סיפורי ילדים
אילן החלילן: המרצה והנכה
אילן החלילן מוזמן לנגן באירוע מיוחד, ומגלה בו תגלית מפתיעה – או אולי בעצם לא?
- מנוחה פוקס
- ט"ו שבט התשפ"ב
(צילום: shutterstock)הגעתי אל החורשה המרוחקת, כפי שהנחה אותי המזמין בטלפון.
אוהלים, אוהלים, היו שרועים לכל שטח החורשה. שקט שרר במקום, ואני הייתי סבור שעל אף שהשעה כבר 9 בבוקר, האנשים פה ישנים.
התברר שלא כך הדבר.
כל האנשים היו בפינת החורשה, עומדים בתפילת העמידה, תפילת שמונה עשרה.
בתפילת שמונה עשרה עומדים בשקט. כך קרה שהגעתי בזמן הדומייה.
אני אומר: "דומייה" ולא סתם כך.
בשקט ששרר במקום, על אף כמות האנשים שהייתה שם ועל אף שזו חורשה, עם קולות רוח ועם נביחות כלבים ויללות חתולים, יכולת לשמוע את זמזום הדבורה. כי שקט של תפילת שמונה עשרה הוא דומיה אמיתית. דממה!
אני אילן, החלילן, התפללתי כבר את תפילת שחרית. אני עושה זאת מוקדם מאוד בבוקר, ובכל זאת בדומייה שכזו מתחשק בכל זאת לשאת תפילה. אז פתחתי את הסידור שלי ואמרתי פרק תהילים.
כשהסתיימה התפילה, סודרו כסאות עבור כולם ממש לצד האוהלים.
היה זה יום מיוחד לאנשים האלו שהיו שם.
לכל אחד מהאנשים הללו הגיע היום המיוחד הזה. הם היו מתנדבים בעמותת "מצווה".
"עמותת מצווה" היא עמותה שעוזרת לאנשים נכים שמבקשים עזרה. מאות אנשים מתנדבים בעמותה הזו, ופרושים על פני כל הארץ.
כשנכה צריך עזרה כלשהי - בבנייה של רהיט, בנסיעה למקום חשוב, בקניית מוצרים או בכל דבר אחר, הם מהר מאוד מתייצבים לעזרתו.
לימי העיון האלו הוזמנו כל המתנדבים. ניתנו להם אוהלים לשנת הלילה, והרצאות מצוינות על מה שחסר לאנשים נכים, למה הם זקוקים, איזה דיבור יועיל להם ואיך לא לדבר אליהם, כי הם לגמרי אנשים רגילים, שלא אוהבים שמרחמים עליהם.
אני הייתי אמור ללוות בחלילי את המתנדב החשוב, הרב שטרית. וזה הדבר המיוחד.
הגיע הרגע המיוחל. המרצה היה צריך לעלות על הבמה המאולתרת.
אבל אני לא ראיתי לפני שום מרצה שבא להרצות.
ליד הבמה הסתובבו שני אנשי צוות, שהקימו את הבמה ופיקחו על חיזוקה, ורק אדם נכה, בכיסא גלגלים, נראה מסתובב שם סביב הבמה, הנה והנה. לא הבנתי מה תפקידו בצוות ומה הוא עושה כאן בכלל.
ברגע מסויים עלה הנכה בכסא הגלגלים אל הבמה.
ואני עדיין מסתכל סביב ושואל את עצמי: היכן הוא המרצה הדגול שאותו עלי ללוות?
בשנייה אחת נפל לי האסימון. הבנתי.
הרב שטרית הוא אמנם נכה, ובכל זאת הוא גם מרצה.
כן, זה הגיוני, בעצם, למה לא?
הרב שטרית טיפס על הבמה המאולתרת עם כיסא הגלגלים שלו, בדרך שיצרו למענו, נעמד על הבמה והתחיל לדבר על הנושא שהתבקש לדבר עליו: "איך אנחנו יכולים להתנדב בקהילה, למרות המגבלות שלנו?".
הדברים של הרב שטרית היו מפעימים.
ברגע אחד גיליתי שהוא לא רק נכה, הוא לא רק מרצה, הוא גם מתנדב בקהילת המתנדבים האלו.
איך לא חשבתי על כך קודם?
אדם יכול להיות גם אדם רגיל וגם נכה. גם מרצה דגול וגם נכה. גם מתנדב וגם נכה.
הבטתי רגע אחד באיש שעל הבמה, רגע שני באנשים שממול, ולבסוף בשורת האוהלים שמולי, ופצחתי בשיר שעלה במוחי באותו רגע: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל".
כמה טוב להיות יהודי שיודע לתרום על אף מגבלותיו.