטים לבנים בבהמה צמותים ומחוברים יחד, אחד עבה ושנים דקים. ואם ניטל האחד העבה לבדו, אין זה ניטל צומת הגידין, שהרי נשארו שנים. ואם ניטלו שנים הדקים ממקומם מותרת שהרי האחד העב גדול משניהם והרי לא ניטל כל הצומת אלא מיעוטם. ואם נחתך רובו של כל אחד מהן, טריפה. ואין צריך לומר אם נחתכו כולן או ניטלו כולן. ובעוף הם ששה עשר חוטים לבנים. אפילו לא נחתך אלא רובו של אחד מהן, טריפה: נשבר העצם. למטה מן הארכובה במקום שאין עושה אותה טריפה: אם רוב הבשר קיים. דהיינו שעור ובשר חופים רוב עביו ורוב הקיפו של שבר. דזמנין דמשכחת ליה זה בלא זה כגון שמרחיב מצד אחד ומיצר מצד אחר שין העצם עגול, הלכך בעי לתרוייהו: שחיטתו מטהרתו. לאבר המדולדל. ומותר אפילו באכילה: ואם לאו. שאין עור ובשר חופים את רובו, אין שחיטתו מטהרתו. ואע''ג דבהמה מותרת, הוי אבר אסור משום ובשר בשדה טריפה, כדאמרינן (דף עג) להביא אבר ובשר המדולדלים. ואם נשבר העצם מן הארכובה ולמעלה במקום שעושה אותה טריפה, אם רוב בשר קיים, אבר ובהמה מותר. ואם לאו, אבר ובהמה אסור. ודין העוף כדין בהמה לדבר זה:

ז. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָהּ שִׁלְיָא, נֶפֶשׁ הַיָּפָה תֹּאכְלֶנָּה, וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה לֹא טֻמְאַת אֳכָלִין וְלֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת. חִשֵּׁב עָלֶיהָ, מְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת. שִׁלְיָא שֶׁיָּצְתָה מִקְצָתָהּ, אֲסוּרָה בַאֲכִילָה. סִימַן וָלֶד בָּאִשָּׁה, וְסִימַן וָלֶד בַּבְּהֵמָה. הַמְבַכֶּרֶת שֶׁהִפִּילָה שִׁלְיָא, יַשְׁלִיכֶנָּה לַכְּלָבִים. וּבַמֻּקְדָשִׁין, תִּקָּבֵר. וְאֵין קוֹבְרִין אוֹתָהּ בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים, וְאֵין תּוֹלִין אוֹתָהּ בָּאִילָן, מִפְנֵי דַּרְכֵי הָאֱמֹרִי:

ברטנורה  (ז) שליא. כמין כיס שהעובר מונח בתוכו: נפש היפה. שאין דעתו קצה בה מחמת מיאוס: תאכלנה. ולא אמרינן אבר מן החי הוא. אלא גם היא ניתרת בשחיטת האם: ואינה מטמאה. דלא חשיבא אוכל: ולא טומאת נבילות. אם מתה הבהמה: מטמאה טומאת אוכלין. אם נגעה בטומאה. דמחשבה משויא לה אוכל. אבל טומאת נבילות לא, דלאו בשר הוא אלא כשאר אוכל בעלמא הוא: אסורה באכילה. ואע''ג דלא נפק אלא פורתא ופשיטא דכל מיחוי הולד לא היה שם, מכל מקום חיישינן שמא באותו מקצת יצא ראש הולד והרי הוא כילוד: [הכי גרסינן] סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה. המבכרת. זהו פטר רחם שלה: ישליכנה לכלבים. שאין קדושה בה. דאע''ג דאין שליא בלא ולד, הכא רובא לאו בת מיקדשא היא, דדילמא נקבה הוות או נדמה הוה ולא קדיש: ובמוקדשין. כגון בהמת שלמים שהפילה שליא: תקבר. דכיון דאין שליא בלא ולד, קדשה דבין זכר ובין נקבה דנפיק מבהמת הקדש קדיש: בפרשת דרכים. מקום שהדרכים מתפרשים לשנים, ודרך המנחשים לקברה שם כדי שלא תפיל עוד: דרכי האמורי. ניחוש. וכתיב לא תעשה כמעשיהם:

גמרא חולין דף פ''ד ע''א

אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְעַשֵּׁר יַעֲסוֹק בִּבְהֵמָה דַּקָּה. אָמַר רַב חִסְדָּא מַאי דִּכְתִיב (דברים ז') וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ שֶׁמְּעַשְּׁרוֹת אֶת בַּעֲלֵיהֶן. וְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כַּסָּא דְחַרְשִׁין וְלֹא כַּסָּא דְפוֹשְׁרִין. וְהָנֵי מִילֵי בִּכְלִי מַתֶּכֶת אֲבָל בִּכְלִי חֶרֶשׂ לֵית לָן בָּהּ. וּבִכְלֵי מַתָּכוֹת נָמֵי לָא אֲמָרָן אֶלָּא דְלֹא שָׁדֵי בְּהוּ צִיבְיָא אֲבָל שָׁדִי בְּהוּ צִיבְיָא לֵית לָן בָּהּ. וְכִי לֹא שָׁדֵי בְּהוּ צִיבְיָא נָמֵי לֹא אֲמָרָן אֶלָּא דְלֹא צַיִץ אֲבָל צַיִץ לֵית לָן בָּהּ. וְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִי שֶׁהִנִּיחַ לוֹ אָבִיו מָעוֹת וְרוֹצֶה לְאַבְּדָן יִלְבַּשׁ כְּלֵי פִשְׁתָּן וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי זְכוּכִית וְיִשְׂכּוֹר פּוֹעֲלִים וְאַל יֵשֵׁב עִמָּהֶן. יִלְבַּשׁ כְּלֵי פִשְׁתָּן בְּכִיתְנָא רוּמִיתָא וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי זְכוּכִית בְּזוּגִיתָא חִוַּורְתָּא וְיִשְׂכּוֹר פּוֹעֲלִים וְאַל יֵשֵׁב עִמָּהֶן בְּתוֹרֵי דְנָפִישׁ פְּסִידַיְיהוּ. דָּרַשׁ רַב עֲוִירָא זִמְנִין אָמַר לָהּ מִשְׁמֵיהּ דְרִבִּי אָמֵי וְזִמְנִין אָמַר לָהּ מִשְׁמֵיהּ דְרִבִּי אָסֵי. מַאי דִּכְתִיב (תהלים קיב) טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט לְעוֹלָם יֹאכַל אָדָם וְיִשְׁתֶּה פָּחוֹת מִמַּה שֶׁיֶּשׁ לוֹ. וְיִלְבַּשׁ וְיִתְכַּסֶּה בְּמַה שֶׁיֶּשׁ לוֹ. וִיכַבֵּד אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו בְּיוֹתֵר מִמַּה שֶׁיֶּשׁ לוֹ. שֶׁהֵן תְּלוּיִן בּוֹ וְהוּא תָּלוּי בְּמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם:

רש''י  כסא דחרשין ולא כסא דפושרין. טוב לשתות כוס של מכשפות ולא לשתות כוס של מים פושרין שרעים הם לגוף: ציביא. שורש עשבים ותבלין: ציץ. הרתיחה: מי שהניח לו אביו מעות. כלו' מי שלא טרח בממון וקל בעיניו לאבדו זהו איבודו: ילבש כלי פשתן. שהן יקרים ולפי דרכנו למדנו שהעושה אלה מאבד ממון ויזהר אדם מהן: כיתנא רומיתא. יקר הוה: בתורי. ישכור פועלים וימסור להם שוורים שלו לחרוש והם יכחישו השוורים ויניחום ביערות ובכרמים והמלאכה לא תעלה לכלום שאינן חוששין לכך: טוב. איש חונן דלים ומלוה אותם וטוב המכלכל דבריו במשפט לפי היכולת הוא עומד על צרכיו ולא בכל תאות לבו: פחות ממה שיש לו. פחות מכדי היכולת. וילבוש ויתכסה לפי היכולת שלא יתבייש. ויכבד אשתו יותר מכפי היכולת:

זוהר אמר דף צ''ו ע''א

וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַייָ בְּשָׁבוּעוֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְגוֹמֵר (במדבר כ''ח). רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח (ד''ה א' ט''ז) אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיַּעַר מִלִּפְנֵי יְיָ כִּי בָא לִשְׁפּוֹט אֶת הָאָרֶץ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְאִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילֵי דְיַדְעִין אָרְחוֹי דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְאִתְאַחֲדָן בִּשְׁמֵיהּ (כָּל יוֹמָא) וַוי לְאִינוּן דְּלָא מִשְׁתַּדְלֵי בְּאוֹרַיְיתָא דְהָא לֵית לוֹן חוּלְקָא בִשְׁמָא קַדִּישָׁא וְלָא אִתְאַחֲדָן בֵּיהּ לָא בְהָאי עַלְמָא וְלָא בְעַלְמָא דְאָתֵי מָאן דְּזָכֵי בְהָאי עַלְמָא זָכֵי בְעַלְמָא דְאָתֵי. דְהָכִי תָנֵינָן (שיר ז') דוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים אַף עַל גַּב דְּאִינוּן בְּהַהִיא עַלְמָא שִׂפְוָותַיְיהוּ מְרַחְשָׁן תַּמָּן אוֹרַיְיתָא. תָּא חֲזֵי עַד הַשְׁתָּא אַקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל תְּבוּאַת הָאָרֶץ. תְּבוּאַת הָאָרֶץ וַדָּאי. וְאִתְעַסְקוּ בֵיהּ וְאִתְקְשָׁרוּ בְהַהוּא קִשּׁוּרָא. וְאַף עַל גַּב דְּדִינָא אִשְׁתְּכַח דִינָא בִשְׁלָמָא אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ (ס''א דְעַלְמָא אִתְנַהֲגָא בֵיהּ) וְאַקְרִיבוּ שְׂעוֹרִים בְּגִין דְּאִיהוּ קַדְמָאָה מִכָּל שְׁאַר תְּבוּאָה וּמִן קַדְמָאָה מִתְקָרְבָא וְלָא מֵהַהוּא דְמִתְאָחֵר דְהָא אָחִידוּ קַדְמָאָה דְיִשְׂרָאֵל אִתְאַחֲדוּ בֵיהּ דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא הָכָא הוּא אָמַר קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אֲנָא יָהָבִית לְכוּ מָן בְּמַדְבְּרָא מֵהַהוּא אָתָר דְאִקְרֵי שָׁמַיִם דִּכְתִיב (שמות י''ו) הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם וְאַתּוּן מְקָרְבִין קָמָאי שְׂעוֹרִים וְרָזָא דְמִלָּה זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת חָסֵר אַזְהֲרוּתָא לִנְשֵׁי עַלְמָא דְלָא יִשְׂטוּן תְּחוֹת בַּעֲלֵיהוֹן. וְאִי לָאו קֶמַח שְׂעוֹרִים זְמִינָא לְקַרְבָא. וּמִמִּלָּה חָדָא אִשְׁתְּמוֹדָעָא מִלָּה אַחֲרָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל דְּהָא כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לָא שַׁקְרַת בְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא לְעַלְמִין כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל תַוָּוהַת (במדבר ה') אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִשָׁהּ בְּגִין כָּךְ דִּינָא דְּהָאי אִתְּתָא (דצ''ו ע''ב) מֵאַתְרָהָא קָא אַתְיָיא וּמָאן הוּא אַתְרָאָה הַהוּא דִכְתִיב בָּהּ (משלי ל''א) אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא וְרָחוֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ. (שם י''ב) אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ וְהַהוּא קֶמַח שְׂעוֹרִים דְאַיְיתֵיהּ הַהִיא אִתְּתָא מִנְחַת קְנָאֹת אִתְקְרֵי חָסֵר כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הָכִי אִקְרֵי וְעַל דָּא בְּפִנְחָס כְּתִיב תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו דְּקִנְאָה הָכָא אִתְאֲחָד דְּמָאן דִּמְשַׁקֵּר בְּהָאי בְּרִית קִנְאָה אַתְעֲרַת לֵיהּ וְעַל דָא קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ. תָא חֲזֵי קֶמַח שְׂעוֹרִים הָאי עוֹמֶר דְּכֵיוַן דְהָוָה מָטָא לְרֵיחַיָּין דִגְרוֹסוֹת מְפִיקִין מִנֵּיהּ עִשָּׂרוֹן מְנוּפֶה בִתְלַת עֲשָׂר נָפָה וְדָא שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת לְבָתָר דְּסַלְקָן שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת אִלֵּין אָתָא מַלְכָּא קַדִּישָׁא לְאִזְדַּוְוגָא בָהּ בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹרַיְיתָא אִתְיְיהִיבַת. וּכְדֵין אִתְעֲטָר מַלְכָּא בְיִחוּדָא שְׁלִים וְאִשְׁתְּכַח אֶחָד לְעֵילָא וְתַתָּא וְכַד אַתְעַר מַלְכָּא קַדִּישָׁא וּמָטָא זִמְנָא דְאוֹרַיְיתָא כָל אִינוּן אִילָנִין דִמְבַכְּרֵי אִבַּיְיהוּ סַלְקִין שִׁירָתָא וּמָאי אַמְרֵי. בְּשַׁעְתָּא דִמְלַקְּטֵי לְהוֹן פַּתְחֵי וְאַמְרֵי (תהלים ק''ג) יְיָ בַּשָּׁמַיִם הֵכִין כִּסְאוֹ וּמַלְכוּתוֹ בַכֹּל מָשָׁלָה. (שם ל''ז) יְיָ בְּהַשָּׁמַיִם חַסְדֶּךָ. וּכְתִיב (ישעיה נ''ה) וְכָל עֲצֵי הָשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף:

תרגום הזוהר
וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְּרִיבְכֶם מִנְחָה וגו': רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח, אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר מִלִּפְנֵי ה' וְגוֹ'. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל אוֹתָם הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה יוֹם וָלַיְלָה, שֶׁיּוֹדְעִים דַּרְכֵּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמִתְאַחֲדִים בִּשְׁמוֹ. אוֹי לָאֵלּוּ שֶׁאֵינָם עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בַּשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, וְאֵינָם מִתְאַחֲדִים בּוֹ, לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא. מִי שֶׁזּוֹכֶה בַּתּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, זוֹכֶה בָּהּ בָּעוֹלָם הַבָּא. שֶׁכָּךְ לָמַדְנוּ, דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵם בָּעוֹלָם הַהוּא, שִׂפְתוֹתֵיהֶם דּוֹבְבוֹת שָׁם תּוֹרָה. מִמַּה שֶּׁזָּכוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה. בֹּא וּרְאֵה, עַד עַתָּה דְּהַיְנוּ בַּפֶּסַח, הִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל תְּבוּאַת הָאָרֶץ, דְּהַיְנוּ הָעֹמֶר, תְּבוּאַת הָאָרֶץ, וַדַּאי, וְנִתְעַסְּקוּ בּוֹ, וְנִתְקַשְּׁרוּ בַּקֶּשֶׁר הַהוּא. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא נִמְצָא דִּין, הִנֵּה הַדִּין נִמְצָא בּוֹ בְּשָׁלוֹם. וְהִקְרִיבוּ שְׂעוֹרִים מִשּׁוּם שֶׁהוּא הָרִאשׁוֹן לְכָל שְׁאָר הַתְּבוּאוֹת, וּמִן הָרִאשׁוֹן מַקְרִיבִים, וְלֹא מֵאוֹתָן שֶׁמִּתְאַחֲרוֹת, כִּי הָאֲחִיזָה הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִתְאָחְזוּ בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּאן הוּא. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם מָן בַּמִּדְבָּר מִמָקוֹם הַהוּא הַנִּקְרָא שָׁמַיִם, שֶׁכָּתוּב הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם. וְאַתֶּם מַקְרִיבִים לְפָנַי שְׂעוֹרִים. שֶׁהִיא בְּחִינַת הַמַּלְכוּת. וְסוֹד הַדָּבָר הוּא, זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת, חָסֵר ו', הִיא אַזְהָרָה לִנְשֵׁי הָעוֹלָם שֶׁלֹּא יִשְׂטוּ תַּחַת בַּעֲלֵיהֶם. וְאִם לֹא, קֶמַח שְׂעוֹרִים מוּכָן לַהַקְרָבָה, וּמִדָּבָר אֶחָד נוֹדָע דָּבָר אַחֵר. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כִּי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ מְשַׁקֶּרֶת בַּמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ לְעוֹלָם. וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל תְּמֵהָה וְאוֹמֶרֶת, וְכִי יָכוֹל לִהְיוֹת, אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִשָּׁהּ, וּמִשּׁוּם זֶה הַדִּין שֶׁל אוֹתָהּ אִשָּׁה, שֶׁהִיא סוֹטָה, בָּאָה מִמְּקוֹמָהּ. וּמִי הוּא מְקוֹמָהּ, אוֹתָהּ שֶׁכָּתוּב בָּהּ, אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא וְרָחוֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ, אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעֲלָהּ. וְאוֹתוֹ קֶמַח שְׂעוֹרִים שֶׁמֵּבִיאָה אִשָּׁה הַזּוֹ, נִקְרָא מִנְחַת קְנָאֹת, חָסֵר, כִּי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל נִקְרֵאת כָּךְ. וְעַל כֵּן בְּפִנְחָס כָּתוּב, תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקָיו, כִּי קִנְאָה נֶאֱחְזָה כָּאן, כִּי מִי שֶׁמְּשַׁקֵּר בַּבְּרִית הַהוּא, קִנְאָה, מִתְעוֹרֶרֶת עָלָיו לְהַעֲנִישׁוֹ. וְעַל כֵּן אָמְרוּ, קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ. בֹּא וּרְאֵה, קֶמַח שְׂעוֹרִים, עֹמֶר הַזֶּה כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לָרֵיחַיִם שֶׁטּוֹחֲנִים בָּהֶם, הוֹצִיאוּ מִמֶּנוּ עִשָּׂרוֹן מְנֻפֶּה בִּשְׁל. ש עֶשְׂרֵה כְּבָרוֹת. גְּרוּסוֹת, פֵּרוּשׁוֹ מָקוֹם טְחִינָה דַּקָּה, מִלָּשׁוֹן וַיַּגְרֵס בְּחָצָץ. וְזֶה, שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת, הַיְנוּ, כִּי לְאַחַר שֶׁעָבְרוּ שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת אֵלּוּ, יָבֹא הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ לְהִזְדַוֵּג בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְהַתּוֹרָה נִתְּנָה. וְאָז מִתְעַטֵּר הַמֶּלֶךְ, בַּיִּחוּד הַשָּׁלֵם, וְנִמְצָא אֶחָד לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. וּכְשֶׁנִּתְעוֹרֵר הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ וְהִגִּיעַ הַזְּמָן שֶׁל הַתּוֹרָה, כָּל אֵלּוּ הָאִילָנוֹת הַמַּבְכִּירִים פֵּרוֹתֵיהֶם מַעֲלִים שִׁירָה. וּמַה אוֹמְרִים בְּשָׁעָה שֶׁלּוֹקְטִים הַפֵּרוֹת, הֵם פּוֹתְחִים וְאוֹמְרִים, ה' בַּשָּׁמַיִם הֵכִין כִּסְאוֹ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה. וְכֵן ה' בְּהַשָּׁמַיִם חַסְדְּךְ. וְכָתוּב, וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף.

הלכה פסוקה
הרמב''ם ה' תפלה פ''ד

א. חֲמִשָׁה דְבָרִים מְעַכְּבִין אֶת הַתְּפִלָּה אַף עַל פִּי שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָה. טָהֳרַת יָדַיִם. וְכִיסוּי הָעֶרְוָה. וְטָהֳרַת מְקוֹם תְּפִלָּה. וּדְבָרִים הָחוֹפְזִים אוֹתוֹ. וְכַוָּונַת הַלֵּב: ב. טְהָרַת יָדַיִם כֵּיצַד רוֹחֵץ יָדָיו בְּמַיִם עַד הַפֶּרֶק וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֶּל. הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְהִגִּיעַ זְמַן תְּפִלָּה וְלֹא הָיָה מַיִם. אִם הָיָה בֵּינוֹ וּבֵין הַמַּיִם אַרְבָּעָה מִילִין שֶׁהֵם שְׁמוֹנַת אֲלָפִים אַמָּה הוֹלֵךְ עַד מְקוֹם הַמַּיִם וְרוֹחֵץ וְאַחַר כַּךְ יִתְפַּלֵּל. הָיָה בֵּינוֹ וּבֵין הַמַּיִם יוֹתֵר עַל כֵּן מְקַנֵּחַ יָדָיו בִּצְרוֹר אוֹ בֶּעָפָר אוֹ בְקוֹרָה וּמִתְפַּלֵּל. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים לְפָנָיו אֲבָל אִם הָיָה מְקוֹם הַמַּיִם לַאֲחוֹרָיו אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ לַחֲזוֹר לַאֲחוֹרָיו אֶלָּא עַד מִיל. אֲבָל אִם עָבַר מִן הַמַּיִם יוֹתֵר אֵינוֹ חַיָּיב לַחֲזוֹר אֶלָּא מְקַנֵּחַ יָדָיו וּמִתְפַּלֵּל: ג. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵינוֹ מְטַהֵר לִתְפִלָּה אֶלָּא יָדָיו בִּלְבָד בִּשְׁאָר תְּפִלּוֹת חוּץ מִתְּפִלַּת שַׁחֲרִית. אֲבָל שַׁחֲרִית רוֹחֵץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו וְאַחַר כַּךְ יִתְפַּלֵּל וְאִם הָיָה רָחוֹק מִן הַמַּים מְקַנֵּחַ יָדָיו בִּלְבַד וְאַחַר כַּךְ יִתְפַּלֵּל:

מוסר
מספר חסידים סי' ל'

הִזָּהֵר וּשְׁמוֹר נַפְשְׁךָ פֶּן תִּלָּכֵד בְּרִשְׁתּוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרָע. הַמַּדִּיחֲךָ מֵאֶרֶץ הַחַיִּים. הַמַּשִּׂיאֲךָ לְדָבָר עֲבֵירָה קְטַנָּה לְהַמְשִׁיךְ לִבְּךָ לִגְּדוֹלָה. הַשְׁפִּילֵהוּ וְהַכְנִיעֵהוּ לְהִמָּסֵר בְּיָדְךָ וְאַתָּה לֹא תִהְיֶה נִמְסַר בְּיָדוֹ. פֶּן יְבִיאֲךָ לִבְאֵר שַׁחַת בְּאֵשׁ לֹא נוּפָח. וְלֹא יִהְיֶה יִצְרְךָ הָרָע נִמְסַר בְּיָדְךָ אִם לֹא עַל יְדֵי תְּשׁוּבָה לְבוֹרְאֶךָ וּלְהַרְחִיקְךָ מִבְּשַׂר תַּאֲוָה. זְכוֹר נָא לְיָמִים אֲשֶׁר יָבֹאוּ וּמֵרוֹב טוּב הַצָפוּן כִּי אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת. וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶתַח חַטָאת רוֹבֵץ. וְאַתָּה בֶּן אָדָם שׁוּב לְיוֹצְרֶךָ בְּכָל לְבָבְךָ. וְהָכֵן לְבָבְךָ שָׁלֵם עַל בּוֹחֵן כְּלָיוֹת. וְשָׂא נָא עֵינֶיךָ אֶל הַשָּׁמַיִם. וְיָאֵר אֵלֶיךָ בְּשִׂמְחָה. וְאַל יַכְשִׁילְךָ יֵצֶר הָרָע בְּחַיֶּיךָ וּבְכָל יוֹם וָלֵיל שׁוּב אֶל לְבָבְךָ כִּי אַחַר הַמָּוֶת יֵשׁ חִבּוּט הַקֶּבֶר וְאַחֲרָיו דִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם הַמַּר. כִּי בְּמַר יִבְכָּיוּן שֶׁיִּתְּנוּ כֹּחַ לְאָדָם שֶׁיִּסְבּוֹל כֹּחַ הַיִּסוּרִין. וְעוֹד אַחַר שֶׁיִּנָּצֵל מִדִּינָהּ שֶׁל גֵיהִנָּם יֵשׁ דִּינִים אֲחֵרִים קָשִׁים וּמָרִים. גַּם הָרִמָּה אֲשֶׁר תֵּצֵא מִבְּשָׂרְךָ יֹאכַל אֶת נִבְלָתְךָ וְאָמְרוּ חֲכָמִים קָשֶׁה רִמָּה לְמֵת כְּמַחַט בִּבְשַׂר הֶחָי: