מה בין צימאון למחסור במים? ועוד דברים שלא ידעתם על פרשת עקב

1.  "וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל שֹׂנְאֶיךָ" (ז', ט"ו). מהו החולי שה' יסיר?

הרהורים רעים ודאגה (על פי הירושלמי שבת פרק י"ד הלכה ג').

2.  "אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא, אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" (י', כ'). ממי עוד צריכים לירא?

מהתורה, שהרי המילה: "תִּירָא" שווה בגימטריה למילה – תורה (רבנו אפרים על התורה).

3.  "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (ז', י"ב). "והיה" הוא לשון שמחה, איזו שמחה רמוזה כאן?

"עֵקֶב" – כאשר בסוף הגלות, בעקבתא דמשיחא, יבואו על האדם ניסיונות קשים, ואם בכל זאת "תִּשְׁמְעוּן", כלומר שגם אז תשמעו בקול ה' יתברך ותשמרו מצוותיו, אז תהיה שמחה גדולה ("אורח לחיים", הובאו דבריו ב"אוצר הפלאות").

ויש לדעת כי אדם שהוא שמח – יהיה לו קל יותר לקיים את משפטי התורה ("תורת הפרשה" עמוד 84).

4.  "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם" (ח', א'). מדוע התחיל בלשון יחיד: "מְצַוְּךָ", וסיים בלשון רבים: "תִּשְׁמְרוּן"?

התורה באה ללמדנו שחובה על כל אחד לדאוג לכך שגם רבים אחרים יזכו לשמור את התורה ("תורת הפרשה" עמוד 93).

5. "... הָקֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד" (י', י"ז). וכי היה שייך לחשוב שניתן לתת שוחד לה' יתברך?

התורה מתכוונת לאנשים שחושבים לחפות על עבירה שהם רוצים לעשות, תמורת חיזוק במצווה אחרת, ובכך כביכול "לשחד" את ה', ועל כך אומרת התורה שה' לא לוקח שוחד... (רבי יצחק זאב מבריסק, הובאו דבריו ב"טללי אורות").

6.  "הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם..." (ח', ט"ו). אם מדובר בצימאון, מדוע צריך להוסיף ולומר שאין מים?

אדם צמא שיודע שיש מים בקרבת מקום, נרגע קצת ומתנחם מצימאונו. אך כאשר הוא מרגיש צמא וגם יודע שאין מים – אז הצימאון שלו קשה יותר! ("תורת הפרשה" עמוד 104).

7.  "וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל" (י"א, ו'). מדוע משה רבינו הזכיר רק את דתן ואבירם, ולא הזכיר את קורח?

כיוון שבניו של קורח היו חיים, והיו עלולים להתבייש מכך, אבל מדתן ואבירם - לא נשאר זכר, ולכן לא היתה מניעה מלהזכיר את גנותם ("מלא העומר", הובאו דבריו ב"טללי אורות").