דבורי רובינשטיין (וקשטוק)
דבורי וקשטוק: אל תהיו הזוג הבא שמתגרש
"אז למה הגעת היום?", שאלתי אותו. "כי אני רוצה שיהיה לאמא של הילדים שלי טוב. אני יודע שאם היא תטפל בעצמה היא תהיה אמא מופלאה. גם ככה היא אמא נהדרת, אבל אני יודעת שהפרידה עשויה לפרק אותה"
- דבורי וקשטוק
- א' סיון התשפ"ב
(צילום: shutterstock)שבוע עבר מאז יצאתי עם ההודעה שאני בהליכי גירושים.
קיבלתי מאות! מיילים, הודעות, טלפונים, שביקשו לחזק ולעודד, שהאמינו שאם בחרתי בדרך הזו – כנראה שעשיתי כל מה שאפשר כדי למנוע את המהלך הזה.
כמו שתמיד אני כותבת ואומרת: על כל אחד מבני הזוג מוטלת האחריות לעבוד על הקשיים האישיים שלו, על החלק שלו בתוך הקשר, וכששני בני הזוג עובדים ולוקחים חלק – בדרך כלל הבית לא ייחרב.
כשאחד מבני הזוג עושה עבודה, או שיהיה שיפור, או שיהיה גירושים.
עכשיו, השאלה היא איך מתגרשים.
במהלך השנה האחרונה נפגשתי עם לא מעט זוגות, בנפרד וביחד, שהיו (וחלקם עודם) במצב זוגי מורכב.
הפעם אני רוצה להתייחס לזוג אחד שריגש אותי באופן מיוחד והייתי צריכה להסתיר את הרגשות האישיים שלי מולם.
הם זוג בשנות ה-35 לחייהם, הורים לילדים. הקשר ביניהם הלך והתרחק משום שהאישה עם כמה קשיים רציניים שמשליכים מאד על הזוגיות. בעלה היה סבלני מאד ולאורך השנים הבין את הקשיים שלה והשתדל לתמוך, עד שנמאס לו.
כשהם הגיעו אלי, הוא כבר היה שלם עם ההחלטה להתגרש, ורק אז אשתו התעוררה.
כשישבתי מולה באבחון האישי, היא הודתה שהיא לא טיפלה בקושי שלה להיות באינטימיות. אינטימיות זה לפעמים רק להיות עם השני, להקשיב לו, להבין אותו, להסתכל לו בעיניים.
היא הודתה שהיא מאד טכנית בזמן שהוא רגשן וזקוק למילים טובות.
היא אמרה שהיא מבינה שהיא לא הייתה נוכחת עבורו ועכשיו היא פה כדי לעשות שינוי.
היא יצאה מהחדר ובעלה נכנס לפגישת האבחון.
הוא היה ברור מאד ולא רצה לשמוע על שום אפשרות אחרת מלבד גירושים. ראיתי את העייפות שלו, הפיזית, הנפשית, הזוגית. הוא כבר היה אחרי כל שלבי האבל אותם עבר במשך השנים לבד, והחלק הכי כואב הוא – שהיא לא ראתה את זה.
"אז למה הגעת היום?", שאלתי אותו.
"כי אני רוצה שיהיה לאמא של הילדים שלי טוב. אני יודע שאם היא תטפל בעצמה היא תהיה אמא מופלאה. גם ככה היא אמא נהדרת, אבל אני יודעת שהפרידה עשויה לפרק אותה וחשוב לי שהיא תיהיה בליווי אישי שייתן לה כח לעבור את הגירושים בצורה טובה, כשהיא אמא טובה לילדים שלי. טובתה היא טובתי. אני אוהב את הילדים שלי ורוצה בשבילם אמא חזקה נפשית, מתפקדת כרגיל, פנויה אליהם רגשית. אני רוצה לוודא שהיא עוברת את הגירושים בצורה הטובה ביותר גם אם זה אומר שאני אשלם עבור הליווי הזה".
מקווה שהצלחתי להסתיר את ההתרגשות מחד, ואת הקנאה שלי, מאידך.
התרגשות על עצם העובדה שיש בכל זאת כמה בודדים בעולם שמבינים שילדים צריכים אמא בכל מחיר, ושכדאי להשקיע באמא, כי היא זו שתאפשר לילדים להתמודד טוב יותר עם הליך הגירושים.
קנאה על זה שהוא אומר שהיא אמא נהדרת, ושהוא מבין שבהליך גירושים טובת הילדים היא הכי חשובה, שלדאוג לאמא שלהם, זה בעצם לדאוג להם. לילדים שהוא אוהב.
אחר כך נכנסו שניהם, כבכל אבחון זוגי.
ישבתי מולם ונאלצתי להסביר לאישה כי הסיבה שבשלה בעלה הגיע כדי לעזור לה לעכל את האמת: הוא עוזב.
היא פרצה בבכי, ולבי יצא אליה. לא יכולתי להגיד לה שאני גם בתוך הליך דומה ושהיא זכתה שיש לה בן זוג שמתכוון לוודא שהיא תהיה בסדר בהליך הזה, שהוא מבטיח לעזור לה, שהוא עדיין חושב שהיא אמא נהדרת ושהוא שמח שהילדים שלו יגדלו בידיים שלה.
כשהם יצאו, נתתי לדמעות שלי לזלוג. ישבתי בקליניקה, נשענתי אחורה, הסתכלתי בתקרה והתפללתי. התפללתי שהוא יחזור בו. שהוא ייתן לה צ'אנס אחרון כי יש להם בסיס טוב והיו להם שנים טובות.
התפללתי שעוד גברים יבינו את מה שהוא מבין.
כל סיפור גירושים הוא יחיד ומיוחד. כל מקרה הוא אינדיבידואלי. כל גבר, כל אישה, כל ילד, עובר את ההליך הזה באופן שונה.
אבל כולם צריכים להרגיש שהם לא לבד, שיש להם קרקע מתחת לרגליים, שיש תקוה לחיים טובים גם אם הם לא "לפי הספר", שהילדים בידיים טובות בזמן שאחד ההורים לא איתם.
לא כולם זוכים לזה.
רובם אפילו לא יודעים שזו אפשרות.
כעת, כשאני נחשפת להמון סיפורי גירושים בעקבות הסיפור האישי שלי, אני יודעת איך לכוון את התפילה שלי, על מה לבקש.
ומילה נוספת על כך שאותה אישה לא ראתה את בעלה מתרחק ועובר הליך פנימי ומשמעותי של פרידה.
ישנה בדיחה לא מצחיקה בכלל על גבר שחזר הביתה אחרי יום עבודה ארוך ומצא את בגדיו זרוקים בכניסה לבניין. הוא רץ את המדרגות וניסה להיכנס לביתו, אך הדלת הייתה נעולה.
הוא דפק עליה בכוח וביקש להיכנס. אשתו סרבה.
"לא עשיתי שומדבר!", הוא צעק.
והיא ענתה לו מאחורי הדלת: "זו בדיוק הבעיה, שאתה כבר 30 שנה לא עושה שומדבר בשביל הקשר שלנו. אני לא רוצה אותך יותר".
קל מאד להיאבד בסיזיפיות של חיי היומיום.
קל מאד להתרגל לשגרה של החיים.
קל מאד לא לשים לב שכבן או בת הזוג עוברים תהליכים עמוקים של פרידה כשהם בתוך הקשר, מבלי להבין אפילו שזה התהליך שהם עוברים.
קשה מאד להתעורר ולגלות שאיחרת את ההזדמנות.
קשה עוד יותר לגלות שהיית עיוור/ת כל כך הרבה זמן כשכל הסימנים היו שם.
אני כאן כדי להעיר אתכן, העוקבות, הקוראות, (וגם אתכם, הגברים, שקוראים אותי): אל תחכו. שאלו את עצמכן: מה אני יכולה לעשות היום אחרת כדי לשפר את הקשר.
לכל אחת ואחת תהיה תשובה אחרת.
לפחות תייצרו שיח, למה השני זקוק ממכם. תתפלאו לגלות שברוב הפעמים זה בכלל לא מה שחשבתם, ואולי זו הבעיה שלכם, שאתם משקיעים במקום או בעניין הלא נכון.
אל תהיו הזוג הבא שמתגרש.
דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.