סיפורים קצרים

שווה סיפור: חביב אדם שנברא בצלם

שתי נערות מגיעות להתגורר אצל אישה בודדה. הן נעשות לה כנכדות, אך בבקשה האחת שלה אליהן – מזלזלות. כעבור שנים, התוצאות של הזלזול הזה נעשות ברורות כשמש

שתף במייל
| כ"ב אייר התשפ"ב |
(צילום: shutterstock)
whatsapp
אא

כבנות דודות הגרות בדרום, התרגלנו לחיים השונים במקצת מתושבי המרכז, ולא רק בגלל "הצבע האדום" שנוטה לצבוע כל כמה חודשים את המרחב (ועל זה לבד לא ייבש הדיו האדום, אינסוף סיפורים, מעשי ניסים שמתרחשים כאן). לכן כשהגענו לגיל בו מתחילים ללמוד מקצוע, ידענו שהיעד הוא ירושלים. בדרום ההיצע נמוך יותר (ואני מדברת על לפני כעשרים שנה), ובכלל, במרכז יש הרבה יותר מה להציע, הן באיכות, בסגנון ובמסלולי הלימוד המגוונים והמבוקשים.

היות שבגיל כזה אין שירותי פנימייה במוסדות, נאלצנו למצוא בעצמנו מקום בו נוכל ללון לאורך ימות השבוע. בתחילה חיפשנו דירות של בנות מטעם המוסד בו התעתדנו ללמוד, אך כולן היו מלאת עד אפס מקום. התחלנו לנסות להסתדר בצורה אחרת. כל אחת מאיתנו ניסתה בדרכה למצוא פתרון טוב, מבחינה רוחנית וגשמית כאחד, וזול עד כמה שניתן.

ואז הגיעה ההצעה. אחת השכנות סיפרה לאמי שאחיינית שלה היתה גרה עד לא מכבר אצל אלמנה מבוגרת בירושלים. היות שהיא נשארה לבד, היא חיפשה בת אחת או שתים לכל היותר שישנו איתה בדירתה תמורת תשלום צנוע בלבד. כל רצונה היה לא להתגורר בגפה. כעת האחיינית, ברוך ה', התארסה, והיא עוזבת את הדירה. אולי הפתרון הזה יוכל להועיל לי.

זה נשמע מאוד טוב. אמי ביררה על אותה אישה, ושמעה על יראת השמים שלה. הדירה שלה היתה ממש במרכז, סמוך מאוד למקום לימודי. בשיחה איתה היא נשמעה אישה חמה ולבבית, לא חופרת ונותנת מרחב ופרטיות, וגם בבירורים עליה עלה כך.

התקשרתי אליה, ואכן, לא נמצאה עדיין יורשת למקומה של הכלה. שאלתי אותה אם יהיה לה מקום נוסף עבור בת דודתי, והיא הסכימה. כך יצא ששתינו יכלנו להיות יחד בדירה, מה שהקל עלי מאוד, באופן אישי, את המעבר לירושלים, למקום זר ושונה לי מהבית אליו התרגלתי. סגרתי איתה מיד, התקשרתי לעדכן את בת דודתי, ומכאן התחלנו להתכונן למעבר הנרגש.

תחילת שנת הלימודים. הגעתי אל הדירה. בעלת הדירה היתה נחמדה כל כך ולבבית, בדיוק כמו שאמרו לנו. שמחתי מאוד על התנאים והסייעתא דשמיא לה זכינו. היא נתנה יחס מצוין, אבל היה חשוב לה מאוד להבהיר לנו פרט חשוב: קשה לה מאוד שמגיעים בשעה מאוחרת מדי. היא נתנה לנו מפתחות של הדירה, אבל ממש התחננה ואמרה שזה מלחיץ אותה לשמוע דלתות נפתחות בשעות הקטנות של הלילה, אז אם אפשר בבקשה להימנע מכך, זה יקל עליה מאוד.

 לא ייחסנו לבקשתה הרבה מחשבה. אמרנו "כן, ודאי", והמשכנו הלאה לארגן את החפצים שלנו בחדר. בתחילה ממש הקפדנו לעמוד על בקשתה. הלימודים מילאו את ימינו, והיינו עייפות כל כך לאחר סיום הלימודים, כך ששום דבר מעבר לא ממש עניין אותנו.

בהמשך השנה, כשכבר נכנסנו יותר לתלם, והיה סוף סמסטר, התחלנו "לזגזג" יותר.

בתחילה היא לא אמרה שום דבר, אחר כך היא העירה בעדינות. התנצלנו, אבל לא ממש התכוונו לכך. אט-אט זה התחיל להציק לנו, מה גם שהתחילו להפריע לה עוד כמה דברים שנראו לנו שטותיים, ולא התחשק לנו לכבד זאת. באותם ימים. לא חשבנו הרבה. ראינו אותה כעוד אחת שמגיעה לחנך אותנו, לא חשבנו לרגע על מצבה, על הצורך שלה שנגור אצלה ושלכן היא מארחת אותנו, מלבד התשלום. וכך היינו מזלזלות בה, צוחקות עליה מאחורי גבה, והיא היתה שותקת, אבל הצער ניכר על פניה.

אדייק בדברי, שלא תבינו לא נכון. שתינו היינו בנות טובות מבית טוב, גדלנו על ערכים של גמילות חסד ודרך ארץ, אני התנדבתי פעמיים בשבוע בארגון לחולי סרטן ובת דודתי היתה מתנדבת קבועה באחד ממוסדות החינוך המיוחד. אהבנו לעזור ולעשות חסד, גם איתה. לא אחת היינו מנקות לה את הבית ומארגנות לה אוכל מיוחד, או סתם יושבות לדבר איתה, להעביר לה את הערב ושתרגיש טוב. ובכלל, אהבנו אותה באמת. היה לנו בסך הכל נחמד איתה, וגם לה איתנו, יצאנו איתה כמה פעמים לעיר, אירחנו לה לחברה, היינו סוג של נכדות.

רק כאן, בבקשה הספציפית הזו, די זלזלנו. ראינו זאת כחרדה אישית שלה שמגבילה אותנו על לא עוול בכפנו. עם כל זאת נשארנו אצלה עד תום הלימודים. התקשינו מאוד להיפרד ממנה, וגם היא קנתה לכל אחת מאיתנו מתנה אישית. היה נראה שסיימנו בטוב.

לא הרבה אחרי, התארסתי בשעה טובה. מיד לאחר החתונה התחלתי לעבוד. בת דודתי מצאה אף היא עבודה, במקביל לחיפושה אחר השידוך שלה.

עברו מספר שנים. בת דודתי עדיין ברווקותה, ואני ממתינה לישועה. יש לי הכל – אבל הבית שומם, דממה מעיקה בין כתליו. בכל פעם שאני מגיעה הביתה, עור התוף שלי מחשב להיקרע מעומק השקט. הבה לי בנים – התחננתי לבורא כל הנשמות, ואם לא - מתה אנוכי. זו לא היתה קלישאה, הרגשתי כך באמת.

שש שנים מנישואי, ועדיין אני מחכה לפרי בטן. ממתינה וקוצרת אכזבות. טירוף הדעת שנגרם מהוואקום של החלל הריק, לא ניתן להבנה למי שלא היה שם. זהו ניסיון קשה וכואב מאוד. ההמתנה מייסרת ממש. התפללתי, התחזקתי באמונה, אך נראה היה ששום דבר לא הולך להשתנות. פקדנו את כל קברי הצדיקים בארץ, תרמנו לכל הסגולות, ועדיין, בצורת שמימית.

עברתי ימים ולילות של כאבים, של ייסורים, והכל כדי לזכות לאושר הצרוף בדמות תינוק שיצרח לי לתוך הליל וינסר לי את חלומות הביעותים שלי. שלא יניח לי לישון, העיקר שיבוא.

אבל הוא לא בא. ביקשנו ברכות מצדיקים, ועדיין.

ואז, באחד מימי החנוכה, בעלי מקבל טלפון בהול מחבר. אחד מגדולי הדור נמצא בבית של השכן שלו. הוא אמר: "תבוא לכאן הרגע. זוהי שעת רצון, ימי חנוכה, תבוא, אני אתחנן שיכניסו אותך, זו ההזדמנות שלך".

והוא הגיע, טרוף נשימה. החבר עמד בדיבורו והצליח להכניסו אל הקודש פנימה. בעלי שטח את הבקשה, והתחנן לברכה. הרב עצם את העיניים ואמר: "אני לא יכול".

בעלי פרץ בבכי. קרוב לשבע שנות עקרות וציפייה קרסו מולו. נראה שהרב נמלך בדעתו, ואז הוא אמר לו: "צריך לפייס את מי שנפגע". בעלי ההמום ניסה שוב, אך הרב בשלו. "מהשמים מונעים ממני לברך, בין אדם לחברו זה אש".

עם המידע השורף הזה בעלי הגיע אלי. ניסינו לחשוב מי נפגע על ידינו, העלינו השערות שונות ואפילו יצרנו קשר עם כולם, אך עדיין לא ראינו את הישועה.

ואז הגיע הטלפון מבת דודתי. באורח פלא, בדיוק בימי החנוכה אביה הלך להשתתף באחת ההדלקות של אדמו"ר מסוים. לאחר מכן, כשעבר לקבל ברכה עבור בתו, האדמו"ר אמר לו: "יש קפידה גדולה מהשמיים עליה, אולי יש מישהו שנפגע על ידה בשוגג".

אביה סיפר לה זאת, המום כולו. בת דודתי חשבה הרבה, עד שעלתה לה לראש אותה אישה אלמנה שהתגוררנו אצלה כשנתיים. היא נזכרה בצחוק שצחקנו עליה לעיתים, ובכך שלא ייחסנו חשיבות לרצונה.

היא מיד הרימה אלי טלפון וסיפרה לי את כל השתלשלות העניינים. הייתי המומה מאופן המאורעות שהתרחשו במקביל ובחצרות שונות, אבל הובילו לאותה נקודה.

גלים של נקיפות מצפון וחרטה עלו בי. כיום, ממרומי גילי, הבנתי את מצבה המיוחד, את הבדידות המנסרת ואת הלב השבור, הרגיש בעקבות המצב, כשכל דבר קטן כואב הרבה יותר.

יצרנו קשר, כל אחת מאיתנו בנפרד. סיפרתי על מצבי, על השקט ועל הישועה הממאנת לבוא. התחננתי למחילה. ואכן, היא פתחה את לבה וסיפרה שבהתחלה היא ממש נפגעה, אבל בהמשך היא התרגלה אלינו וראתה את היופי והשמחה שהכנסנו לחייה, אז היא העבירה את זה. אבל כנראה שמשהו נשאר שם, כי הכאב שלה כאשר היא דיברה היה ניכר לעין וללב. פייסתי אותה בדברים. היא מחלה מיד ואמרה זאת בקול.

גם בת דודתי עברה אותו מסלול, בסופו היא קיבלה מחילה בלב שלם.

באותו החודש נפקדתי. זה היה ברור ומחשי, מעל הטבע. באופן נסי ופלאי זה קרה, ללא עזרת רופאים, רק ידו של ד' יתברך שהחליט לפתוח את השמיים בעבורי. תשעה חודשים אחר כך ילדתי בן, בכור, בריא - מושלם. ילד של תפילות.

גם לאחר שנפקדתי, בת דודתי עדיין המתינה לישועתה. התפללתי עליה, והזכרתי אותה רבות בתפילתי. לברית היא הגיעה, כמו תמיד, עושה רושם חיובי על כל רואיה. לא היה צריך הרבה כדי שהיא תצוד את עינה של אחת הדודות, שמיד החליטה שהיא הכלה המתאימה לבן שלה.

לא אלאה אתכם הרבה, אבל לפדיון היא כבר לא הגיעה לבד.

הם הגיעו זוג מאורס ומאושר.

זו היתה סגירת מעגל מרגשת.

מאז אני נזהרת שבעתיים, משתדלת להיות מוכנה עד כמה שאפשר ליום הדין, בו השאלה "האם המלכת את חברך בנחת רוח?" תופנה אלי. למדתי על בשרי כמה חביב אדם שנברא בצלם, ומשתדלת לשמר אותו.

הידברות שופס

ספר דניאל עם פירוש נזר חזיונות של הרב זמיר כהן

45לרכישה

מוצרים נוספים

סט ארכיאולוגיה תנכ"ית הרב זמיר כהן

חבורת תריג 9 - בתעלומת הזהב

זה אפשרי - הרב יצחק פנגר

גביע קידוש מוכסף

מקראות שלובות - מגילת איכה

הקרב על המקדש

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה