איך לומדים מחיות על חינוך חכם?

שלמה המלך לימד אותנו כלל: "לֵךְ אֶל נְמָלָה, עָצֵל. רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם" (משלי ו', ו'). זו אינה הוראה פרטית לנמלה, אלא ניתן ללמוד בניין אב, שיש שיעור חשוב שניתן ללמוד מנמלה, ומכל חיה. בפרשה שלנו מוזכרות כמה חיות שניתן ללמוד מהן כמה לקחים חשובים בחינוך:

1. הצפרדעים מוזכרות לשבח, משום שהן מסרו נפש ונכנסו לתנורים כדי למלא את שליחותן.

2. הכלב, ששתק ולא נבח, ואפילו לא חרץ לשונו על בני ישראל בשעה שהם יצאו ממצרים.

אם היינו נשאלים מי ראוי יותר לתגמול ולשכר, הכלב או הצפרדע, לכאורה היה מקום לומר שהצפרדע ראויה יותר לשכר, כי היא מסרה נפש, לעומת הכלב, שבכלל לא עשה שום מעשה גבורה, הוא בסך הכל שתק. אבל אם מתבוננים ביחס ההלכתי, מתברר שדווקא הכלב זכה, לדורות, שנותנים ומשליכים לו את הבשר של הטרפות ("לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ"), וגם מעבדים עורות סת"ם בעזרת הצואה שלו, בניגוד לצפרדע, שלא זכתה לטובות הנאה מיוחדות.

ומה ניתן ללמוד מכאן? יש כאן מסר חשוב: לפעמים קשה יותר לשתוק מאשר למסור נפש (הרב בידרמן בשם רבי דוד מטאלנא). זה מסר חשוב מאוד בחינוך. גם כשהילדים מפשלים, לא תמיד צריך לבקר ולהוכיח, לא תמיד צריך למחות. לפעמים מותר ואף מצווה להעלים עין מהנפילות שלהם, כדי לשמור את התוכחות לדברים החשובים באמת, במינון המדויק שבאמת יתקבל על לבם, ולא יהפוך לבומרנג שיחזור אלינו לפרצוף, וייצור אנטי. זה ממש לא קל, וזה מחייב אותנו, ההורים, לעבודה עצמית לא פשוטה. אבל זה משתלם. כי זה מה שמאפשר לתוכחות להתקבל, בזכות כך שהן במידה נכונה, ולא במנת יתר. וגם, זה מתגמל, כי השכר על השתיקה הוא עצום, כמו שהכלבים מלמדים אותנו.

הרב בידרמן הוסיף על החידוש הזה, וכתב על עוד חיה שמוזכרת לטובה בפרשתנו: החמור נשא את ישראל בדרכם למצרים. לכאורה הוא הכי פחות התאמץ, בסך הכל רכבו עליו, הוא מעצמו לא עשה שום מעשה חיובי בכלל. ובכל זאת, הוא זכה לשכר הגדול מכולם: מקיימים איתו מצווה דאורייתא, מצוות "פטר-חמור" (בכורות ה ע"ב, משך חכמה שמות י"ג, י"ג). וזה בא ללמדנו לקח חשוב, עד כמה גדולה מעלת הנושא בעול עם חברו, ששכרו הכי גדול, יותר מכל החיות שבפרשה.

כדי לייצר קרבה בינינו לבין ילדינו, יש הרבה עצות והרבה כלים. חלק מהעצות האלו כוללות הנאות וחוויות משותפות (לאכול פיצה ביחד, ליהנות ולהזיע ביחד), חלקן מחייבות התבוננות והשקעה, יצירתיות ויוזמה. אבל בסוף, אם הילד מרגיש שבאמת אכפת לנו ממנו, שאנו מקשיבים, מבינים, לא מזלזלים בקשיים שלו, לא ממעיטים בהתמודדויות אלא נושאים בעול, רוצים את טובתו, באמת – זה הדבר הכי נצרך והכי חשוב, הכי מחבר והכי מתגמל, כמו שלמדים מהחמורים.

אי אפשר לזייף את זה. נדרשת כאן עבודה עצמית לא פשוטה, לחפש את הטוב שבילדים שלנו. לפעמים צריך לקחת אותם על הגב שלנו. כשהם ילדים זה קל (יחסית). הם חמודים ומתוקים. כשהם מתבגרים זה קשה יותר. הם חמודים פחות, מעריכים פחות. לפעמים באמת נדרשת יצירתיות מיוחדת. אבל זו הדרך הבטוחה ביותר להשתדלות נכונה בחינוך!