כיצד התמודד רבי עקיבא עם אובדן של 24,000 תלמידיו?

הציווי 'ואהבת לרעך כמוך' המופיע בפרשת קדושים – הפך להיות משפט או פתגם המסמל יחסי חברה תקינים, משפט שניתן לתלות בכיתה או בפרסום חוצות, בהחלט נחמד!

זה בכלל לא קל לאהוב את הזולת במידה כזו, וגם אם נצטמצם במובן של 'מאי דסאני עלך לחברך לא תעביד' ( = מה שששנוי עליך לחברך לא תעשה), שזו כבר דרישה הרבה יותר מצומצמת – גם זה לא תמיד קל... זו דרישה לגיטימית כשלא פגעו בך, כשלא מפריעים לך אבל אם הוא מתחרה אתך או מציק לך – זה כבר די מאתגר.

האמת שאנו מוצאים דרישה הרבה יותר גבוהה מכך, תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה נענשו בחומרה, ובחז"ל מופיעה גם שאלה ששואלים אדם בבית דין של מעלה 'המלכת את חברך בנחת רוח', הוה אומר לא רק לכבד אלא גם 'להמליך...'.

ושוב, גם אם הדרישה הזו מופנית לאנשים ברמה גבוהה, ואילו מכלל הציבור הדרישה הבסיסית היא רק 'מה ששנאוי עליך לא תעשה לחברך' – עדיין אנו זקוקים לעצה – איך להתמודד עם הציווי הזה כאשר ה'חבר' המדובר הוא מתחרה שלי או גרוע מכך מישהו שלא מתנהג אתי בצורה הנדרשת ממני בהתייחסות אליו.

באמת שכנראה מסיבה זו הפסוק מקדים 'לא תיקום ולא תטור' לפני ואהבת לרעך כמוך, אולם אנחנו זקוקים לעזרה גם כדי למחוק מהלב את רגש הנטירה במקרים שהוא מתעורר.

הכלל השני של רבי עקיבא

רבי עקיבא קבע שהציווי 'ואהבת לרעך כמוך' הינו 'כלל גדול בתורה'. ורבי עקיבא הוא זה שלימד אותנו כלל נוסף בצורת ההתנהלות היומיומית 'לעולם יהא אדם רגיל לומר 'כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד'. כפי המובא במסכת ברכות דף ס'. 

כך השריש רבי עקיבא לתלמידיו כלל ברזל 'כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד' (= כל מה שהאוהב עושה הוא עושה לטובה). הוא לא רק קבע זאת כהשקפה, הוא לימד להיות מורגלים לומר זאת... ורבי עקיבא המחיש זאת במקרה המתואר בגמרא שם עם הנר החמור והתרנגול, שכאשר לא הורשה להכנס לעיר ונשאר לבדו במדבר וגם החמור והתרנגול שהיו עמו נטרפו והנר כבה – הרי זו תחושת קושי ובדידות ועגמת נפש שנראית גם כ'הסתר פנים' מכוון, ולבסוף נתברר שכל אלו היו הארת פנים ודרכים מכוונות להצלתו.

את העיר תקפו אויבים ואם היה בתוכה היה עלול להנזק, גם העדר האור תרם לכך שלא התגלה בפאתי העיר. וגם החמור והתרנגול שהיו עלולים לעורר תשומת לב בקולם – הודממו כאשר נטרפו, וכך ממש כל המקרים המצערים הפכו להיות בעצמם שורש הצלתו.

וכמו שדקדק שם בספר 'בן יהוידע' שאמר לתלמידיו לאחר מעשה 'לא כך אמרתי לכם - כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד' - שבא ללמדם עתה את החשיבות של האמירה הזו בקביעות... (ונראה גם שהמבט הזה פועל שינוי וכפי שנקרא בלשון הקבלית- 'ממתיק הדינים').

עבודת חיים

לומר 'כל מה שה' עושה זה לטובה' זו לא רק אופטימיות יש כאן מהלך עבודה ויסוד בבטחון כפי שלמדה רבי עקיבא מרבו נחום איש גם זו – שהיה אומר תמיד 'גם זו לטובה' (וכתב האריז"ל שרבי עקיבא היה תלמידו ועי' שבועות דף כ"א).

אולי אף ניתן לומר שרבי עקיבא מחדש יותר מרבו. נחום איש גם זו מודה על הרעה כשם שמודה על הטובה, ואומר 'גם זו לטובה' – והיינו אף שלכאורה אינה טובה היא מכוונת 'לטובה'. ורבי עקיבא אומר כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד... ומציג את הדוגמה שהנה מתברר שהטובה צמחה מתוך מה שהיה נראה כרעה.

כך הצליח רבי עקיבא להתמודד עם אבדן 24,000 תלמידים בתקופה קצרה, כך הוא התמודד עם אכזבתו כשבר כוכבא אותו הוא חשב למשיח – נכשל ונחרבה תקוותו. וכך הוא הצליח לעודד את התנאים שבאו לערוך ליל הסדר בביתו שבבני ברק אחרי שבשנים קודמות היו כל התנאים הללו חוגגים את הפסח בירושלים הבנויה ומקריבים קרבן פסח.

הם היו דור שחוה את החורבן, והם באו לשאוב את העוז והאמונה מרבי עקיבא שידע לצפות תמיד איך שמועמק החושך ממש תצמח התקוה והישועה.

רבי עקיבא לשיטתו

שני הכללים של רבי עקיבא קשורים זה בזה. רק אדם המאמין שהכל לטובה, וגם מה שנראה רע חייב להביא טובה, כי 'כל מאי דרחמנא עביד לטב עביד' – וכמו שכבר אמר יוסף לאחיו 'אתם חשבתם עלי רעה – אלקים חשבה לטובה... להחיות עם רב – וזו עוד דוגמה נפלאה של תלאות וצרות שאדם סובל מזולתו – מאחיו והוא מושפל ומדוכא אבל מאמין שהכל היה חלק מתהליך אחד שחייב היה להתנהל בדרך זו.

כך ורק כך ניתן לקיים את הכלל השני של רבי עקיבא 'כלל גדול בתורה' ואהבת לרעך כמוך וגם אם סבלת ממנו ואם אם בלבך עליו – התורה מקדימה לך 'לא תקום ולא תטור' איך אפשר לא ליטור? רק כאשר אתה מבין ש'אלקים חשבה לטובה'. כאשר אתה מפנים בכל מצב את המסר ש'כל מה שהאוהב עושה – לטובה הוא עושה'.

זה בכלל לא קל. ובתחילה צריך לנסות לומר את המילים הללו גם אם הלב חצוי ולא מרגיש כך. לדעת שזו אמונתנו ואומנותינו. לאט לאט המסר חודר וגם החיים מראים לנו בהרבה הזדמנויות שאכן זה כך. במיוחד מי שדבק באמירה הזו – יזכה יותר לגילוי שלה.

ולא כל כך ידוע שזו הלכה פסוקה בשולחן ערוך אורח חיים סימן ר"ל סעיף ה' "לעולם יהא אדם רגיל לומר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד".

השולחן ערוך מעתיק את לשונו של רבי עקיבא להלכה ואם נשים לב, לא כתוב יהא רגיל להאמין, כי זו כבר דרגה גבוהה, דבר ראשון צריך לנסות לומר זאת ולהתחבר אל המסר. לדעת בשכל שכך התורה רואה את החיים ואט אט להתחבר אל הרעיון.

זה כלל גדול בתורה

יתכן שרבי עקיבא העמיד את 'ואהבת לרעך כמוך' ככלל גדול בתורה, לא רק בגלל החשיבות של מידות טובות, אלא עקב המרכזיות של הכלל הזה באמונה.

כאמור בלי אמונה בהשגחת ה' ובהטבתו הבלתי מוגבלת - אי אפשר לקיים את הציווי של ואהבת לרעך כמוך כראוי. לכן גם הלל נותן את הכלל הזה לגר שבא להתגייר על רגל אחת והוא אומר לו את היסוד של ואהבת לרעך כמוך. איך ואהבת לרעך כמוך יביא אדם לקיום כל התורה? כי הוא בהכרח ילמד את דרכי האמונה ויפנים את השגחת הבורא ואת היותו האוהב שלנו שמכוון הכל לטובה...

זו עבודתנו בימים אלו, ימי ספירת העומר בה אנו מתחזקים בנתינת כבוד זה לזה, אבל זו עבודתנו בכל עת – והיא מבטיחה חיים של אמונה וחיים של אהבה ושמחה!