כתבות מגזין
כשמילואימניקית פוגשת חרדית: הצצה מרגשת למיזם "אחיות מברזל"
כשחנה אירם הקימה את מיזם "אחיות מברזל" היא לא שיערה להיכן תתפתח היוזמה. כיום, כשאלפי נשות מילואים מוצאות תמיכה ונחמה דווקא אצל נשים חרדיות בקשרים חוצי מגזרים, היא בטוחה: "זה לא היה מתאפשר באף דרך אחרת"
- מיכל אריאלי
- פורסם ט"ו טבת התשפ"ה

ישנם סיפורים שדומה שלא יכלו להתרחש באף דרך אחרת, ורק המצב הבלתי אפשרי שחווינו בשנה האחרונה, הובילו להתרחשותם.
כך למשל, דמיינו לעצמכם אישה צעירה שבעלה נקרא למילואים למשך חודשים ארוכים. עול הבית, הפרנסה וגידול הילדים – הכל נופל בבת אחת על כתפיה. ואז, ברגעים הקשים ביותר, מופיעות מלאכיות בדמותן של נשים מתנדבות. הן באות עם לב פתוח וחיבוק חם, כשהן עוזרות לא רק פיזית, אלא בעיקר מחזקות את הלב. אין שום מצב אחר שהיה יכול להפגיש ביניהן, שכן הן נמנות על זרם שונה לחלוטין משל המילואימניקית הצעירה, ואין כל משותף ביניהן.
מאחורי היוזמה המופלאה הזו עומד ארגון "אחיות מברזל", שהוקם על ידי חנה אירם, ירושלמית, נשואה ואם לחמישה, אישה שחרטה על דגלה את ערך הנתינה. אירם, שעוסקת בדרך כלל בנוער בסיכון, מצאה את עצמה מאז פרוץ המלחמה נרתמת למשימה חשובה לא פחות: חיבור בין נשים מכל המגזרים, מתוך אמונה שכאחיות, נוכל להתגבר על כל אתגר.
מיזם של "אחות לאחות"
"מיד עם פרוץ המלחמה חברתי לקבוצה של נשים חרדיות שעוסקות כבר שנים בתחום היזמות", מספרת אירם. "ניסינו להתאחד יחד ולקחת על עצמנו יוזמות חשובות. יחד עם כמה חברות חשבתי לפתוח חמ"ל כדי לגייס מתנדבות חרדיות ולעזור 'אחות לאחות'. מהרגע הראשון היה ברור לנו שזה יהיה המוטו שלנו, כי נשים מרגישות הכי נוח כשהן מתנדבות באופן ישיר – אישה לאישה. הענקנו לחמ"ל שלנו את השם 'אחיות מברזל' והתחלנו בגיוס מסיבי של מתנדבות, כאשר בתוך זמן קצר היו לנו 1400 מתנדבות חרדיות מכל רחבי הארץ - מוכנות ומזומנות לכל מטלה שנטיל עליהן".
בתחילה עסקו המטלות בעיקר בבישולים ובהכנת ארוחות לכל מי שרק זקוק, כיוון שהיה זה הצורך העיקרי. אך ככל שחלף הזמן הוחלט בחמ"ל כי הן יפנו באופן ישיר דווקא למשפחות של מגויסים.
"באותו זמן", מספרת אירם, "התחלנו לקבל תמיכות ותרומות מכל מיני גופים בפדרציה בניו יורק, ובהמשך גם מארגון 'אחים לעורף' שקם כדי לתמוך בארגונים חרדיים שעוסקים בעורף של המלחמה. כך יכולנו לעבור למשרד ולעבוד בצורה מסודרת.
"האסטרטגיה שלנו הייתה ברורה – להתמקד רק בנשות מגויסים, אם כי בימים הראשונים של המלחמה, עוד טרם הבנו את הצורך במלואו, ועוד לא העלינו בדעתנו שיהיו נשים שבמשך למעלה משנה לא תהיה שבת אחת שיעשו ביחד עם הבעל בבית, או שבמשך חודשים פשוט לא יפגשו אותו. שלא לדבר על הדאגה הבלתי פוסקת בזמן שהבעלים נלחמים בשטח האויב.
"אבל האמת היא שמאז ועד היום הפעילות שלנו הייתה ונשארה זהה – אנו מצמידים מתנדבת לאשת מגויס, והיא כמו 'אחות קבועה' שלה, כאשר היא מגיעה אליה אחת לשבוע עם ארוחה חמה או שעוזרת לה עם הילדים, או בסידור הבית. כל מה שהיא רואה לנכון. באופן טבעי הנשים שמתנדבות אצלנו הן נשים חרדיות, ואילו נשות המגויסים לרוב אינן כאלו, כך שבנוסף לעזרה הטכנית גם נוצר קירוב לבבות מיוחד עם קשרים מאוד יפים ומרגשים".
אירם מדגישה כי לאורך הדרך הן התייעצו עם כמה וכמה רבנים שכולם שבו והדגישו את החשיבות הגדולה ב"הורדת מפלס השנאה". "שמענו מהם על הערך הגדול שיש באחדות ובכך שנוצרים מזמים למען אנשים ממגזרים אחרים, וזה מאוד חיזק אותנו", היא מבהירה.
לדמוע שוב ושוב
הפרויקט, כפי שמתברר, הוא ארצי ומתבצע בהיקף ענק. "נכון להיום יש לנו כ- 3500 מתנדבות ברחבי הארץ", מספרת אירם, "ובמהלך השנה האחרונה סייענו ל-4000 משפחות. אבל הדבר המעניין שהוא שגם עכשיו, בשלב בו רבים מהמגויסים כבר שוחררו, עדיין הצורך ממשיך להיות זהה בגודלו, כי כפי שגילינו – אצל אלו שנותרו במילואים המצוקה הרבה יותר גדולה, מאחר ששנה וחודשיים הם זמן ממושך ביותר, וההתמודדות היא בהרבה מאוד תחומים. דווקא בימים אלו אנו פוגשות נשים שבתחילה טענו שאינן צריכות עזרה, אך כעת פונות אלינו ומבקשות, כי ההתמודדות באמת גדולה מאוד. זו גם הסיבה שאנו זקוקות כל הזמן לעוד ועוד מתנדבות".
לא נוצרת מתיחות בין הנשים למתנדבות, בשל הפער ההשקפתי?
"גם אני כמו כולם שומעת לפעמים על מתיחות ומשפטים קשים", משיבה אירם בכנות. "אך בין מתנדבת לאישה נוצר בדרך כלל משהו אחר, כי בכל זאת התחושה היא שהאישה באה לעזור לה, אז זו הזדמנות לקשר ולא להפריד. באופן אישי אני מתרגשת בכל פעם מחדש מקשרים שנוצרים בין נשים למתנדבות. כך למשל סיפרה לי אישה המתגוררת באלעד, אמא לשבעה ילדים, שהתנדבה אצל אשת מגויס מראש העין – משפחה רוסית עם שני ילדים קטנים שמעולם לא פגשה או ראתה משפחה חרדית. המתנדבת שלנו הייתה מביאה לה מידי שבוע ארוחת צהריים, וגם עוזרת קצת עם הילדים. הבעל שוחרר ממילואים בערב שמחת תורה, והם התקשרו למתנדבת כדי לשאול אם הם יכולים לבוא כדי להביא מתנה. כך קרה שבני הזוג שבחיים לא פגשו מישהו דתי, הלכו לחנות בעלת כשרות מהודרת כדי לקנות מארז שוקולדים למשפחה, הם נסעו במיוחד לאלעד והגיעו לביתה, כשהם מתיישבים שם ואפילו לא שואלים שאלות. פשוט מתרגשים לראות את הילדים שנכנסים ויוצאים מן הסוכה, ואת האישה שהייתה בדיוק באמצע הבישולים. זהו קשר שלא היה יכול להיווצר בשום צורה אחרת.
"במקרה אחר הייתה לנו דווקא מתנדבת רווקה מבני ברק שהתנדבה אצל משפחה מרמת גן, אף היא רחוקה מאוד מהיהדות. מכיוון שהמתנדבת גננת במקצועה, היא ביקשה לעזור עם הילדים, ופעם בשבוע הגיעה כדי לשמור עליהם ולהעסיק אותם. הקשר שנוצר ביניהם היה מיוחד, והילדים מאוד אהבו אותה.
"אחרי תקופה ארוכה הפתיעו אותה ההורים, כשהם סיפרו שהבעל שוחרר ממילואים והם רוצים לנסוע לחופשה קצרה. 'האם זה בסדר שהילדים ישנו אצלך בלילה? פשוט רק עלייך אנחנו סומכים', הם שאלו. וכן, יש לנו עוד הרבה מאוד מקרים מרגשים, כשאנחנו שומעים כל הזמן משני הצדדים עד כמה שהקשר מועיל ותורם לכולם. כי מסתבר שיש נשים רבות כל כך שמעוניינות לעשות חסד בצורה של קירוב לבבות, אך לא במובן הסטנדרטי של 'ללמד הלכות' או 'להפריש חלה', אלא פשוט לשקף את מי שאנחנו, להאיר גם לאחרים ולאפשר להם להכיר ולראות אותנו".
וכן, אירם מציינת בכנות שגם היא מרגישה שמשהו השתנה בה מאז שהתחילה הפעילות. "אני מרגישה שאני הולכת בעולם כשהלב שלי מחזיק שני חדרים", היא מתארת, "חדר אחד מלא בכאב שאליו מתנקז כל הקושי הגדול שהאחיות שלנו, נשות המגויסים עוברות, ובחדר האחר אני מרוגשת עד עמקי נשמתי מהנשים הצדיקות שרבות מהן עובדות במשרה מלאה ובעלות משפחות גדולות. הן מחליטות לקום ולפנות כמה שעות מידי שבוע, במטרה לעזור למישהי שבכלל לא מהקהילה שלהן והן לא הכירו קודם, פשוט כי היא זקוקה להן. אני דומעת שוב ושוב – רגע אחד כששומעת על אשת מגויס שמתמוטטת, וברגע האחר על אישה שבועיים וחצי אחרי לידה שמבקשת לעזור למשפחה, ומרגישה עד כמה שעם ישראל שלנו מיוחד, והלוואי שהוא ימשיך כך תמיד ובכל זמן".