להתפלל במילותיהם של משה רבנו ודוד המלך: כך כותבים יצירת מופת

המגיד הירושלמי הנודע ר' שלום שבדרון סיפר פעם כי יום אחד, בהיותו בשוק מחנה יהודה, הוא ניגש לדוכן ובחר לביתו פירות וירקות. לפתע הרגיש אגרוף חזק בחזהו. הוא נדהם מעוצמת המכה, אך הבליג וחזר למעשיו. לא עברו כמה רגעים והנה, שוב אגרוף חזק! הדבר עורר אותו לחשוב, עד שהבחין כי למעשה הוא עומד בתפילה, והאגרף שהיכה בליבו לא היה אלא אגרופו שלו, שמכה על הלב בברכת "סלח לנו"... הגוף עמד בתפילה, והראש שוטט בשוק ובחר חצילים.

אחד הדברים המקשים על רבים בתפילה, הוא השגרה והחזרתיות. לפנות אל ה' בכוונה שלוש פעמים ביום באמצעות מילים שלא אנו כתבנו - זו אכן משימה לא פשוטה, לא פלא שהראש בורח למקומות אחרים. בנוסף, לא פעם מטרידות אותנו טרדות שונות: פרנסה, בריאות, שלום בית, חינוך הילדים ושאר קשיים, וברגעים אלה לא תמיד נראה שמילות התפילה מצליחות לבטא את רחשי לבנו המדויקים, ואז אנו "בורחים" למקומות אחרים. הבה נבחן כמה כיוונים שיסייעו להתמודד עם הקושי.

תומפסון, תסריטאי וסופר אמריקאי נודע, סיפר כי אחד הדברים שקידמו את כשרון הכתיבה שלו היה להעתיק במכונת כתיבה יצירות שלמות של סופרים גדולים, מילה במילה. כשנשאל מדוע הוא עשה זאת, ענה: "רציתי להרגיש איך זה לכתוב יצירת מופת".

יש במעשה זה תובנה מדהימה. על יצחק אבינו מסופר כי הוא חפר מחדש את הבארות של אברהם אביו שהפלשתים סתמום, ורק לאחר מכן התחיל לחפור בארות חדשות משלו. המסורות החינוכיות הגדולות בעולם הבינו כי הדרך להיות אנשי מופת עוברת קודם כל בחיקוי. אמנים מתחילים מתאמנים בחיקוי של יצירות גדולות, שפים גדולים מתחילים מהעתקת מתכונים מוצלחים של אחרים. רק לאחר לימוד ואימון רב ביצירותיהם של אחרים הם מצליחים לפתח בעצמם יסודות עצמאיים, שמאפשרים להם למצוא את דרכם הייחודית.

אותו הדבר מתרחש גם בתפילה – בשלב הראשון אנו משתמשים במילים שכתבו אחרים, ומתוכן זוכים למצוא את האור האלוקי המיוחד של הדיבור האישי שלנו עם ה'.

כשבוחנים זאת במבט מקיף, סידור התפילה בנוי מרבדים רבים מתקופות שונות. יש בו פסוקי תורה (שמע ישראל, עקדת יצחק) אותם שמענו מפי משה רבנו, לצד פסוקים שכתבו גדולי הנביאים. הוא גדוש במזמורי ופסוקי תהלים שחיבר דוד המלך (פסוקי דזמרה, ועוד), אך גם ברכות ותפילות מאת אנשי הכנסת הגדולה (ישתבח, תפילת שמונה עשרה), קטעי משנה ותלמוד, ופיוטים שכתבו גדולי המשוררים (לכה דודי, סליחות ועוד). סידור התפילה שלנו רווי בארבעת אלפים שנות היסטוריה יהודית, ואת כל זה אנו אומרים מדי בוקר, צהרים וערב – תופעה מופלאה שממחישה את החיבור העתיק שלנו עם מורשתנו.

במקום לראות את החזרה על המילים כעול, אפשר לראות בה דווקא משהו אחר לגמרי - חיבור אישי עם הדמויות הגדולות באומה: האבות הקדושים, משה רבנו, דוד המלך, ישעיהו הנביא, אנשי כנסת הגדולה. האם חשבתם על כך שכשאנו אומרים פרק תהלים, אנחנו בעצם חוזרים על  מילים שדוד המלך עצמו התפלל? קריאת שמע ישראל היא מילים שלימד אותנו משה רבנו בכבודו ובעצמו! האם יש דבר מרגש מכך שניתנה לנו הזכות לחזור על אותן מילים, להפנים אותן ולהפוך אותן לחלק מאישיותנו? ואולי, כשנפנים מספיק את אמירת המילים הקדושות והמרוממות הללו, אחרי שנצליח לחקות את תפילת האבות - נמצא בעצמנו גם מילים שנובעות מתוכנו פנימה.