רבינו בחיי עם חידוש נפלא מפרשת עקב: שתפו משפחה וחברים

"כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם" (דברים ח', א')

מדוע נאמר "כל המצוה"? רבינו בחיי מביא שני פירושים שונים המבוססים על מדרש רבה:

1. השלמת המצווה עד תומה

אדם שהתחיל במצווה, עליו לגמור אותה. "כל המצוה" - המשמעות כאן היא שכל מצווה צריכה להסתיים בשלמותה, ואין להפסיקה באמצע.

"ובמדרש אלה הדברים רבה, כל המצוה כלה מצוה, עד שתכלה כל המצוה. ובאור זה שאם התחיל במצוה שיגמור אותה".

2. השלמת המצווה זוכה למי שמסיים אותה

המצווה נחשבת על שם האדם המסיים אותה, ולא על שם מי שהתחיל אותה בלבד.

"ועוד דרשו כל המצוה אשר אנכי מצוך היום, אם התחלת במצוה גמור אותה, שאינה נקראת אלא על שם הגומרה".

הדוגמה שהוא מביא לכך היא הוצאת עצמות יוסף ממצרים. למרות שמשה רבינו היה זה שעסק בהוצאת עצמות יוסף ממצרים, ישראל הם אלו שזכו שהמצווה תיקרא על שמם, משום שהם היו אלו שגמרו את המצווה כאשר קברו את העצמות בשכם.

"שנאמר (יהושע כד) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם, והלא משה לבדו נתעסק בהם שנאמר (שמות יג) ויקח משה את עצמות יוסף עמו, אלא לפי שלא הספיק לגמרה וגמרה ישראל נקראת על שמם"

שני הפירושים מדגישים את החשיבות הרבה שיש לסיום של המצווה, ולא רק להתחלה שלה, כאשר הסיום הוא זה שמביא את המצווה לשלמותה ונותן לה את המשמעות המלאה.

האם שווה לקיים מצווה "פשוטה"? הרב שניר גואטה מסביר את מקומן של המצוות בשמים