סיפורים קצרים

שווה סיפור: הרוצה לאבד ממונו

עסק פעיל ומוצלח קורס לאחר שבעיה רפואית מזיזה את משפחת הבעלים לעיר אחרת. המצב נעשה קשה, אבל בעזרת ה', ישנה דרך יציאה מכל צרה

שתף במייל
| כ"א אדר ב' התשפ"ב |
(צילום: shutterstock)
whatsapp
אא

הסיפור שלנו מתרחש כמה עשורים אחורה, בימים שמחשב היה יקר המציאות ולא היה לכל אחד בבית. את החומר היו שומרים בדיסקטים, תקליטורים למחשב היו ממש בתחילת הדרך, ואולי לבודדים ממש עם מכשור מתקדם ויכולות כספיות היו מחשבים כאלה.

לנו היה עסק. עם סייעתא דשמיא הוא גדל והתפתח, והיה לעסק מניב ממש. כמו כל עסק, כמה שהוא נותן - הוא דורש בתמורה. השקענו בעסק את כל כוחותינו, והוא החזיר לנו בתמורה. הכל זרם על מי מנוחות, עד שנולד הבן הקטן שלנו.

הלידה שלו היתה טראומטית. הוא נולד לפני הזמן, ובשל כך היה מאושפז בפגייה למעלה משלושה חודשים. כבר אז נאלצנו להוריד הילוך. התורנויות סביב מיטתו והלחץ סביב המדדים שלו כל הזמן נגסו באנרגיות שלנו, כך שתשומת הלב לעסק פחתה באופן ניכר. לאחר שרשרת של ניסים קיבלנו את הבשורה שמצבו התייצב ולא נשקפת סכנה לחייו של התינוק שלנו, ומועד שחרורו קרב ובא.

ברגע שהמתח פחת, בעלי יכול היה להרשות לעצמו לפנות זמן רב יותר לעסק ולניהולו השוטף, שעקב המצב לא היה טוב כל כך. היה צריך להיכנס לעניינים - ומהר. בעזרת ה', תוך מספר חודשים העסק כבר חזר למסלול, והיה נראה שהקושי כבר מאחורינו.

אני כבר הייתי בבית על "תקן מלא" - אם שכל אפרוחיה תחת קורת גג אחת, ללא צורך בנסיעות הלוך ושוב, להשאיר חלק ממך מאחור ולהיקרע כל יום מחדש. לכאורה, הכל היה נראה רגיל. התינוק היה חייכן וזורם, הוא הגיב לקולות ולצלילים, והיה נראה שהוא מבין ממש כמו גדול.

לכן לא ייחסתי חשיבות כל כך לכך שההתפתחות המוטורית שלו די איטית ולא תואמת לגיל. מבחינתי, כל עוד הקוגניציה היתה תקינה והרבה מעבר, לא הרגשתי לחץ או בעיה כלשהי. גם לשאלות התורניות של האחיות בטיפת חלב לא באמת ייחסתי חשיבות. הייתי אמא מנוסה שראתה דבר או שניים בחייה, ועם כל זאת לא נדלקה לי נורה אדומה.

רק קרוב לגיל שנה, הסכמתי להודות שיש כאן בעיה. הוא בקושי זחל, יותר נכון לומר סחב את הגוף שלו קדימה. הוא לא הצליח להתרומם, כל גופו היה כמקשה אחת. אם עד אז חשבתי שזה טונוס שרירים גבוה עקב היותו בפגייה, עכשיו כבר הבנתי שצריך התערבות ממשית יותר. הרופא שלח אותי לכמה בדיקות, כאשר במקביל הייתי בריפוי ועיסוק.

האבחנה לא הגיעה הרבה אחרי. יאיר, הילד שלי, סובל מ-C.P. – שיתוק מוחין. זוהי לקות מוטורית שמשפיעה בעיקר על הגפיים, וכן יכולה גם להופיע עם לקות שכלית. אצלינו ברוך ה' זה הסתכם בפגיעה מוטורית לא קלה בכלל, אבל עדיין, זה נעצר שם.

באותו היום שהתבשרנו על כך, חשבתי לקרוס. הידיעה הזו היממה אותי. לא הכרתי כלל את המושג הזה, ולא באמת הבנתי מה זה אומר. בזמנו, הנגישות לידע לא היתה כמו היום, שהכל בלחיצת כפתור. גם היחס של הצוות היה פחות סבלני, והמודעות של הסביבה גם היא לא היתה כמו שהיום. הכל היה שונה כל כך, ונאלצנו לחרוש את האדמה לבד, ממש בעשר אצבעות.

קודם נאלצתי לאסוף את עצמי. את ההלם, הפחד, החשש מפני הבאות, את הבושות וההכרה שהילד שלי לא יהיה כמו כולם. לא היה לי הרבה זמן להתאבל. הילד שלי דרש אותי בחזרה, מתפקדת במלא העוז.

כאשר הבטתי בפניו הצוחקות אלי, הרגשתי כמה כוח קבלתי דווקא ממנו. זה היה הרגע שיצאתי ממעגל המסכנות והאומללות. לאט, לאט הצלחתי לראות את ה"כן" שקיבלתי. ילד יפה תואר, עם חן שובה לב ויכולת קוגניטיבית גבוהה במיוחד, שגורמת לכל הסובבים להתפעלות. התחלתי לחיות עם האתגר, והמפליא היה שיחד איתי – פעלה כל הסביבה והמשפחה הגרעינית שלי. הפכנו יחד לגורם מניע. עשינו הכל כדי שיאיר שלנו יקבל את המירב והמיטב שהוא צריך כדי להצליח ולהתקדם, למרות ועל אף.

הבית התמלא בספרים על הנושא. עשינו אינסוף בירורים על אנשי המקצוע הטובים ביותר. יאיר התחיל ללכת לכל מיטב אנשי המקצוע שהיו באזורנו, לא חסכנו מאום. העסק ברוך ה' המשיך לשגשג, ומבחינה כלכלית היינו במצב מעולה.

כאשר יאיר גדל מעט, קיבלנו מידע על מוסד הקיים במרכז הארץ, הנותן מענה לקשיים שלו ונחשב לאחד מהמתקדמים בארץ. הבנו שאם אנחנו רוצים טיפול אינטנסיבי ומתקדם יותר ליאיר, אנחנו חייבים לחשוב על שינוי בחיינו, קרי – לעבור דירה למרכז הארץ.

זו היתה החלטה לא קלה בכלל. היינו נטועים עמוק באזור. גם בעלי וגם אני היינו ילידי צפון הארץ כמה דורות אחורה, כך שמבחינתו זה היה ללכת אל ארץ לא זרועה, כפשוטו ממש. ובעיקר ריחף מעל הכל – העסק. הבנו שלא נוכל לנהל אותו ממרכז הארץ, וניאלץ למצוא ולהעסיק מנהל שיעשה את העבודה בשבילנו. התקופה היתה סוף שנה, והיינו חייבים להחליט מיד אם אנחנו עוברים - כי אם אנחנו רוצים לשלב אותו במוסד ההוא, אנחנו צריכים תוך חודשיים כבר לגור במרכז, על מנת שהוא יוכל להתחיל את השנה ברגל ימין, תרתי משמע.

החלטנו לעבור תוך חודש. את ניהול העסק נתנו לאחד העובדים שהכרנו וסמכנו עליו. בנוסף, גייסנו אדם נוסף עם ניסיון בתחום העסק שלנו, על מנת שהוא יהווה עוד כוח מניע לעסק, וקיווינו שיחד ועם הליווי של בעלי - אמנם מרחוק, אבל עדיין - זה יתן לעסק את הכוח להתמודד עם השינוי, ולכל הפחות להחזיק את הקיים, עד שנמצא בצורה מסודרת קונה שיקנה את העסק, כדי שלא נעשה זאת עכשיו בצורה חפוזה כל כך. אחרי הכל, היה מדובר בעסק עם פוטנציאל לא רע בכלל, שהמכירה שלו היתה צריכה להיעשות במתינות ושיקול דעת רב.

עברנו דירה. יאיר השתלב מצוין במוסד, הוא התקדם בצעדי ענק, ושמחנו מאוד על השינוי שעשינו. בעלי עקב כל הזמן אחר העסק. חשבנו שאנחנו על המסלול, אבל מכתבים שונים הגיעו לבעלי על חוסר בפירעון וכדומה. הבנו שמשהו לא טוב קורה. בעלי נסע לצפון הארץ, ואז הבנו לראשונה את חומרת הבעיה, ואת שכבר אמרו חז"ל: הרוצה לאבד ממונו - ישכור את הפועלים ולא ישהה עמהם.

היתה מעילה בכספים. החיבור של שני המנהלים הניב לנו רק צרות. העסק היה בשלבי קריסה, והגענו למצב שכבר לא היה מה להחיות ממנו. כאן נכנס המחשב שלנו לפעולה - את כל החומר של העסק שמרתי על גבי דיסקטים, שם ניהלתי את כל החובות שלנו לכל הספקים בצורה מסודרת, אבל זה לא הספיק. העסק נסגר סופית, עם הפסדים עצומים ועיקול של הוצאה לפועל. היום בו אנשי ההוצאה לפועל דפקו בדלת היה יום שחור.

הם לקחו מכל הבא ליד, גם המחשב נכלל בזה. זאת הרגשה נוראית לראות איך לוקחים ועושים בביתך כבשלהם, ולך אין מה לעשות. הפסדנו את כל נכסינו. משמיים גיביתי את כל החומר בשלושה גיבויים של דיסקטים. כמו כן הדפסתי את כל הכרטסת בה היה רשום לאיזה ספק אנחנו חייבים וכמה. החלטנו להחזיר את החובות לאט לאט.

לאחר מספר ימים, הילדים שלי יצאו לחורשה סמוכה והביאו איתם סחורה מבית דפוס שהשליך פסולת של נייר, ועוד חומרים נפסדים שבשבילם היו אוצר.

כך הם הגיעו הביתה ושללם בידם. הבית היה עמוס עד להתפקע, ולא יכולתי לסבול את כל הבלגן והלכלוך שזה יצר. ביקשתי מהילדים לפנות את הכל. רק לאחר מעשה, כשכבר עברו מספר ימים מפינוי כל ה"סחורה" שהם הביאו, גיליתי לחרדתי שכל הכרטסת שהדפסתי הושלכה גם היא יחד עם כל הניירת שהם השליכו לפח.

מבוהלים התקשרנו למשרד הנהלת החשבונות שלנו, וביקשנו לאתר לנו באזורינו משרד להנהלת חשבונות שיש לו את התוכנה שהיתה לנו במחשב, על מנת שאוכל להוציא דרכם את החומר שהיה לי בדיסקטים ולהדפיס מחדש. הם נתנו לנו טלפון של אחד מרואי החשבון בסביבה שלנו. רואה החשבון הסכים בשמחה לעשות עבורנו את הטובה הזו, ובאותה הזדמנות ביקשנו ממנו להתמנות לרואה חשבון שלנו, במקום הקודם. הוא נעתר בשמחה.

באותם ימים חיפשתי בנרות עבודה. המצב שלנו היה בכי רע ממש - מהמקום המבוסס והמצליח צנחנו באחת למקום של דלות ועוני. לא בחלתי בשום עבודה, העיקר לחיות ולזון את המשפחה.

חודש לאחר ההתקשרות שלנו עם רואה החשבון, קבלתי טלפון ממנו, הוא סיפר לי שכעת הוא קיבל הצעה להיות רואה חשבון לעסק כמו שהיה לנו, ולשם כך הוא צריך להעמיד להם מנהלת חשבונות. הוא מיד חשב עלי. כאמור, לא היתה לי תעודה ולא ביטחון, אבל ניסיון היה לי - ובשפע.

הוא התרשם מאוד ממני ומהאופן המסודר בו פעלתי, כך שהציע לי את המינוי ללא עוררין. כמובן שקפצתי על המציאה.

מאז עברו שלושים שנה, ואני עדיין שם, רגע לפני הפרישה לפנסיה.

כן, מעז יצא מתוק. ואם שאלתם על יאיר – הוא התקדם מאוד, נשוי ואב למשפחה, שמח ומאושר, ואם תשאלו אותי - אנחנו לא מתחרטים לרגע.

מה' מצעדי גבר כוננו.

הידברות שופס

ספר דניאל עם פירוש נזר חזיונות של הרב זמיר כהן

45לרכישה

מוצרים נוספים

סט ארכיאולוגיה תנכ"ית הרב זמיר כהן

חבורת תריג 9 - בתעלומת הזהב

זה אפשרי - הרב יצחק פנגר

גביע קידוש מוכסף

מקראות שלובות - מגילת איכה

הקרב על המקדש

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה