category

שבועות

קבלת התורה - לא לאברכים בלבד

האם "חג מתן תורה" הוא לבחורי ישיבות ואברכים בלבד? מה המשמעות של היום הזה לבחור מתמודד או לאברך שיצא לעבוד לפרנסתו? הרב אבי אברהם בטור חינוכי לחג. "ובאו כולם"

שתף במייל
| ג' סיון התשפ"ב |
(צילום: shutterstock)
whatsapp
אא

"שלא תבין אותי לא נכון. זה לא שיש לי משהו נגד, אבל דוגרי, בינינו, אני לא כזה מתחבר ללימוד.

"פה ושם יש דברים שמדברים אלי, אבל הרוב נראה לי כזה יבש ומשעמם...

"הרב שלי כל הזמן מדבר איתנו כמה חשוב זה לימוד תורה וכמה זה תורם לעולם, אבל מה אני אגיד לך, אלו מילים יפות, שנכונות אולי לגבי 'הרב הראשי'... אבל התורה שלי, אם להיות כן, לא שווה הרבה...

"מה כבר אני יכול לחדש שלא אמרו לפני כל הרבנים והחכמים הגדולים, אה? מה אני תורם לעולם בלימוד שלי, שבגללו שווה לי להשקיע בזה?".

שאלה זו, שהגיעה מבחור ישיבה כן ואמיץ דיו, נשאלת לא פעם גם על ידי אנשים גדולים ונבונים אף ממנו, לפעמים בפה ולפעמים בלב.

גם אברכים טובים שואלים עצמם האם הם ממצים את עצמם בבית המדרש? או כאלו שיצאו לעבוד כדי לפרנס את משפחתם, ומרגישים כאילו שבזה תם ונשלם פרק "חיי התורה" שלהם, והם הודחקו שלא ברצונם "מחוץ למחנה", "כבר לא מיינסטרים", כפי שיש שנהנים לתייג בהנאה.

האם זוהי מהות החג? חתונה למיוחסים? הזו המשמעות של "יום הדין לתורה"? דנים אותי אם אני ראוי לה או לא?

האם רק יחידי סגולה ראויים לבוא בסוד החג הנשגב הזה, או שהוא מיועד גם ל"פשוטי עם" שניצבים למול ההר?

ומה האפקט לטווח ארוך שיוצרת ה"חתונה" הזו לאלו שעדיין לא שם?

 

חתונה עם התורה או יום הדין לתורה?

הגמרא בפסחים דנה איך חוגגים יום טוב? האם "כולו להשם" או "כולו לכם" אולי "חצי חצי"? ישנה מחלוקת בנושא, אך לגבי חג השבועות כולם מודים צריך שיהיה "חציו לשם וחציו לכם" והגמרא מנמקת את ההחלטה בטעם ש"הוא יום שניתנה בו תורה לישראל".

רש"י מרחיב וכותב בפירושו שביום כזה ישנה חשיבות "להראות" שישראל שמחים בו והוא "נח ומקובל" להם.

לשון זו מעוררת עניין. מה הצורך "להראות"? בד"כ, אם צריך "להראות" משהו - סימן שהוא לא ממש בולט ונראה... ומהו הלשון "נח ומקובל"?

לגבי לשון "נח", מובא בגמרא שב"ש וב"ה נחלקו אם "נח לו לאדם שנברא או נח לו שלא נברא", אין כאן נידון אם "טוב" לו, זו כבר כפירה בחלק ממהות האמונה. השאלה היא רק האם אמור להיות "נח" עם זה. הם עמדו במחלוקת זו שנתיים, והוכרחו לפסוק על פי רוב מניין (נמנו וגמרו), רק בגלל הדרישה מהציבור שחיכה להכרעה.

מה הלחץ לדעת האם "נוח" או לא, לאחר מעשה?

הרב אליהו מאיר פייבלזון שליט"א מבאר כי יש כאן שינוי תפיסה משמעותי שמשפיע על החיים.

האם לחיות ברוגע ובהשלמה עם עצמך, או להרגיש בתביעה ודרישה תמידית שלא נוחה לאדם?

זה דורש ומצריך עמדה אחרת מהאדם לגבי החיים, והלכה נפסקה היא שלא נוח לאדם שנבראף ולאחר שנברא - יעסוק בתורה.

רש"י לקח את הלשון "נוח" ישירות, והתכתב עם הלשון לגבי מתן תורה, שם היה חשוב לו "להראות שזה נוח ומקובל", וזו הסיבה ששבועות הוא יום ש"חציו לשם וחציו לכם".

 

לכל אחד יש חלק בתורה

מהו "חג השבועות"? האמנם למי שלא לומד תורה כל הלילה או 'אברך כולל' ברמ"ח ושס"ה אין חלק ביום זה?

מקובל תמיד בישיבות להכריז כי "מתחתנים" בשבועות עם התורה, אך לרוב אין מספיק הסבר למשפט זה. זו לא המצאה, אגב של דור הישיבות, יש לכך בסיס איתן. גם הפיוט בשבועות מעיד כי "מבני החופה הילולא קדישא" אנחנו.

חג השבועות הוא מעמד כריתת הברית שבין עם ישראל להקב"ה. זה מצב של התחייבות ומיסוד הקשר, כמו ביום נישואין.

ממילא לא שייך שיהיה מצב של "חוסר נוחות" לאחד מהצדדים. נישואין שכאלו לא יתחילו...

לא שייך "לעשות תנאים" באירוסין, כשאחד מהצדדים לא "נוח" לו בשלב זה. נדרשת הסכמה הדדית, נוחות ורצון למצב.

אלא שבאדם ישנם שני רבדים קיומיים.

ישנו רובד עמוק של "מה אני באמת רוצה", וישנו רובד נוסף, חיצוני ומדומה, ששולט בו רוב הזמן ועסוק בחיי שעה. רובד זה מכיל את כל האפשרויות הרבות של הקלקול והטעויות האפשריות, ולרובד הזה באמת "לא נוח".

בין שני הרבדים מתקיימת דיאלקטיקה שמטרתה לייצר משהו חדש (ההבדל בין "פשרה" לדיאלקטיקה היא שפשרה זה חצי-חצי, אך כתוצאה מדיאלקטיקה יוצא צירוף חדש לחלוטין, כילד שהוא שלי ושל אשתי, שלא יהיה "חצי שלי וחצי של אשתי", אלא יצא כהרכבה חדשה עצמאית).

הרגע ההיסטורי של שבועות - מעמד כריתת הברית - העיד על החלטה "לכל החיים" ועל גילוי פנימי "להראות" ולגלות ש"נח ומקובל הוא לישראל".

בלי נקודה זו ניתן לחגוג אולי את "חג הקציר", אך לא את "חג השבועות". בתורה אכן נאמר רק "חג הקציר", ולא "חג מתן תורה". מה המשמעות לכך?

הקציר והתורה ניתנו ביחד- בו זמנית, ב"ברית" שנכרתה בין הקב"ה אלינו כעמו. זהו "חג הברית", היום שבו אנו תופסים עצמנו כמשויכים ועומדים בברית.

"הקציר" = זו ארץ ישראל שניתנה בברית. זה "הצד שלו" במחויבות לברית, כמובא בפרשת בחוקותי. אך יש צד שאנו צריכים לתת בברית זו. הוא נותן ארץ טובה ורחבה לקשר, ואנו נותנים תורה, גמ"ח ומעשים טובים.

אפשר להסתכל על זה כ"תג מחיר" שצריך לשלם בחוסר ברירה, אך אפשר להסתכל על זה ברובד פנימי ועמוק שהוא מהותו של יום זה - "להראות שנוח ומקובל לישראל".

לרובד הזה ניתן להגיע בחג השבועות ע"י הבחנה ב"חוסר נוחות" הקיימת אצלנו תדיר, ובו בזמן ע"י השלמה עם כך ש"נח ומקובל לישראל", בנקודה הפנימית. חג השבועות הוא הזמן לאחד את הרבדים ולהביאם לדיאלקטיקה מפרה.

חשוב להבין, בצורת יחס כזו של "יום חתונתו" - ציון הקשר של "חג השבועות" - לא שייך להגיע ולגשת ל"חתונה" עם תחושה של "אני לא ראוי לנישואין האלו". זה לא יעבוד כך. מי שחושב שזו טעות - בסוף גם יעשה טעות.

הרמב"ן כותב ש"ברית" היא מלשון "בריאה", היא מייצרת מציאות חדשה שבה אני חי ללא אפשרות לחזור לאחור (גם גירושין לא יחזירו את המצב לרווקות זהה כפי שהיתה לפני הנישואין, אלא יותירו חותם).

הגמרא בשבת מביאה על הצדוקי שכינה את רבא "עמא פזיזא" כאשר נטף לו דם מהאצבע, עם שהקדים "נעשה לנשמע" בפזיזותו, אך רבא ענה לו שהסיבה לכך היתה ש"סמכנו עליו", ולא התעניינו יותר במה הוא מציע לנו. יש אמון.

בנקודה זו מספר הרב פייבלזון כי כשנשא את הדברים הללו באחת הישיבות, קם נער מתמודד וטען בפניו: "אמון? הם נתנו בו אמון כי הם היו 'לפני' קבלת התורה. אבל אנחנו 'אחרי', וכבר מכירים את ה'חבילה' ויודעים שהיא קשה לנו, אז איך אפשר לקבל אותה?...".

אך התשובה היא שאמון כולל את הכל, ובכל המצבים.

מי שמאמין וסומך באמת על טיב הקשר – יודע שהוא חלק מהסיפור.

גם הקשיים הם חלק מהסיפור, עוד פרק בעלילה אולי, אולי משימוש לא נכון בהוראות היצרן - "לא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" - או מחסכים אחרים, אך בכל אופן הם חלק מהסיפור הכולל, והסיפור הוא הקשר עצמו. "נישואין" שאינם מוגדרים ב"חובות" ו"זכויות", אלא בעצם הקשר. גם כאשר צריך לנקות את הבית ולשטוף כלים ולפרנס, זו לא הגדרה לנישואין. זה רק צ'ק ליסט. הגדרת הנישואין היא הברית, הקשר. זה הסיפור.

האדם "נשוי" כל השנה, אבל מציין את זה ב"יום נישואין" פעם בשנה. זמן מיוחד שפנוי ממטלות ושגרה, ונועד לציין ולהדגיש את הקשר, לעבד אותו ולהעצים אותו.

חג השבועות הוא "יום הנישואין" בקשר הברית שבינינו לבין הקב"ה, וזהו הזמן הנכון לעבד את הקשר הזה, שבא לידי ביטוי לפני הכל בהסכמה וב"נוחות" פנימית עם טיב הקשר, ורק לאחר מכן בא לידי ביטוי בשמירה על חוקיות הקשר וכללים שונים, אותם קיבלנו על עצמנו כחלק מתפיסת הנישואין הקיימת בינינו.

"אמר הקב"ה לישראל, בני, היו קורין את הפרשה הזו בכל שנה, ואני מעלה עליכם כאילו אתם עומדים לפני הר סיני ומקבלין את התורה" (ילקוט שמעוני יתרו רע"א).

הב"ח (טור או"ח סי' קמ"א סק"א) מביא כדבר פשוט, שבעת קריאת התורה ראוי שהשומעים יעמדו, כיוון שכל שומע צריך להעלות על דעתו ששומע את הקריאה כאילו מקבלה באותה שעה מהר סיני.

שני מקורות אלו עוסקים בקריאת התורה בציבור, וממחישים לנו שמעמד הר סיני הוא לא מעמד "היסטורי", אלא חיבור שמתקיים איתנו, עם כולנו, אחת לשנה, מידי שנה במעמד קריאת התורה שבכתב.

אולם מצאנו בחז"ל גם לגבי לימוד התורה שבע"פ, שמחשיבים את הלימוד כאילו ניתן היום מסיני: "אמר ריב"ל, כל המלמד לבנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלה מהר חורב".

גם לגבי לימוד התורה של האדם עם בנו נאמר שהוא כאילו ניתן מהר סיני.

מצוות החינוך והעברת המהות לדור הבא, לחוליה המקשרת בשרשרת - היא מעמד הר סיני!

וגם הלימוד שלנו בעצמנו.

בנפש החיים מביא את דברי הזוה"ק וזה לשונו: "הדברים שמחים כנתינתן מסיני - מי שעוסק בתורה כאילו עומד כל יום על הר סיני לקבל תורה".

לכולנו יש זכות לבחור את הדרך שלנו להתחבר לתורה ביום זה, ואת החובה לציין את יום הנישואים שלנו עם הקב"ה, את החיבור והקשר אליו ולתורתו.

לכל אחד מאיתנו ישנה דרך משלו כדי להראות ולגלות אחת לשנה ש"נח לנו" בקשר ובברית התורה שנכרתה בינינו לבין הקב"ה. זה יכול להיות בלימוד לילה שלם, או בכל דרך אחרת שנמצא לנכון, ותבטא את גילוי הרצון הפנימי שלנו למיסוד הקשר וברית התורה שמצוינת ביום זה.

"ובאו כולם בברית יחד".

מזל טוב!

הרב אבי אברהם הוא יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה.

הידברות שופס

ספר דניאל עם פירוש נזר חזיונות של הרב זמיר כהן

45לרכישה

מוצרים נוספים

סט ארכיאולוגיה תנכ"ית הרב זמיר כהן

חבורת תריג 9 - בתעלומת הזהב

זה אפשרי - הרב יצחק פנגר

גביע קידוש מוכסף

מקראות שלובות - מגילת איכה

הקרב על המקדש

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה