איך נפרדים מתכשיט? כך שילמו מסים בגולה

בני ישראל נתנו מחצית השקל למשכן, והם נידבו ברוחב יד מתכשיטיהם, גם הנשים וגם הגברים.

חישבו לרגע על הנדיבות שבוויתור על תכשיט. כל תכשיט נעשה בעבודת יד, ונרכש בדמים מרובים. לא היו אז תכשיטים מסין. אישה מתרגלת לטבעת שלה, ואוהבת אותה. היא יכולה לתרום למשכן כסף, חפצי ערך, אבל היא בוחרת להיפרד מדבר שקרוב אליה מאד, כדי לרומם את השכנת השכינה בישראל.

לפעמים הוויתור על תכשיט לא בא לשם מצווה, אלא מחמת ההכרח, תשלום מסים. אבותינו בגולה נאלצו לשלם המון מסים, כל הזמן, כל פעם בתירוץ חדש. נתקיימה בהם קללת התורה: "חמורך גזול מלפניך ולא ישוב לך, צאנך נתונות לאויבך". ככל שעמלו בכל כוחם להרוויח כמה פרוטות, באה פקודה חדשה לשלם מס חדש.

המס נגבה על ידי שליחי הקהל, ובבית הכנסת היתה כספת גדולה ומוגנת שבה נשמרו המסים עד למועד מסירתם. בבית הכנסת העתיק שבפראג – אלטניישול, עדיין ניתן לראות את הכספת הענקית הקבועה בקיר.

שליחי הקהל אמדו את רכושו של האדם, ולפי החלק היחסי מן הרכוש והרווחים הטילו מס. אם חשבתם שמס הכנסה של זמננו הוא הכי גרוע, תתפלאו לשמוע שיש גרוע יותר...

וכאן התעוררה שאלה קשה: האם תכשיטים נחשבים כ"רכוש"? נכון, ניתן בתיאוריה למכור אותם, אבל אישה לא מוכרת את התכשיט שאותו קיבלה לחתונה. הוא לא כסף שמונח בכספת, ולכן אין לחשב אותו בכלל הרכוש, כך טענו נשים צדקניות... ואילו שליחי הקהל לא מיהרו להסכים איתן. נטל המס מוטל על הקהילה כולה, אם אחד יוריד מחובתו, ייפול הנטל על אחרים, גם אצלם הכסף לא גדל על העצים.

השאלה נשלחה לפני רבי יעקב מולין, בעל "תרומת הדשן" ורבם של כל יהודי גרמניה. רבי  יעקב השיב, כי הגאונים פסקו שתכשיטים אינם נחשבים כרכוש, ואין ליטול עליהם מס. אמנם, מאז זמנם של הגאונים, התברר שישנם חכמים מחוכמים, שמזדרזים לפני שמגיע זמן התשלום לקנות לעצמם או לנשיהם בפתע פתאום תכשיטים יקרים. ומצד שני, אי אפשר מחמת זה להטיל מס על כל תכשיטי הנשים. ועוד, שקשה למכור תכשיט פרטי, לא תמיד יימצא מי שיקנה אותו בערכו המלא.

לכן פסק רבי יעקב לשער אותו בצורה מופחתת ממחירו המלא (תרומת הדשן סימן שמ"ב, רמ"א חו"מ קס"ג ג'). ואילו באיטליה המנהג היה שכל אדם נשבע על נכסיו, ומוסיף "חוץ מתכשיטים בגדים וספרים". סיבה מיוחדת היתה שלא להטיל מס על ספרים, כדי שלא יתמעטו קוני ספרים וימעט חלילה לימוד התורה (תרומת הדשן שם).