"בשם המדע והמחקר": נאמנות לאמת או אינטרסים אישיים?

המרקיז פייר סימון דה לפלאס היה אחד המוחות המזהירים בצרפת, ובכל הזמנים בכלל. המשוואות המתמטיות שלו משמשות עד ימינו, וחישובי ההסתברות שלו היוו פריצת דרך היסטורית.

ב-1784 מינה לואי ה-16 את לפלאס למפקח על הארטילריה המלכותית. על אף שבזמננו ארטילריה קשורה למדע מתקדם, במאה ה-18 היא כללה בעיקר כמה סוגים של תותחים, שטווחו לפי ניסיון חזותי. אך היתה זו משרה בעלת שכר נאה.

לפלאס המאושר לא יכל לדעת ששנותיו של לואי ה-16 ספורות, וכל יום מקרב את ראשו אל הגיליוטינה. ב-1789 פרצה המהפכה הצרפתית. ראשו של המלך לואי הותז, והכימאי המפורסם אנטון לבואזייה, שהמדע המודרני חייב לו רבות, מצא גם הוא את מותו על הגיליוטינה. הוא עבד עבור המלך לואי, ו"לרפובליקה אין צורך בגאונים", הכריז השופט במשפט בזק, שבו בין ההאשמה לבין עריפת הראש לא חלפו אלא שעות ספורות. מתמטיקאים באותו הזמן אמרו: "לראש הזה נדרשה שנייה אחת כדי ליפול, אך מאה שנים לא יפיקו עוד אחד שכזה".

לפלאס היה קצת יותר פיקח, ומיד עם המהפכה הכריז המתמטיקאי - שהפך למובטל - על "שנאתו הבוערת למלוכה". מסתבר שהכרזה זו היתה הסיבה המרכזית לכך שראשו נשאר על עמדו. בימי המהפכה הוריד לפלאס את הראש, במובן המטאפורי, ושקד על טבלאותיו. אך עם עלייתו לשלטון של הדיקטטור הנאור נפוליאון, עשר שנים לאחר מכן, החל לפלאס לרחוש כבוד רב לשיטתו הצבאית של נפוליאון, ופרסם חוות דעת מדעית נלהבת על מעלותיו של נפוליאון… זה, מצידו, גמל לו בתיק הפנים ובתואר רוזן. נפוליאון ראה את עצמו אדם נאור, ולכן נהנה להתגדר באנשי מדע ומלומדים.

ב-1807 התקדם הצבא הצרפתי לעבר העיר הגרמנית גטינגן, ובעוד החיילים הצרפתים המשולהבים מתחילים לכתר את העיר האומללה בתותחיהם, הועבר פתק מהמצביא העליון אל החיילים בחזית: "אין לתקוף את גטינגן, שהרי בה גר המתמטיקאי הגדול ביותר של כל הזמנים", הכוונה לפרידריך גאוס, שה"פעמון" שלו מככב בכל מחקר סטטיסטי עד ימינו.

להרוס לא הרסו, אבל כמיטב המסורת האירופית, בשלב מסוים במלחמה התעורר צורך בכסף, וכפי השיטה המקובלת, הטילו את הצורך הזה על המפסידים במלחמה בצורה של "קנס", תחליף מכובס לביזת המלחמה הקדומה. הקנס היה לפי הכנסה, או לפחות לפי הערכות שנראות כך, ולכן על המתמטיקאי הדגול גאוס הוטל קנס עצום של 2000 פרנקים. לפלאס, שקלט היכן מרוחה החמאה, התנדב לשלם את הקנס עבור המדע.

את מאמרו המפורסם "תיאוריה אנליטית של הסתברויות", הקדיש לפלאס ל"נפוליאון הגדול". דא עקא, שנפוליאון היה כבר שיכור מכוח, ולא נשארה לו סבלנות למתמטיקאים, זמן לא רב לאחר מכן הוא פיטר את לפלאס, בטענה שהוא משעמם וקטנוני…

הגלגל מסתובב בעולם, מדעי ההסתברות מתקדמים, וב-1814 נפתח מאמרו של לפלאס בדיון תחת השם: "נפילת האימפריות ששאפו לשליטה בעולם ניתנת לחיזוי בהסתברות גבוהה ביותר בידי מי שאמון על תחשיבי הסיכויים". קרי: נפוליאון חושב שהכוח בידיו, ולא היא, הכוח בידם של אנשי המדע. כשהוא שועט עם חייליו לקרב, הם כבר יכולים לחשב את הסיכוי להפסד הקרוב. המתמטיקאי שלנו הימר על הצד הנכון. חיזוי זה חיזוי.

לואי ה-18, שעלה למלוכה אחרי כשלונו של נפוליאון, נתן אל לבו את ההישגים המדעיים של הרוזן דה לפלאס, ומינה אותו לתואר מרקיז…

ובכן, המרקיז דה לפלאס לא עסק בלימודי מגדר או בדברי הבל כאלו, שבהם כל מטורף יכול להפוך לפרופסור. הוא עסק במדע מדויק. החישובים שלו ברובם רלוונטיים למדע המודרני, ומהווים עד היום חומר בסיסי ומעמיק, המעוגן במשוואות מתמטיות. הוא לא שיחק משחקים שם.

אבל עדיין, הוא יכל לנהוג כזיקית, ובשם המדע וההסתברות, לתמוך במי שהיה משתלם לו לתמוך. ואיכשהו גם לקשר את זה לתורת ההסתברות, שהוא היה אחד ממפתחיה.

חוג הנאורות הצרפתית תרם לנו בהמשך את "בגידת האינטלקטואלים", של  ז'יליֶן בֶּנדָה (Julien Benda), שיצא לאור בין שתי מלחמות העולם. בנדה מבכה את ההתערבות התמידית של האינטלקטואלים בפוליטיקה, ובמקום להישאר בחיפוש אחרי האמת, שסותר את נקיטת העמדה הפוליטית והשאיפה להעניק כוח לקבוצה או למפלגה, הם מוכרים את חכמתם לפוליטיקה.

מאז, הרבה  מים זרמו בנהר הסיין. תמיד הנאורות, אנשי המדע בשם המדע, ואנשי הרוח בכלל, הפכו את דעתם הפוליטית לאחד מענפי המדע המדויק. כל העוולות, הזוועות, והאבסורדים, שנעשו בידי המשטר שהם חפצו ביקרו, קיבלו אצטלה מדעית. ברוסיה הקומוניסטית, וגם בגרמניה הנאצית, ולהבדיל, גם בעולם המערבי של ימינו, מישראל ועד ארה"ב, חוות דעת "משפטיות" שמגיעות מצד אחד של המפה עושות עוול, אי צדק ובעיקר: כופות דעה אישית של בעליהן, באצטלה של מקצוענות, משפט, מחקר, מדע, וכו'.

את זה כדאי לזכור בכל פעם שקוראים כותרת על פרופסור שהנפיק מחקר חדש, שקובע כי מה שכתוב בתורה או בחז"ל הוא רק "אגדה" וכדו'. אל תערבבו את דעותיהם, בשם המדע והמחקר.