זה שכללים מסוימים הם בגדר "רמזור ירוק", לא אומר שהם פחות חשובים

אחת השאלות הנפוצות ביותר בימינו בכול האמור לחינוך וגידול ילדים בתא המשפחתי נוגעת לנושא הסמכות ההורית ומערכת החוקים והכללים המתקיימת בכול בית ובית. הורים רבים מוצאים עצמם מהססים לא מעט בנוגע ל"איך לפעול", "מה להגיד", ומה הם הגבולות הדרושים.

אחת הבעיות בקיום מערכת חוקים וכללים בבית היא ריבוי חוקים, בבחינת "מרוב עצים לא רואים יער", מה שגורם לילד להיות מתוסכל ולהרגיש לא מורגש.

"מודל הרמזור" מסייע רבות גם להורים ולמחנכים בגיבוש החלטה על מה הם העקרונות החשובים לנו באמת, וגם על מסגרת התיווך שמועברת מההורים לילדים ומאנשי החינוך לתלמידיהם.

מודל ה"רמזור" הוא כלי עזר חשיבתי, אשר יכול לעזור לנו לבחון ולהחליט מה אנחנו אוכפים בשם חוקי הבית או המסגרת, וכיצד במקביל אנחנו מאפשרים לילדינו את החופש לבחור, להכיר את טעמם האישי, לנסות ולהתנסות - וללמוד תוך כדי תנועה בשדה האישי והחברתי.

רובנו לא אוהבים במיוחד "רמזורים".

יש אנשים שאפילו מתכננים את דרכם, כך שיתקלו בנסיעתם ברמזורים מעטים ככל הניתן או סתם מייחלים לתפוס את ה"גל הירוק".

יחד עם זאת, הרמזורים עוזרים לנו להתנהל, וכאשר מערכת הרמזורים קורסת, רובנו מייחלים לפעילותם התקינה...

מודל הרמזור הוא מודל חיובי שמאפשר להורים לחוש כי הם פועלים לפי עקרונות מסוימים ואינם "שולפים", תגובות והתייחסויות. העיקרון המרכזי של המודל הוא האפשרות לבנות ולהבנות מערכת חוקים וכללים אשר מובילה גם להתפתחות הילד תוך הבנה של 'מותר' ו'אסור'.

אז איך בונים את ה"רמזור החינוכי" שלנו?

ע"י חלוקה לאזורי קטגוריות מוגדרים של "אדום", "צהוב" ו"ירוק".

"אור אדום"

הצבע האדום מייצג את הערכים החשובים ביותר ואת החוקים אשר עליהם אין עוררין, המקומות בהם ההורים לא מתפשרים ולא מאפשרים בחירה של ממש לילד כיון שזוהי חובתם לתקף את הכללים הללו.

באזור זה יש לכלול לפי המודל את "שלושת הבתים": בריאות, ביטחון ובטיחות ובמשפחות של יהודים מאמינים גם שמירה על המצוות.

בצורה עקרונית ניתן להוסיף חוק נוסף לפי הצורך, אך חשוב לזכור כי ב"אדום" עלינו למעט ולהגדיר כמה שפחות חוקים, גם כדי ליצור פחות אווירה מחייבת וכפויה ככל האפשר וגם מאחר והחוקים ב"אדום" מחייבים גם את ההורים שמופקדים על אכיפת החוקים הללו ובאחריותם לוודא כי החוקים מתקיימים – לרווחתם של כולם.

דוגמא לכללים שראויים להיות מסומנים כ"אדום":

בריאות - כל בני הבית שומרים על בריאותם ובהתאם לכך מקובל שכולנו מצחצחים שיניים, מתרחצים וכיו"ב.

בטיחות - כולנו שומרים על כללי הבטיחות... ילד עד גיל תשע לא חוצה כביש לבד... לא נוגעים באש או בקומקום רותח וכיו"ב...

ביטחון איש י- אנו מופקדים על ביטחונם הרגשי של הילדים... כל אחד מבני הבית זכאי ליחס של שוויון וערך שכולל התחשבות בצרכיו, שיח נעים ומכבד, חופש להתבטא ולהיות מקובל ואהוב. חילוקי דעות קיימים בין בני אדם – גם כאשר הם בני משפחה אחת. נפתור אותם בדרכים מכבדות, בלי להיכנע ובלי להכניע וננסה ליהנות מביטחון ללא הקנטות, קללות, אלימות פיזית או מילולית. תפקיד ההורים יהיה לאכוף ולוודא כי חוקים אלו נשמרים לטובת כולם.

גם בנושא הרוחני נמצא מה הקווים "האדומים" בבית שלנו עפ"י הערכים והוא ידורג כך בצורה נחרצת מבחינתנו.

זה יכול להיות "אצלנו בבית לא מתפללים שחרית אחרי השעה 9 בבוקר גם בבין הזמנים.." או "כיבוד הורים ובין אדם לחברו זה לפני הכל אצלנו בבית..." לפי זה נפעל ונתנהל וגם נאכוף. לא משנה כ"כ במה נבחר לצורך העניין, חשוב שיהיה כלל כזה ושנאכוף אותו. הילדים בעצמם זקוקים לכך.

"אור ירוק"

ה'א(יז)ור הירוק' מאפשר לנו לאפשר לילדינו להכיר את עצמם, להתנסות בנסיעת מבחן, לבחון את העדפותיהם וגם לטעות וללמוד מהטעות והתאונות שלהם בעצמם.

כאשר הם נולדים הם תלותיים לחלוטין וכל האחריות לגביהם מוטלת עלינו. בצאתם בוגרים מן הבית, הם אמורים להיות אחראים. משמעות הדברים היא שתפקידנו ללוות אותם ולעזור להם לבנות את המשמעת העצמית שלהם, את הרמזור הפנימי שלהם. לצורך כך אנו נדריך אותם באהבה, עם שיקול דעת אחראי בוגר, המבוסס על ניסיון חיינו אך נאפשר להם בחירה שלהם לחלוטין בשטחים מסוימים שאותם צריך למצוא ולהגדיר.

הילדה רוצה לישון עם שמלה ונעלי שבת במקום עם פיג'מה? נסביר לה שלא נהוג ומקובל לישון כך. עם זאת - הבחירה היא שלה. אין השלכות מסוכנות ללבישת שמלה ונעלי שבת במהלך השינה, והיא תמיד תוכל להסיר את השמלה והנעליים, במידה ויפריעו לה ותחליט שהם מיותרים.

כאשר מדובר ב"אור ירוק" ההורה אינו יודע מראש איזו החלטה תתקבל. הילד הוא היחיד שיקבל את ההחלטה.

ה"אור הצהוב"

כמו ברמזור האמיתי משמעותו של ה"אור הצהוב" הוא "רגעים של מעבר מאדום לירוק".

האור הצהוב מאפיין את הדברים המאתגרים, אשר צריך וניתן לקיים עליהם שיח ומחשבה, מעין מו"מ בין הורה וילד אשר בסיומו ההורים יחשבו ויחליטו אך כאן יש הקפדה יתרה על שיח והסברה בין ההורים והילד עם חשיבה אמיתית סביב הסוגיה.

הילד שעולה לכיתה א' רוצה לישון אצל חבר. בלתי אחראי מצידנו להגיד "ירוק – לך לשלום". גם אם החלטנו שמקובלת עלינו לינה אצל חברים – עדין מחובתנו לבדוק אצל מי הוא רוצה לישון והאם מקובל עלינו שהוא ישן אצל החבר המסוים הזו.

זה לא "אדום" – וגם לא "ירוק" חסלט...

אפשר בהחלט לדון בכך, לברר בינתיים או לומר: "אתה יכולה לישון אצל יאיר. אנחנו מכירים היטב את ההורים שלו, וחושבים שיהיה לך נעים להתארח שם". אין כאן איסור גורף ומאידך גם לא רשות כוללת ובלתי מוגבלת לישון בכל בית.

גם נושא שיעורי הבית יכול בהחלט להיכלל באזור ה"צהוב"

הילד לא מוכן להכין שיעורי בית? אנחנו ההורים שלו והוא הילד שלנו. לכן, לא נגיד "זה עניינך בלבד!" שיעורי הבית של ילד בכיתה א' אינם יכולים עדיין להיכלל ב'איזור הירוק', שיעורי הבית נועדו לאמן אותו באחריות ולפתח את מיומנויות הלמידה שלו. אנחנו נתווך לו את ההיגיון שמאחורי הכנת שעורי הבית, וגם נציע לו עזרה: בוא, נקרא יחד את השאלה.

סירוב להכין שעורי בית מחייב אותנו לברר ולבדוק, מהו הקושי, המסתתר מאחורי הסירוב? (לקות למידה, קושי חברתי, בעיית ראייה – כל קושי, ההופך את חווית הלמידה בבית הספר לקשה).

באזור הצהוב עלינו להבין שהילד מנסה להעביר לנו מסר וחובתנו היא לפענח את המסר. יתכן גם שהוא "סתם" נהנה מתשומת ליבנו כאשר הוא מסרב להכין שיעורים וגם זה מסר שמצריך מאיתנו לעזור לו להרגיש שייך ומשמעותי באמצעות תרומה מועילה ולא באמצעות התנהגות מפריעה המתבטאת בחוסר רצון להכין את שיעורי הבית.

המעבר מ"אדום" ל"ירוק" יתרחש כאשר יבנה אצלו כבר ה"רמזור הפנימי", תתבסס האחריות, תהיה לילד יכולת תכנון זמן – וכמובן, תשתכללנה מיומנויות הקריאה, המאפשרות הכנה עצמית של שיעורי הבית. אז זה יעבור בהדרגה מ"אור אדום" שנמצא באחריות ההורית ל"אור ירוק" שנמצא באחריות האישית של הילד ומאפשר לו גם בחירה מגוונת יותר ומותאמת אישית- מתי להכין, במה קודם, איפה להכין וכיו"ב.

רמזורים ביהדות

האם מודל "הרמזור" עולה בקנה אחד עם גישת היהדות? דומני שכן.

אנו מכירים היררכיה גם בכותרת הראשית של "תרי"ג המצוות". מהן מצוות שבכלל נוגעות לאוכלוסיה מסוימת ולא לכלל, כמו מצוות לכהנים ולבכורים וכיו"ב.

מעבר לכך, אנו מכירים רמות שונות גם בציווי התורה, מהם כ"חוקים" ומהם כ"משפטים".

גם בפרשתנו מובאת התייחסות למדרג אופציונאלי של מצוות- "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם"

הרמב"ן מביא את מה שכתב רש"י "אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון", ישמור לך השם הבטחתו. ומוסיף שהזכיר הכתוב את המילה 'המשפטים', אולי להזהיר במשפטים הקלים כדיני ממונות שלא יבזו אותם.

רש"י ורמב"ן השתמשו בחלוקה והבחנה הקיימת בין מצוות "קלות" ל"חמורות", ודנו בחשש מפני הזלזול שעלול לנבוע ממנה ביחס הבריות לקיומן, כפי שמובא במדרש תנחומא: והיה עקב, זה שנאמר: "לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲוֺן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי" (תה' מ"ט, ו'), יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא שנתן תורה לישראל שיש בה תרי"ג מצוות ויש בהן קלות וחמורות, ומפני שיש בהן מצות קלות שאין בני אדם משגיחין בהן, אלא שמשליכין אותן תחת עקביהן כלומר שהן קלות, לפיכך היה דוד מתירא מיום הדין ואומר: רבונו של עולם איני מתירא מןמצות החמורות שבתורה שהן חמורות, ממה אני מתירא? מן מצות הקלות, שמא עברתי על אחת מהן, אם עשיתי אם לא עשיתי מפני שהיתה קלה ואתה אמרת "הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה" (אבות ב', א'), לכך אמר: "למה אירא בימי רע וגו''...

המדרש מציין כבר את דירוגן של המצוות. גם הגמרא (יבמות מז ע"א) מציינת, שנכרי המביע את רצונו להתגייר "מודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות". דהיינו, חז"ל רואים חשיבות בצורך ליידעו במדרג המצוות כבר בשלב כה מוקדם של השתלבותו בעם היהודי ובקבלת עול המצוות, כדי שלא יבוא לידי תובנה מוטעית שישנה אפשרות של בחירה לקיים רק חלק מן המצוות, אלא עליו לקבל על עצמו בפועל את המכלול ללא העדפה.

גם באשר לכפרה ישנה נפקות הלכתית, כאמור במשנה ביומא (ח', ח'): "תשובה מכפרת על עברות קלות, על עשה ולא תעשה; ועל החמורות היא תולה עד שיבוא יום הכפורים ויכפר".

אין תמימות דעים באשר להגדרת המונחים "קלה" ו"חמורה". חלק מאמות המידה שעליהן מסתמכים חז"ל והמפרשים הם השקעה כספית ו'חסרון כיס' (הגמרא בע"ז ג ע"א- "מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה... ואמאי קרי ליה מצוה קלה? משום דלית ביה חסרון כיס"), השכר שמקיים המצווה אמור לקבל עבור קיומה (אבות ב', א' - רבי אומר: ... והוי זהיר במצווה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה) או התייחסות לחשיבות המצווה ולערכה בעיני בני אדם (לפי הרמב"ם, מצווה "קלה" היא שמחת הרגל ולימוד לשון הקודש, ומצווה "חמורה" כגון מילה וקורבן פסח, שהנמנע מקיומן נענש בכרת, בעוד שעל הימנעות מקיום שאר מצוות העשה אין עונש כלל), לעומתו המהר"ל והרשב"ץ מפרשים את המושגים "קלה" ו"חמורה" ביחס לדרגת הקושי בקיומן. (מצווה "קלה" אינה מצריכה מאמץ רב, זמן ומשאבים  כדי לקיימה כשילוח הקן וציצית לעומת מצווה חמורה יותר כפדיון שבויים או כיבוד אב ואם, שכן יש צורך לטרוח ולהתאמץ בקיומם, ואף להקדיש להם זמן וממון רב).

התלמוד הירושלמי (פאה א', א') הוסיף על האמור נדבך נוסף של מורכבות "סיכון נפשות". יש שאפילו מנהג בעלמא, שאינו בגדר מצווה, הופך להיות "חמוּר". כגון בתקופת שמד, כאשר נגזרות גזירות על ישראל. לא רק המקום משחק תפקיד אלא גם הזמן, כמובא בגמ' "כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אפילו שלא בשעת השמד, לא אמרו אלא בצינעא, אבל בפרהסיא - אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. מאי מצוה קלה? אמר רבא בר יצחק אמר רב: אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא" (=אפילו לשנות את דרך קשירת הנעל). מלבד ההבחנה בין שעת שמד לבין תקופה רגילה, יש להוסיף עליה את מקום ביצוע המעשה: בפרהסיה או ברשות הפרט. גם אם מדובר בשינוי הקשר בנעל כדרך הגויים, דבר שיש בו משום חילול השם ברבים, דרגת חומרתה עשויה להשתנות בהגדרתה בהתאם.

מאידך, נוכח ההבנה כי למצוות יש "משקל" וחלוקה מובחנת חז"ל לימדו אותנו כי יש מקום והסבר גם לעמימות של הגדרת המצוות כאמצעי חינוכי-אמוני שנובע מהרצון לחנך את האדם לקיים את המצוות בתמימות, ללא חקר שכרן או מהותן, אלא רק משום צו הא-ל:

"אמר רבי אבא בר כהנא: אמר הקדוש ברוך הוא, לא תהא יושב ומשקל במצותיה של תורה כענין שנאמר (יש' מ' י"ב) "וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים". לא תהא אומר הואיל והמצוה הזו גדולה אני עושה אותה ששכרה מרובה, והואיל וזו מצוה קלה איני עושה אותה. מה עשה הקדוש ברוך הוא לא גילה לבריות מהו מתן שכרה של כל מצוה ומצוה כדי שיעשו כל המצות בתום. מנין? שנאמר (מש' ה:ו) "נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ לֹא תֵדָע". למה הדבר דומה? למלך ששכר לו פועלים והכניס אותן לתוך פרדסו סתם ולא גילה להן מהו שכרו של פרדס שלא יניחו דבר ששכרו מועט וילכו ויעשו דבר ששכרו מרובה... אמרו לו: לא היית צריך להודיע אותנו איזה אילן שכרו מרובה כדי שנעשה (=נעבד) תחתיו? אמר להם המלך: אילו הודעתי, היאך היה כל פרדסי נעשה? כך לא גילה הקדוש ברוך הוא מתן שכרן של מצות חוץ משתי מצות: החמורה שבחמורות והקלה שבקלות; כבוד אב ואם חמורה שבחמורות ומתן שכרה אריכות ימים שנאמר (שמ' כ:יב): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ", והקלה "שילוח הקן". ומהו שכרה? אריכות ימים שנא' "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת־הָאֵם" וגו'. (דברים רבה, כי תצא, ו').

בדרך דומה סיכם הרש"ר הירש: משום כך למדו חכמים מלשון זו, באיזו רוח יש לקיים את המצוות: "אֹרַח חַיִּים פֶּן תְּפַלֵּס" (מש' ה', ו'), שלא תהא נושא ונותן במצותיה של תורה אי זו שכרה מרובה ועושה אותה. למה? "נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ לֹא תֵדָע" (שם). "מטולטלין הן שבילי התורה" (ילקוט שמעוני על אתר). אל נשקול את המצוות בפלס השיקולים שלנו, אל נדון מדעתנו איזו מהן שכרה מרובה, כדי לקיים אותה בייחוד. שבילי התורה הם מעגלים ההולכים ומתרחבים, העוברים זה אל זה ומצטרפים זה לזה. אין עינו של אדם שולטת עד סוף כל התוצאות של קיום מצווה אחת. המצוות אחוזות זו בזו, ומצווה הנראית קלה בעינינו מביאה לידי תוצאות נרחבות ביותר. משום כך נקיים את כל המצוות, בלא הבדל, באותה מידה של זהירות. תוקף כולן יהיה שווה בעינינו ונקיים את כולן רק מתוך רגש החובה, ואל תדריך אותנו המחשבה על השכר הצפוי מהן.

רמזור לשמירת מצוות

מה המשמעות אם כן של מדרג המצוות הקיים? מה החשיבות בכך שיהיה בכלל מדרג?

אולי ה"רמזור" הוא התשובה.

ראינו בפרשת כי תצא ש"דיברה תורה כנגד יצר הרע" והתירה בזמן מלחמה לבוא על אשת יפת תואר, ויש בכך משום דוגמא לכך שהתורה מגלה לנו כי לא ניתן "לאסור" את הכל.

אם נאסור ונמקם את כל הדרישות באיזור ה"אדום", הסוף עלול להיות פריצת גבולות קולקטיבית לעבר האיזור הירוק והמתירני.

נראה כי גם בחינוך לתורה ומצוות נדרשת היררכיה וסדרי עדיפות שיאפשרו גם "תיקון" ופורקן אלטרנטיבי ו'כשר' ליצרים ולא רק "כבישת היצר", פעולה שמסוכנת לטווח ארוך ומיועדת לפירצה.

מובא במשנה במסכת אבות "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות".

הרמב"ם על משנה זו מבאר שמשמעות ריבוי המצות אינה רק כדי להרבות מצוות ב'כמות' ולהרבות בשכר עליהן, כמובן לנו בפשטות, אלא לייצר ריבוי מצוות שיאפשר מרחב התנסות ובחירה לאדם, כדי להיקשר במיוחד למצווה אחת כזו או אחרת שתהיה ה"פייבוריטית" שלו ולהתחבר אליה.

משמעות ריבוי מצוות מבחינת הרמב"םתגביר את החיבור האינדיווידואלי של כל אחד ותאפשר לו לממש ולהעמיק את "איכות" הקשר היהודי שלו עם הבורא. משמעות הדברים היא כי התורה יצרה לנו גם מרחבים "ירוקים" של עצמאות ובחירה, של פיתוח וגיבוש אישי שלנו בקשר שביננו עם הקב"ה ועם חוקי התורה.

במסגרת "תיאום ציפיות" באחד מהראיונות שערכתי השבוע עם תלמיד שביקש להתקבל לישיבה הוא הציג את עצמו ואת שאיפתו בהגדרה מעניינת "אני יודע לתפור, אבל אני לא 'תופר'..."

לבקשתי, הוא הרחיב והסביר כי הוא אמנם מוכשר ויודע "ללמוד" בכישרון רב, אך לאחר כשעתיים-שלוש בערך, כאשר הוא סיים ללמוד את ה"סוגיה" - הוא ממצה. אין לו עניין "לחפור" והוא גם לא רואה את עצמו ואת עתידו "בן תורה" כשאר משפחתו. "אני יודע ללמוד, אך לא מחובר לתורה" זו המקבילה למטאפורה שבה הוא בחר להשתמש.

מה כן יכול "לחבר" יהודי לתורה, לתת לו מקום לביטוי ולשונות האישית והיחודית שלו, לאפשר "לעצב" לעצמו את עתידו?

"האיזור הירוק".

אותו "מרחב מאפשר-בחירה", שבה אדם יכול להחליט במה הוא מתמקד ומה יהיו המינונים, לחוות עצמאות ולבחור באיזו מצווה הוא "ילך על כל הקופה" ומה יתעדף.

אלו הם "הדברים הקטנים" לכאורה, שיהפכו אולי להיות הכי משמעותיים בהמשך חייו הבוגרים, יקרינו וישליכו גם על "הדברים הגדולים" שעומדים ברומו של עולם. דווקא זה המקום להתחבר. דווקא מהדברים הקטנים "שאדם דש בעקביו" האדם יכול לשנות את חייו ולעצב לעצמו את עתידו. לא בכדי עליהם נאמר "כרום זולות בבני אדם". דווקא הדברים שברומו של עולם- אלו הם הדברים שאנשים מזלזלים בהם יותר, מתייחסים אליהם כמצוות קטנות ו"דשים בהם" מרוב הרגל וחוסר פרופורציה.

זה שהם "רמזור ירוק" לא אומר שהם חשובים פחות, אולי דווקא להפך.

מעבר לחוקי ההלכה, מעבר לחוקים ולמשפטים ולקיום המצוות הבסיסיות, מה שיגבש ויעצב את זהותנו כבני אדם, כיהודים יהיו דווקא המצוות הללו שנבחר לנו אישית מהמרחב ה"ירוק". אותן מצות שלרוב "אדם דש בעקבן". אולי לכן מעלה ומייקרת התורה גם את ערכן בפרשתנו ומעמידה אותן הפעם ב'פרונט'. אולי גם את עצמנו עוד יש סיכוי "לאלף ולחנך" דרך המעשים הקטנים, אך המשמעותיים, ולהפוך אותנו מחיות אדם לבני אדם, נזר הבריאה.

הרב אבי אברהם הוא יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה וממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד. להארות ויצירת קשר: Merkazkuma@gmail