לאישה

"נשים באמת מוסרות נפש כדי לבוא לטבול": 3 בלניות בראיון מרגש

חוה רוזמרין הייתה בת 22 כשהחלה לעסוק בבלנות, נחמה ארבוב הגיע למקצוע ממש במקרה, ובת שבע פחימה הגיעה לארץ מהולנד, ואז רתמו אותה למשימה. כיום שלושתן בלניות ותיקות שחוות שוב ושוב ניסים ואירועים מרגשים

שתף במייל
| כ"ב שבט התשפ"ב |
למעלה חוה רוזמרין ולמטה בת שבע פחימה (צילום: פלאש 90)
whatsapp
אא

כמה אנשים אתם מכירים שעובדים בכל יום מימות השנה – בערבי חגים ובשבתות, בימים טובים ובמועדים, בימי שלג ובימי חמסין, יום אחרי יום – בלי לדלג ובלי להחסיר, לעתים אפילו אחרי חצות הלילה?

דומה כי מלבד מאות הבלניות הפרסות ברחבי הארץ, אין מי שעונה להגדרות הללו, שכן מדובר בעבודה יוצאת דופן בהיקפה, בדרישותיה וגם באחריות הרבה שהיא דורשת.

אז מה באמת גורם לנשים להצטרף לשליחות הזו, מה מוביל אותן לתפקיד, ואיך אפשר להסביר שגם אחרי עשרות שנים הן לא עוזבות אותו? יצאנו לשוחח עם שלוש בלניות ותיקות שפתחו לנו צוהר לעולם מיוחד של טהרה, של שליחות ושל מסירות אמתית לתפקיד.

(צילום: shutterstock)

 

חוה רוזמרין, האחראית על המקווה באריאל, עוסקת במקצוע כבר 29 שנה. "התחלתי לעבוד כבלנית בגיל ממש צעיר –  הייתי בת 22 בלבד", היא מספרת, "הגעתי לזה ממש במקרה, כאשר ראש המועצה הדתית פנה לבעלי וביקש שאקח את המשימה על עצמי. בהתחלה לא הבנתי בכלל על מה הוא מדבר, וכשהוא הסביר לי בכמה מילים על התפקיד, השבתי בגמגום: 'אה, כן', כשאני מתכוונת לכך שאני מבינה ורוצה לחשוב על זה, אבל מבחינתו הוא הבין שאני מעוניינת, וכך נאלצתי לקפוץ למים.

"נשים מאוד התפלאו כשפגשו אותי לראשונה במקווה", היא מוסיפה, "בדרך כלל רגילים לפגוש בלניות מבוגרות, והנה מישהי כל כך צעירה, כמעט ילדה. אבל עם הזמן הפכתי לחלק מהנוף, ובמשך 29 השנים האחרונות אני נמצאת שם, בדיוק באותו מקום".

נחמה ארבוב משמשת כבלנית ביישוב נווה מונוסון, והיא משתפת: "מעולם לא חלמתי שאעסוק בכך, אבל כמה שנים לאחר החתונה יצאתי עם משפחתי לשליחות מטעם חב"ד בטורונטו, ושליחים בחו"ל עושים כידוע הכל, כך שהתנסיתי גם בבלנות. בדיוק בתקופה בה חזרנו לארץ נפטר בעלה של הבלנית ביישוב נווה מונוסון, ואני הוזעקתי מכפר חב"ד כדי לשמש כבלנית. מאז אני כבר 18 שנה במקווה. אני אמא ל-13 ילדים, ובשעות היום עובדת כמטפלת רגשית וכמנחת סדנאות בטיפול בשיטת שלושת המימדים, אבל שעות הערב מוקדשות אך ורק למקווה".

ואילו בת שבע פחימה, האחראית על המקווה בכרמיאל, מגיעה מרקע של חזרה בתשובה. "עד גיל 25 הייתי רחוקה מאוד מהיהדות", היא מציינת, "התגוררתי בהולנד ושם הכרתי את בעלי. יחד חזרנו בתשובה ובעקבות ההתחזקות החלטנו לעלות לארץ, יחד עם שני ילדינו.

"בעלי היה איש עסקים מצליח, אך כשעלינו לארץ היה ברור לו שהוא מעוניין אך ורק בלימוד תורה. עד היום, 30 שנה לאחר מכן, הוא עוסק אך ורק בלימוד, וגם מזכה את הרבים עם שיעורים קבועים פעמיים ביום. אני בעברי עסקתי במגוון מקצועות שלא קשורים כלל לתחום בו אני עוסקת כיום. עד שבאחד הימים פנתה אליי אשת הרב וסיפרה שהיא זקוקה לאישה שתחליף את הבלנית, שכן היא נאלצת להיעדר. שאלתי אותה איך אני מתקשרת לכך, והיא אמרה לי: 'אם את לא תיקחי את זה על עצמך, אז המקווה יהיה סגור'. החלטתי לנסות. לאחר תקופה שוב היה יום בו הבלנית לא יכלה לבוא, ושוב החלפתי את מקומה, וכך זה קרה כמה וכמה פעמים, עד שהתחלתי לאהוב את התפקיד. עשיתי אותו באמת מכל הלב, וכשבאו כלות הייתי ממש מתרגשת ויוצאת מגדרי. בעברי אני רקדנית, ומרוב שמחה הייתי מתחילה לרקוד איתן יד ביד..."

 

בתחילת עבודתה של חוה היו ערבים בהם היא הגיעה למקווה וישבה שם לבדה, גם נחמה ארבוב מספרת שבתחילת דרכה הגיעו מידי שבוע למקווה בערך חמש נשים, פשוט לא היה ביקוש. שתיהן מציינות שכיום המספרים גבוהים לאין שיעור, וידיהן עמוסות בעבודה.

"יש התעוררות עצומה בשנים האחרונות", הן טוענות, וגם בת שבע בטוחה: "מיום ליום אפשר לראות איך שמצוות הטהרה כבר אינה שייכת לציבור הדתי והחרדי בלבד, אלא מגיעות גם נשים שנראות כל כך רחוקות, למרות זאת המצווה חשובה להן והן מקפידות עליה באמת במסירות נפש, ואני לא מגזימה.

"לשמור את מצוות הטהרה בדור כמו שלנו זה לא פשוט בכלל", היא מוסיפה, "ואם אישה עושה את זה, צריכים באמת להוריד לפניה את הראש ולהגיד: 'אשרייך צדיקה'. אני מרגישה כל כך הרבה אהבה לנשים האלו, וכבר מזמן למדתי שלא הכובע הוא הקובע. אני פשוט רואה את הנשים ולא גומרת להתרגש. כל אחת שמגיעה לכאן היא נשמה ענקית".

(צילום: פלאש 90)

"המקווה לימד אותי באופן אישי עד כמה שהחיצוניות אינה מראה על הפנימיות", מוסיפה גם נחמה, "יש נשים שכשהכרתי אותן לראשונה הן באו בעיקר בשביל הבעל ונתנו לו להרגיש שהן בסך הכל 'עושות לו טובה', אבל כיום הן מיוזמתן כבר מקפידות על כך ואפילו מכסות את הראש ושולחות את ילדיהן למוסדות דתיים...

"לעומתן, יש נשים שבדיוק להיפך – הגיעו 'בגניבה', כי לא רצו בשום אופן שבעליהן יגלו זאת. הייתה אישה שבמשך שעה ארוכה אחרי הטבילה התעכבה כדי לייבש את השיער, ואישה אחרת שבעלה עבד כנהג מונית, הייתה מבקשת בקביעות מחברה שתזמין אותו לנסיעה של שעתיים, ואף מעבירה לה תשלום על כך, העיקר שבעלה לא יהיה באזור ולא ידע להיכן היא הולכת, כי הוא עלול למנוע זאת ממנה. אי אפשר לתאר אלו נשים גדולות מגיעות אלינו. זה לפגוש אותן ולהתרגש בכל יום מחדש".

 

אך יחד עם תחושת השליחות הגדולה, אין ספק שמדובר במקצוע תובעני ממדרגה ראשונה. "קודם כל, מדובר בשעות הכי לא נוחות עבור אמא לילדים", מבהירה חוה. "כשהתחלתי את עבודתי כבלנית בני הבכור היה בן שנה, ובכלל לא היה קל להיעדר מהבית בשעות אחר הצהריים למשך ארבע או חמש שעות, מה עוד שלפעמים נדרשתי להישאר גם בלילה, כדי לנקות, אפילו עד אחרי חצות.

"עד היום ילדיי צוחקים עליי שאני לא יודעת להשכיב ילדים לישון, כי אף פעם לא הייתי בבית בשעות האלו. כיום הילדים כבר נשואים, אבל עדיין כולם יודעים שאם צריכים משהו בשעות אחר הצהריים והערב אז פונים לאבא, כי אמא לא יכולה אפילו לענות לטלפונים. לפעמים אני שומעת על דברים ממש באיחור, כי פשוט לא הייתי בבית כשהם התרחשו".

הוויתורים הם גם בזירה החוץ ביתית. "באופן קבוע נאלצתי לוותר על אירועים משפחתיים וחברתיים", מספרת חוה, "לפעמים ארגנו ביישוב כל מיני הרצאות ופעילויות ואני נעדרתי, גם כשהיו שמחות במשפחה לא תמיד יכולתי להגיע בזמן, ולעתים לא הגעתי בכלל. היו מקרים בהם הרגשתי שאני מקריבה מעצמי המון. בפרט כשהרגשתי שאנשים לא ממש מעריכים את זה שאני מוותרת, כי מקצוע הבלנות הוא לצערי לא מספיק מתוגמל וגם לא ממש מוערך".

"אין ספק שכדי שבלנית תצליח במשימה, היא חייבת שיהיה לה שותף בבית", טוענת נחמה, "במקרה שלי זהו בעלי שלקח פיקוד מלא בכל השעות בהן נעדרתי. גם ההורים שלי התגוררו לידי כשהילדים היו קטנים, ועזרו לי מאוד.

"צריכים גם להבין ששעות העבודה של בלנית אינן מוגדרות – את יוצאת בסביבות ארבע בצהריים, כשאין לך מושג מתי תחזרי הביתה. כי גם אם יש שעה רשמית בה המקווה נסגר, כמעט תמיד יש נשים שמגיעות מאוחר יותר, או שמתעכבות מסיבות אחרות".

גם נחמה מציינת שהזדמן לה במשך השנים להתמודד עם לא מעט ויתורים. "בדיוק בשבוע שעבר התקיימה אזכרה של אחותי, ולא יכולתי לבוא כי לא מצאתי מחליפה... אז כן, הגעתי לעבודה, ואת הקדיש שמעתי דרך הטלפון".

לסגור את המקווה, ואפילו לערב אחד, לא מעלה נחמה בדעתה. "זה לא בני ברק, שאם המקווה באחת השכונות נסגר, אפשר ללכת למקווה אחר. אצלי אין תחליף, ואם לא אגיע אז נשים לא יטבלו. במשך השנים בהן עבדתי גם בשבתות לא היינו נוסעים כלל לשבת וגם לא לחגים, כי תמיד הייתי חייבת להיות זמינה. כאן אני חייבת לציין את בעלי שהיה תמיד יד ימיני, אין שום סיכוי שהייתי עושה זאת בלעדיו".

עם זאת, נחמה אינה מתלוננת על העבודה. "שמעתי פעם מישהו שהמשיל את עבודת הבלנית לעבודת הכהן הגדול בבית המקדש, שכן גם תפקידו היה לטהר, אך גם לנקות את בית המקדש אחרי הקרבת הקרבנות, מכל הדם והלכלוך שנותרו אחרי השחיטה. אז נכון שלפעמים התחושה היא שהעבודה שלי קצת טכנית, אבל ידוע שכשהבלנית מכריזה למטה 'כשר', אז גם הקב"ה מכריז כך למעלה, זוהי זכות כל כך גדולה. המקווה הוא הדבר החשוב והיקר ביותר שיש לעם ישראל, מכאן מתחילה האומה שלנו. ישנה אפילו הלכה שאומרת שאם לקהילה יש סכום כסף מסוים ואין לה בית כנסת וספר תורה, ואין גם מקווה, עליה להשתמש בכסף קודם כל לבניית המקווה, כי אם אין מקווה אז אין גם חיים וקיום לעם ישראל".

 

שלושתן מציינות שכל מאמץ שווה כדי להיתקל בסיפורים המרגשים, שלעתים קרובות הן פוגשות ממש מקרוב.

חוה נזכרת: "התקשרה אליי פעם אישה שסיפרה לי שיש לה פחד ממים, ממש פוביה קשה. הבטחתי לה שאפנה לה מזמני, ובאמת היא הגיעה אחרי כולן, ובמשך שלוש שעות  עזרתי לה, כדי שתצליח לטבול כהלכה. זה לא היה קל, אבל כשהצלחנו במשימה הרגשנו שתינו אור גדול. זו הייתה ממש תחושה מיוחדת. למחרת התקשרו אליי ממכון פוע"ה וסיפרו עד כמה שהדבר שעשיתי היה גדול, ואיזו חשיבות יש לכך, כי זו אישה שמעולם קודם לכן לא העיזה לטבול". 

לבת שבע יש גם כן סיפור מרגש במיוחד: "הייתה אישה שהגיעה אליי באופן קבוע. במשך תקופה ארוכה היא ציפתה לילדים ושמעתי ממנה לא פעם עד כמה ההתמודדות קשה עבורה ומאכזבת. באחד הימים היא באה לטבול מאוחר מידי, אחרי שכבר חזרתי הביתה. זה היה יום חורפי והיא פשוט התבלבלה בשעות וחשבה שהמקווה עוד פתוח.

"היא יצרה איתי קשר מהמקווה, כולה לחוצה, ואני הבטחתי לה: 'בואי לאסוף אותי עם הרכב ואפתח שוב במיוחד בשבילך'. אבל גם אז היו עיכובים – המפתחות לא עבדו, הרכב לא הותנע ושום דבר לא הסתדר... אבל אני הבנתי שאסור לי לוותר. הצלחתי למרות הכל לבוא ולפתוח את המקווה במיוחד בשבילה. אחרי כמה שבועות היא התקשרה אליי כולה נרגשת: 'בת שבע, אני בהריון, הכל בזכות זה שלא ויתרת, הכל בזכות זה שהגעת...' היום היא כבר אמא לתינוק מתוק, וכשאני פוגשת אותה בכל פעם היא אומרת לי: 'זה ילד משותף של שתינו'.

"גם אני פוגשת נשים שמתמודדות עם ציפייה ממושכת לילדים", אומרת נחמה, "אין מילים לתאר את כאב הלב כשאני פוגשת אותן חודש אחרי חודש, ללא שום בשורה.

"הייתה אישה כזו שהגיעה בקביעות ובהתמדה, ופתאום במשך תקופה ארוכה היא נעלמה מהנוף. כבר הייתי בטוחה שיש בשורות טובות, והנה פתאום באחד הימים היא שוב הגיעה. שאלתי אותה 'מה שלומך?' והיא פרצה בבכי וסיפרה שאחרי שנכנסה סוף-סוף להיריון, היא איבדה אותו בחודש רביעי. היא המשיכה ובכתה: 'מה עם טהרת המשפחה שאני כל כך מתאמצת לשמור? איך זה שהזכויות לא עמדו לי?' ואני לא הצלחתי לנחם...

"כמה רגעים לאחר מכן נכנסה אישה נוספת, בדיוק באותו מצב, עם סיפור דומה מאוד. היא בקושי הספיקה לספר מה עברה, ואני פרצתי בבכי גדול. היא נדהמה: 'למה את בוכה? אני דווקא שמחה על מה שעברתי, כי נכון שההיריון הופסק, אבל לפחות הקב"ה הראה לי שהגוף שלי יודע להיות בהריון, ואם לא בפעם הזו, אז בפעם הבאה בעזרת השם'.

"האישה הראשונה שעוד הייתה בחדר, הקשיבה לדברים ופשוט נדהמה. הם הגיעו בדיוק ברגע הנכון ועודדו אותה כל כך. היום, אגב, שתיהן כבר חובקות תינוקות מתוקים. זה היה סיפור מרגש מאוד, אבל הוא ממש לא היחיד. אני תמיד טוענת שהמקווה הוא הזדמנות לראות את הניסים של אלוקים".

 

בנוסף לעבודתה היום יומית של בת שבע במקווה בכרמיאל, היא גם משמשת כיו"ר ועד הבלניות הארצי, ודואגת למימוש הזכויות שלהן,  דרך ההסתדרות שמהווה עבורן גב חזק. "אני חושבת שנשים אפילו לא מודעות לעבודת הקודש שהבלניות עושות, בתנאים ממש לא פשוטים", היא מדגישה, "כי נדרש מהן המון, בזמן שהן מתוגמלות בשכר הכי נמוך במשק, ובכל זאת אף אחת מהן לא מנסה לעגל פינות, והן מבצעות את התפקיד בשלמות. זו הסיבה שחשוב כל כך לדאוג לזכויות שלהן ולוודא שהן לא מקופחות.

"אם ניקח לדוגמה את תקופת הקורונה – במשך שנתיים ראינו מסירות נפש שאין שנייה לה. גם בזמנים שהיו סגרים כבדים ואנשים חששו לצאת מהבית, הן יצאו ערב-ערב לעבודה, כשהן חשופות לגמרי ומקבלות באהבה כל אחת. אגב, לצערי בחודשים הראשונים של הקורונה ירד מספר הטובלות בארץ בכ-30% שזה המון, אבל אחר כך הוא עלה בחזרה, ואפילו קצת יותר מכפי שהיה קודם". 

(צילום: פלאש 90)

חשבתן פעם לעזוב את המקצוע?

נחמה: "מכיוון שאני עובדת בבקרים במקצוע אחר, העומס הוא גדול מאוד, וכבר היו כמה וכמה פעמים שחשבתי לעזוב את העבודה במקווה, אבל פשוט לא הצלחתי לעשות זאת. בפרט שכחסידת חב"ד אני כותבת כל פעם באגרות הקודש לרבי ומקבלת תשובות מצמררות ממש, ממכתבים שכתב הרבי בעבר כמו 'העיקר לא הכמות של הכסף, אלא הברכה', ועוד דברים בסגנון, שפשוט לא מאפשרים לי לעזוב".

"האמת היא שהיו לי כמה פעמים בהן חשבתי לעזוב את העבודה", מודה חוה, "אבל בכל פעם מחדש הגעתי למסקנה שלמרות כל הקשיים אני לא מוכנה לעזוב. בורא עולם נתן לי עבודה שהיא שליחות, ואני לא מתכוונת לוותר עליה".

ואילו בת שבע מציינת "כחלק מתפקידי אני מכירה מאות בלניות, ויכולה להגיד שהמניע היחיד שמשאיר את כולן בתפקיד הוא רק תחושת השליחות הגדולה. ואגב, זה בדיוק מה שקורה אצלי. בימים הבודדים בשנה בהם אני לא מרגישה טוב או נאלצת להיעדר מהעבודה מכל סיבה אחרת, אני מרגישה ממש צער.

"אני יכולה להעיד מקרוב עד כמה שהבלניות הן באמת נשים גדולות, עם כל כך הרבה אהבת ישראל, אהבת המצווה ואהבת האדם, וזה מה שגורם להן להמשיך בכל התנאים, לצאת לעבודה בשלג ובכפור, בערבי חגים ובשבתות, ולמעשה במשך כל השנה. באמת שאין לכך שום הסבר אחר".

הידברות שופס

ספר דניאל עם פירוש נזר חזיונות של הרב זמיר כהן

45לרכישה

מוצרים נוספים

סט ארכיאולוגיה תנכ"ית הרב זמיר כהן

חבורת תריג 9 - בתעלומת הזהב

זה אפשרי - הרב יצחק פנגר

גביע קידוש מוכסף

מקראות שלובות - מגילת איכה

הקרב על המקדש

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה