סיפורים קצרים

שווה סיפור: מוות וחיים ביד הלשון

לקבל את הילד למרות הלשונות הרעות, או לא? זו היתה ההתלבטות הגדולה שלי. ההחלטה השפיעה על חיי בדרכים שלא יכלתי לדמיין

שתף במייל
| א' אייר התשפ"ב |
(צילום: shutterstock)
whatsapp
אא

אני כבר נחשבת למבוגרת, אף על פי שאני מרגישה צעירה במהותי, אבל בגילי הרבה כבר פרשו לביתן, לשבת על כוס קפה חם בבוקר, ברוגע, בלי לחץ של הספקים.

קוראים לנו "הגיל השלישי". אני אדם שאוהב לעבוד, ובעיקר אוהב ילדים. למדתי גננות והייתי גננת שנים רבות. עקב אילוצים שונים, החלטתי לפרוש מחיי הגננות ולפתוח לי עסק עצמאי של גן ילדים בבית.

כל כמה שנים הייתי משנה את חתך הגילאים, כך שהיו לי מגיל שלושה חודשים ועד גיל שנתיים, כל שנה ומצב הרישום שלה. ברוך ה', שמי הטוב הלך לפני, וגם אהבת הילדים שבי ניצחה פעם אחר פעם, גם כשהרגשתי לאות או קושי - החיוך שלהם והאהבה שלי אליהם גברו על הכל.

כל המקצועות הללו של טיפול בתינוקות וילדים, הם מקור ראשון לשחיקה. צריך כל הזמן לשמן את הצירים ולדאוג להתמלא מהתפקיד ולא להתרוקן ממנו. ובאמת, נהניתי מאוד מהעבודה, התמלאתי סיפוק ועשייה, וגם כשהיו ימים קשים (והיו) – עדיין היו זכורים לי הרגעים היפים הללו, של הטוהר והתמימות שלהם שמילאו אותי ונתנו לי סיפוק.

היום, המצב בארץ מבחינת מטפלות לא ממש פשוט. אין הרבה מטפלות זמינות, וכל פעם שנפתח גנון - הוא מיד מתמלא. הביקוש גובר על ההיצע, וכל שכן מי שיש לה שם טוב - הרישום שלה מסתיים ברגע שהחל. גם אצלי הדברים התנהלו כך. כל שנה, כאשר הודעתי על פתיחה, כמה שעות אחר כך כבר סגרתי רישום.

בשנה עליה אני מספרת, היתה לי התלבטות לגבי עיתוי פתיחת השנה. כבר כמה חודשים קודם פנתה אלי אחת הנשים שגרה בשכונה. היא שמעה עלי הרבה וביקשה לרשום את הבן שלה אצלי. לא ממש הכרתי אותה, וכל עוד לא פתחתי רישום גם לא כל כך העסיק אותי מי היא ומה. אבל הגברת הזו, ששמה אפרת, לא ויתרה לי. אחת ליומיים היא היתה מתקשרת לברר מתי אני פותחת, ושוב ושוב מתזכרת אותי לא לשכוח אותה, וכמה זה חשוב לה להיות אצלי.

באחד מהימים ירדתי לגינה עם אחד מנכדי, ושם פגשתי את אחת השכנות הצעירות שלי. אנחנו חברות טובות ויש לנו קשר מעולה. בעוד אנחנו מפטפטות אני רואה את אפרת, ואני מספרת לחברתי, כבדרך אגב, שאפרת ממש "משגעת" אותי לגבי שנה הבאה, ואני רואה שהיא ממש רוצה, אז אף על פי שעדיין לא פתחתי, אני אשמור לה מקום. חברתי לא ענתה לי מאומה, אבל לא ייחסתי לכך הרבה חשיבות.

למחרת בערב קיבלתי טלפון מאותה שכנה. לאחר חילופי סטטוסים הדדיים היא פנתה לעניין לשמו היא התקשרה: "את יודעת, הבן שלי נמצא אצל המטפלת X יחד עם הבן הגדול של אפרת. אתמול אמרת לי שהיא מעוניינת לבוא אליך. רציתי רק לעדכן אותך, שהיא ממש לא מסתדרת עם המטפלת, בלשון המעטה. המטפלת סיפרה לי דברים ממש לא פשוטים על ההתנהגות והדרישות הלא הגיוניות שלה, לכן התקשרתי אליך, שתזהרי. היא לא בן אדם פשוט". נבהלתי מאוד כאשר שמעתי את הדברים. שום מטפלת לא רוצה להסתבך עם אמא "בעייתית". באותו רגע גמלה בלבי ההחלטה להשיב את פניה של אפרת ריקם. שמחתי שחברתי עדכנה אותי לפני תחילת התהליך, כך שלא אצטרך להגיע למצב לא נעים הרבה יותר.

לא ידעתי הרבה על אפרת, מלבד זה שהיא אחות ראשית במחלקת טיפול נמרץ באחד מבתי החולים הגדולים. כמו להכעיס, מיד כשסיימתי את השיחה אפרת התקשרה, לא העזתי להרים את הטלפון. הרגשתי שאני זקוקה לכמה רגעים כדי לאסוף את עצמי ולגבש החלטה. החלטתי לישון על זה.

שיתפתי את בעלי בסיפור, הסברתי לו כמה אפרת רוצה לרשום את ילדה לגן שלי, ועל הטלפון שקיבלתי מהשכנה. האמת היא שאפרת עשתה עלי רושם טוב מאוד, לא ראיתי לרגע את הבעייתיות ששכנתי הזהירה אותי ממנה. אבל גם ידעתי שלא תמיד מה שרואים זה הנכון, לטוב ולמוטב.

בעלי, שהיה אובייקטיבי בכל הסיפור הזה, שמע את הדברים, ולבסוף אמר לי שאולי יש כאן בעיה של הוצאת שם רע ולשון הרע, וצריך ממש להיזהר. אולי כדאי שאבדוק בזהירות מסביב אם יש דברים בגו. שאלתי את חברתה של אפרת, שאני מכירה היטב ויש בינינו קשר של אמון, על הסגנון של אפרת. הודעתי לה מראש שאני מבררת אצלה בגלל שאפרת מעוניינת להירשם אצלי, ואני לא ממש מכירה אותה. היא שיתפה פעולה, ומדבריה היה ניכר שאפרת היא אדם טוב ונחמד, עם יחסי אנוש מעולים.

בערב, כשעדכנתי את בעלי בבירור שעשיתי, גם הוא סיפר שהוא בירר, ושכולם דווחו לו פה אחד על האנושיות והנחמדות של אפרת ושל בעלה. החלטתי ללכת על זה. אני לא נבהלת מהורים קפדניים, אף על פי שהייתי מעדיפה לוותר על זה, אבל גם במקרה קיצון, זה לא סוף העולם. בפנים היתה לי הרגשה שאפרת מקסימה, ושהכל יהיה טוב.

התקשרתי לאפרת, ששמחה כל כך שחזרתי אליה ושאני מוכנה לרשום את הבן שלה. כבר בתחילת השנה אפרת התגלתה במלא אצילותה. היא היתה אחת האימהות הכי נחמדות ומפרגנות שיש. נהניתי כל כך מהילד שלה ומהיחס שלה כלפי, היא לא הפסיקה לפרגן ולהכיר טובה. וכך זה התנהל לאורך כל השנה כולה, שכחתי לגמרי ממה שאמרו לי עליה שנה קודם. זה היה נראה לא קשור אליה בעליל.

עקב תפקידה של אפרת כאחות ראשית בטיפול נמרץ, השעות שבהן היא יצאה מהבית היו מוקדמות ממש, בימים שהמשמרת שלה היתה בבוקר. לכן הייתי מעגלת לה פינות ומקבלת את הבן שלה מוקדם יותר מכולם, כדי לעזור לה ולהקל עליה. כבר היינו חברות ממש טובות.

באחד מהימים קמתי מוקדם מהרגיל. בחוץ היה עדיין חושך. אני אוהבת את הרגעים הללו, כשהכל חשוך והשמש מתחילה להפציע, וכל העולם מלא בטוהר שמכבס לך את הנשמה. כך התארגנתי לי בנחת. לא הרגשתי כל כך טוב, אבל לא ייחסתי לכך חשיבות - לפעמים כשאני קמה מוקדם, העייפות הראשונית נותנת לי אשליה כזו. אז המשכתי להתארגן יחד עם בעלי, שהתעורר יחד איתי כדי להתפלל בוותיקין.

כמה דקות אחרי שבעלי יצא מהבית, הרגשתי שאני חייבת לשבת. הסתחררתי קצת. זה היה נראה לי מוזר, אבל לא ידעתי להסביר את זה. ישבתי ליד השולחן, מחכה שהגל יעבור ושאוכל להתאושש.

מאותו רגע אני לא כל כך זוכרת מה היה, רק שהכל היה לי מבולבל ואני לא הצלחתי להבין מה קורה איתי. הדבר היחיד שזכור לי – זה הדלת של הבית נפתחת, כי לא הספקתי לנעול אותה אחרי שבעלי יצא להתפלל, ואפרת מסתכלת עלי. שניה אחר כך היא כבר רכונה מעלי.

את היום הזה סיימתי בבית החולים, בטיפול נמרץ, ומי היתה שם לידי? אפרת.

האבחנה היתה ברורה. שבץ מוחי. בחסדי שמים, כאשר התחיל לי האירוע - אפרת הגיעה, בתזמון מושלם, היא דפקה בדלת ושמעה קולות מוזרים שככל הנראה הפקתי מפי. אינני יודעת למה עשיתי זאת. אולי שמעתי את הדפיקות ולא יכלתי לקום? כך או כך, אפרת החליטה לפתוח את הדלת, וזו נענתה לה. מבט אחד שלה עלי - והיא הבינה היטב מה קורה כאן. היא הזעיקה עזרה וטיפלה בי במהירות, וכך הצילה את חיי.

היא דאגה לאורך כל הדרך לעזור לי ולהדריך את בעלי בכל מה שאצטרך, ובכלל, היא עזרה לו להבין את כל המונחים הרפואיים שנזרקו מסביבו, ולהפגין שליטה וידע, מה שעזר לנו מאוד מול כל הצוות הרפואי. היא חיברה בינינו לבין אנשי המקצוע והרפואה המומלצים, והפעילה את כל קשריה לשם כך.

היא לא עזבה אותי לרגע. קיבלתי יחס מועדף מכל המחלקה, אפרת היתה אחות ראשית, וכולם רצו לעזור לה. באמת, הצוות הרפואי עושה עבודת קודש, וחבל שרק במצבים כאלו אנחנו פוגשים את היופי והמסירות שלהם למען החולים.

בחסדי שמים, הנזק לא היה גדול, אבל נזקקתי לשיקום, ולהתחיל לחזור לעצמי לאט לאט. פתאום ראיתי את אפסיות האדם, ואיך ברגע אחד הכל משתנה מקצה לקצה. מאדם פעיל ובריא – הפכתי לסיעודית. מראש בהיר וברור, הכל התבלבל לי והייתי צריכה להתחיל הכל מהתחלה, כמו ילד קטן בתחילת חייו, רק שכאן זה היה עצוב.

למדתי ללכת, להזיז נכון את הגפיים, לדבר ברור. זה לא היה קל. גם מבחינה גופנית, וודאי בפן הרגשי-נפשי. זה ממש להיזרק לסלעים באמצע החיים, כשהכל נראה בטוח ומבטיח – ולהבין פתאום כמה אתה לא, והכל ארעי.

היום, ישתבח שמו, אני פעילה וחזרתי להיות כמעט מי שאני. ולמה כמעט? כי המקרה הזה רק חידד לי את האמונה, וההבנה שאין עוד מלבדו. בכל פעם אני נזכרת איך הקב"ה דאג לשלוח לי את אפרת שנה קודם, ולא לוותר לי, שנתן לי את הדעת לבדוק היטב מה שאומרים לי ולהינצל מלשון הרע, ובסוף להינצל על ידה, לא פחות ולא יותר.

תגידו לי אתם - מה הייתי עושה בלעדיה?!

הידברות שופס

ספר דניאל עם פירוש נזר חזיונות של הרב זמיר כהן

45לרכישה

מוצרים נוספים

סט ארכיאולוגיה תנכ"ית הרב זמיר כהן

חבורת תריג 9 - בתעלומת הזהב

זה אפשרי - הרב יצחק פנגר

גביע קידוש מוכסף

מקראות שלובות - מגילת איכה

הקרב על המקדש

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה