סיפורים קצרים

שווה סיפור: הייתי שם

בחור אחד סופג בושה והלבנת פנים בלילה שלפני ל"ג בעומר. מאותו רגע, ההשגחה הפרטית צמודה אליו בכל צעד ושעל, עד לרגעים הקשים מנשוא

שתף במייל
| י"ד אייר התשפ"ב |
(צילום: דוד כהן / פלאש 90)
whatsapp
אא

יום רביעי, ט"ז באייר תשפ"א. השעה אחת וחצי בלילה. אני יוצא מבית המדרש בישיבה, עולה את המדרגות של הפנימייה, בואכה החדר שלי, זה הקורץ לי מסוף המסדרון הארוך. זה עתה סיימתי את "חובותי" - סדר משניות ופרקי תהילים שקיבלתי על עצמי לרפואת אחותי, הסובלת מגידול באחד מגפיה. הסבל שלה עצום וכאבה נוגע ללבי, עשיתי כל שביכולתי כדי לעזור לה, ו"חוב" זה הוא אחד מהם.

אני הולך בלאט אל החדר, נזהר מאוד לא להרעיש, לא רוצה "מצווה הבאה בעבירה". אני רואה את שני חברי חדרי ישנים ברוגע במיטתם. אני מתארגן במהירות ובדממת אלחוט, קורס אל מיטתי, תוך כדי שאני שם לב שמיטתו של חברי, יוסי, עדיין ריקה. אני מבין שהוא עדיין לא חזר, אבל לא משקיע בכך מחשבה נוספת. אני עסוק במאבק בדמיונות ובדאגה לאחותי הטורפים את דעתי. מחר בעזרת ה', ערב ל"ג בעומר, אני מתכנן להגיע אל מירון, כמדי שנה, להעתיר בתפילה אצל רשב"י, שיהא מליץ יושר עבורה ועבור כלל ישראל הזקוקים לישועה ורפואה. בכיס החליפה כבר הכנתי גזרי דפים בהם חילקתי את התהילים לפרקים עם שם אחותי לרפואה שלימה, כדי לתת לאנשים במירון, שיחד יעתירו בעדה ויחלו פני עליון בזכות התנא הקדוש.

ערפילי השינה החלו לפשוט על מוחי וגופי, וכך, בעודי נמצא במצב של נים ולא נים, שמעתי את דלת החדר חורקת. יוסי נכנס אל החדר, שוכח את השעה ואת החברים הישנים בסביבתו. הוא טרק את דלת הארון שוב ושוב, מחפש דבר מה. התהפכתי. הרעש הציק לי. עד שהגעתי אל מסלול השינה, נחלץ מים הדאגות, והנה יוסי מגיע בכזו קלות, מנער אותי מהשיכרון שהחל לאפוף אותי. בלבי כבר החלטתי לסלוח לו ולדון אותו לכף זכות. לך תדע מה עובר על בן אדם. שאר החברים התהפכו גם הם, אחד מהם שלח "שה!" גדול לעברו. כיסיתי את ראשי בשמיכה, מנסה לחזור אל תלם החלומות.

בבוקר קמתי רענן לגמרי. ההפרעה אתמול בלילה לא פגמה כלל בערנותי. שמחתי מאוד. בעודי מתכונן לתפילה, שמתי לב לפנים זעומות של חברי לחדר, לא התייחסתי כל כך, ברור לי שלא כל אחד קם על רגל ימין, ובשעה כזו של בוקר זה עדיין לגיטימי להיות עם פרצוף "כרית".

לאחר התפילה ניגשתי אל חדר האוכל, ואל השולחן בו יושבים חברי לחדר, כבקי ורגיל. הרגשתי שמשהו לא טוב קורה. עדיין לא הצלחתי להניח את האצבע. אמרתי "שלום" בלבביות - ואין מענה. התבלבלתי. "קרה משהו?", שאלתי בזהירות. ואז, בלי שום הכנה, התפרץ לעברי אברהם, אחד מחברי לחדר. "אין בעיה, הנה הגיע המתמיד בעיצומו של ליל, לאחר שהשלים שעות רבות של לימוד פורה, כדי להעיר את חבריו הבטלנים. אני רק לא מבין למה מכל הדרכים בעולם בחרת לטרוק את הארון שוב ושוב. לא מספיקה טריקה אחת כדי שנקום כולנו?".

באותו הרגע החוורתי. לא היו בי מילים. הבנתי מה קרה. הם היו בטוחים שאני הוא זה שהעיר אותם אתמול בלילה. ההיעדרויות שלי בלילות האחרונים כנראה הרימו לא מעט גבות. לא סיפרתי לאיש על מחלת אחותי, עדיין, וכרגע ברור להם שאני נכנסתי אחרון לחדר, ובשלי כל הרעש הזה. הבטתי סביב. הייתה שם קבוצה של עשרה בחורים. מתוכם זיהיתי את יוסי, שבחר לשתוק.

חלק מהבחורים הרגישו שלא בנוח והחלו לעזוב את המקום, כמה ניגשו אלי, טופחים על גבי ומסתלקים. זה לא היה נעים. קרב איתנים התחולל בי, במיוחד כשראיתי את פניו של יוסי מביטות בי כאילו כלום לא ארע. זה היה עניין של רגעים ספורים, עד שכוח אדיר פרץ לתודעתי וצעק לי "כצאת השמש בגבורתו!" (מסכת שבת, בה כתוב על הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים). מלמלתי סליחה קלושה ומיהרתי החוצה.

החזקתי את נפשי בשתי ידי. הבושה עדיין מלאה את כולי. הלכתי אל הבית מדרש כדי להספיק את סדר הלימוד. לפני עוד יום ארוך, כאשר התכנון הוא לעלות לאוטובוס למירון בשעה חמש אחר הצהריים, שאת הכרטיס עבורו קניתי יומיים קודם. בבית המדרש הכל כבר התפוגג לי, הצלחתי לגבור על היצר ולסלוח בלב שלם לחברי. דנתי אותו לכף זכות, מבין את המצוקה שהייתה לו בלילה ואת התסכול שהיה לו בעקבות כך, מה גם, שבטבעו הוא אדם טוב מאוד וממש לא התאימה לו ההתנהגות הזו. ככל הנראה היה זה עניין רגעי, וככל שחשבתי עליו טוב - כך נרגעתי יותר, והסליחה כבשה את לבי מחדש.

בהפסקת הצהריים הבנתי שהפקקים למירון לא יהיו פשוטים, ויש מצב שאני אפספס את ההדלקה המרכזית. החלטתי להקדים בשעתיים ולצאת מיד, דרך הרכבת, הישר לכרמיאל משם למירון. הצעתי לחבר לקנות ממני את הכרטיס לאוטובוס, ויצאתי במהירות לכיוון תחנת הרכבת.

הגעתי אל התחנה. נותרו לי מספר דקות בודדות כדי להספיק ולעלות אל הרכבת. שעטתי את גרמי המדרגות, כדי לגלות שהתחנה עמוסה באנשים שחשבו בדיוק כמוני על הנסיעה למירון... התפללתי שאצליח להיכנס. הטענתי את הכרטיס. צוות הרכבת בדק כל אחד, ואני מיהרתי אל המכונה הארוכה שם למטה, שאוטוטו תתחיל לצפור, ואני עדיין כאן. אינני יודע איך, אבל מצאתי עצמי פתאום מעבר למחסום לאחר שתיקפתי את הכרטיס, ו"טסתי" את המדרגות הנעות בואכה הרכבת. עליתי לקרון הראשון, והרכבת סגרה דלתות, כמו חיכתה רק לי, שרקה ויצאה בדהרה לדרך.

הרגשתי את יד ההשגחה. מכאן אני רק ארגיש בה יותר ויותר. לאחר מסע ארוך הגעתי למירון, עוד לפני ההדלקה המרכזית של חסידות באיאן, בדיוק כמו שרציתי. הצלחתי גם להיכנס אל הקבר ולומר פרקי תהילים, יחד עם עוד יהודים קדושים שקיבלו ממני את שמה של אחותי ונעתרו לתפילה אצל הצדיק. ההדלקה היתה מרגשת מאוד, ההתעלות היתה עצומה. כבר אז הרגשתי איך הלחץ גובר מסביבי, ובקושי רב הצלחתי להידחק מבין ההמונים ולפלס דרכי החוצה. כל המסה הזו גרמה לי לעייפות.

למרות זאת, רציתי מאוד להיות גם בהדלקה הבאה, של תולדות אהרון. מעולם לא זכיתי להשתתף בה, היות שהקפדתי כל שנה לחזור כבר בלילה לישיבה. בשנה הזו תולדות אהרון החליטו להקדים את ההדלקה לחצות הליל, כך שיכולתי להשתתף, וזה גם מה שגרם לעוד הרבה כמוני לקחת חלק במעמד הקדוש הזה.

נכנסתי אל שביל המוות, כפי שיקרא מאותו יום ואילך, תוך כדי שאני מפלס לי דרך בין האנשים. כאשר הייתי כבר עשרה מטרים בתוך הרחבה, הרגשתי שאי אפשר להתקדם יותר. נעצרתי במקומי, וכך, בעודי אוחז בספרון הזוהר, ניסיתי לשלוט על גופי ולמצוא איזון בין ים האנשים המצטופף ודוחק בי. מרגע לרגע הלחץ התעצם. הרגשתי את איברי נדחסים, עוד רגע ואהיה מומיה חנוטה. בכוחותי האחרונים ניסיתי להזיז את האנשים ולפלס לי דרך ליציאה, והרגשתי שאני לא יכול! ההרגשה הזו תלווה אותי לאורך הדקות הקרובות, והיא הרגשה קשה מנשוא, חוסר אונים ומצוקה נוראית. התחלתי לראות את הסוף, מה שהגביר את הלחץ והפאניקה. עד שהגעתי לתחילת הרחבה - תחילת שביל המוות, שם יחסית היה רווח יותר, אבל עדיין עמוס ממש.

וכך, בעודי נעמד בקצה הרחבה מנסה לתפוס רגעים קדושים של ההדלקה, עם רגל אחת כבר בחוץ, זיהיתי יהודים שמגיעים, והזהרתי אותם לא להיכנס. לא יודע למה, היה ברור לי שיקרה כאן אסון, זה היה על הקיר. אני זוכר יהודי שניסה להיכנס עם בנו הקטן. נזעקתי לעומתו שלא יעז, בטח לא עם ילד כה קטן. ראיתי את האימה בעיניהם של הילדים, אבל לצערי, אף אחד לא שמע לי. אנשים ביטלו את דברי. בייאושי עזבתי את המקום. השעה היתה 12:42 בדיוק, כחמש דקות לאחר שהחלה ההדלקה. התזמורת ריננה בקול והכל חגג. בעודי מתחיל להיכנס לשביל המוות שעדיין זרם חלקית, החלקתי עקב הרטיבות שהיתה שם, נאחז במעקה הברזל שהציל אותי מליפול.

לאחר שצלחתי את השביל, חיפשתי בעיני סלע או גדר כדי לשבת עליו ולסיים את אמירת הזוהר ברוגע. הייתי עייף כל כך, שהרגשתי שמיציתי את החגיגה. תוך כדי ישיבה, גיליתי את שלושת חברי עושים את דרכם לעבר השביל, רוצים להגיע אל ההדלקה. זינקתי לעברם, ובכל כוחותי ניסתי לשכנע אותם לא ללכת לשם. היתה בי דחיפות שלא היתה מוכרת לי, ממש לחצתי עליהם לא להתקרב לאזור, ואפילו צעקתי להם "אני בטוח, מישהו הולך למות שם!". הפאניקה שלי והפחד עשו את שלהם. הם נשארו איתי, נמנעים מלהיכנס לרחבה.

לאחר דקות ספורות זיהינו אלונקות נישאות בריצה ואפודים כתומים-צהובים, זורחים, מבליחים את האפילה במהירות. הכל הסתחרר, הבנו שהנורא מכל קרה. עוד לא הבנו כמה. התחלנו להגיד תהילים, הפאניקה שלטה שם. זו היתה חרדת אלוקים. אחד מהאנשים ארגן סליחות – שאגנו את לבנו בי"ג מידות של רחמים.

המראות היו קשים מנשוא. ריח המוות ריחף באוויר. צעקות האנשים והפצועים צרבו את נשמותינו. צעקתי לכל האנשים סביבי להצטרף אלינו, אולי בתפילה נצליח לעורר רחמי שמיים.

הפך לאבל מחולנו.

נזכרתי איך לפני כמה דקות הייתי בדיוק שם, בסוף השביל. היה שם אברך חסידי שחילק ח"י רוטל משקה לחוגגים. הצעתי לו עזרה, אך הוא סירב. באותו רגע העניק לי חיים. לו רק הייתי נשאר לעזור לו, מי יודע היכן הייתי היום.

אינני יודע חשבונות שמיים, אבל הרגשתי איך לאורך הדרך יד ההשגחה כיוונה אותי ושמרה עלי. היתה לי הזכות להציל גם את חברי ולמנוע מהם להיות שם - בדיוק ברגעים הקשים הללו.

זכרתי את הלבנת הפנים שהיתה לי בבוקר, את הבושה והצער. שוב, אינני בא לדברר את האלוקים. אבל אני יודע ש"תולה ארץ על בלימה" - נאמר על השתיקה.

הידברות שופס

ספר דניאל עם פירוש נזר חזיונות של הרב זמיר כהן

45לרכישה

מוצרים נוספים

סט ארכיאולוגיה תנכ"ית הרב זמיר כהן

חבורת תריג 9 - בתעלומת הזהב

זה אפשרי - הרב יצחק פנגר

גביע קידוש מוכסף

מקראות שלובות - מגילת איכה

הקרב על המקדש

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה