"הילדות שלנו שוכחות לפעמים שהן מאומצות, וגם אנחנו"

"יהיה לנו קשה לדבר היום, הבנות שלי נשארו בבית, ואת יודעת מה זה רעש של ילדים..." כאשר אושרית גובי אומרת לי את הדברים, היא נשמעת כמו כל אמא עסוקה הנדרשת ללהטט בין עבודה, לטיפול בילדיה ולמשימות נוספות בבית.

רק כאשר אנו  מוצאות סוף-סוף זמן לשיחה, אני שומעת ממנה שעד לפני כמה שנים נראו חייה לגמרי אחרת, כאשר היא רק יכלה לחלום על קולות של המולה וצהלה בין חדרי הבית. אושרית ועופר ציפו במשך למעלה מעשור לילדים משלהם, ואף חוו קשיים לא מעטים בדרך, עד לרגע בו הם אימצו שלוש בנות שהן אחיות ביולוגיות, ובכך הפכו למשפחה. ולא סתם משפחה, אלא מלוכדת ומאושרת.

"אנחנו מתגוררים במבוא חורון", מציינת אושרית, "ונראה לי שבכל היישוב אין מישהו אחד שאינו מודע לכך שהבנות שאנו מגדלים אינן בנותינו הביולוגיות. מעולם לא ניסינו להסתיר זאת, וגם הילדות יודעות על כך מאז היותן קטנות. אבל אנשים שפוגשים בנו לראשונה, בכל פעם מתפלאים מחדש. קשה להם להאמין שהבנות שהפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו וכל כך קשורות אלינו, אינן בנותינו הביולוגיות".

עבודה, בית, ומה שביניהם

אושרית היא דמות מוכרת מאוד ביישוב בו היא מתגוררת וגם מחוצה לו, ייתכן שזה בזכות תחום עיסוקה המעניין. "אני עובדת בשני כובעים", היא מסבירה, "בכובעי הראשון אני מעצבת גרפית, בונה אתרי אינטרנט ומבצעת עבודות בתחום. בכובעי השני אני עוסקת בתחום הרוחני – בלנית ומדריכת כלות ונשים נשואות. אני מרגישה שזו שליחות עצומה לעסוק בכל מה שנוגע לטהרה".

למעשה היא עוסקת בכך כבר קרוב ל-20 שנה. "התחלתי בכך בהוראתו של הרבי מלובביץ, שהורה לי לעסוק דווקא בתחום זה. עד היום אני זוכה לראות את ברכתו מלווה אותי בכל צעד ושעל. עם הזמן התוודעתי לצימאון הגדול שיש בקרב נשים נשואות, שמעוניינות ללמוד ולשנן את ההלכות. לשם כך הקמתי הרבה מאוד קבוצות לימוד בנושאי טהרה, השקפה וחיזוק הבית היהודי, ואני משתדלת תמיד להיות זמינה כדי להשיב על שאלות מכל הסוגים. כמובן שכאשר אני לא יודעת את התשובות, אני מפנה לרבנים בעת הצורך. יש גם כאלו שבאות ללמוד באופן פרטני".

אושרית עובדת סביב השעון. "אני ישנה רק בשעות הקטנות של הלילה וקמה מוקדם ליום חדש. גם בשעות בהן אני ישנה, נשים יודעות שהן יכולות להעיר אותי אם יש דברים דחופים, כי אני משתדלת לענות בכל עת. אני יודעת עד כמה שהמענה חשוב, ולפעמים זקוקים לו דווקא בשעות חריגות. זו השליחות שלי, אני משקיעה בה את כל כולי".

אבל זה לא מסתכם בכך, כי בנוסף לנושאים הרגילים המוטלים על כתפיה של אושרית כאמא, כרעיה וכאישה שנושאת בשתי משרות, היא גם אחראית בבית על ניהול של דברים רבים יותר מאישה סטנדרטית, זאת מאחר שבעלה – עופר, נולד עם CP והוא מוגבל ביכולת ההליכה שלו.

כשמדברים על כך עם אושרית, קצת קשה לה להבין מה הסיפור כאן. "כבר מאז שעופר היה ילד קטן, הוא חונך להיות רגיל ככל האפשר", היא מסבירה, "הוריו שלחו אותו למסגרות רגילות ולא ויתרו לו על שום דבר. אפילו לטיולים הוא היה מצטרף, ומשתדל תמיד להיות כמו כולם".

אושרית מציינת שלפני החתונה, כשהגיעה אליה הצעת השידוך הזו, היא לא נרתעה ולא חשבה לרגע שהעובדה שלבעלה יהיו קשיים בהליכה והוא ייעזר בקביים – אמורה להפריע לה. "מי שהציע לנו את השידוך, היו חברים משותפים שלנו – חברה שלי וחבר של עופר, הם אלו ניסו לקשר בינינו. הם הסבירו לי למה הם חושבים שזה יכול להתאים, וכך החלטתי שאני מסתכלת פחות על החיצוניות ויותר על הפנימיות". 

לא מרגישים קושי

זמן קצר לאחר ההיכרות הראשונית של אושרית ועופר, כבר היה ברור להם שהם מעוניינים להקים יחד את ביתם. "ההורים שלי קצת נלחצו בתחילה", מודה אושרית, "בעיניהם הם לא ראו שום סיבה שהבת הבריאה וה'רגילה' שלהם תכניס את עצמה לתוך דבר כזה, אבל אחרי שהם הכירו את עופר, הם כבר לא חשבו פעמיים, וקיבלו אותו בזרועות פתוחות ובאהבה רבה. אני מהרגע הראשון לא חששתי בכלל. הסתכלתי רק על הפנימיות שלו, זה עניין אותי הרבה יותר מצורת ההליכה".

איך המגבלה של בעלך משפיעה עלייך בחיי היום-יום?

"למעשה אני זו שמנהלת את הבית, ולכן רוב הדברים נופלים על הכתפיים שלי. כך למשל אני זו שמחליפה את הנורה אם היא נשרפת, אני גם מבריגה ברגים, מתקנת ארונות שנשברים וסוחבת מוצרי חשמל ומכשירים כבדים. אבל אני מאמינה שאני לא היחידה, יש עוד נשים בעולם שעושות את הדברים האלו בעצמן. אני חושבת שהקב"ה גם הכין אותי לכך מבעוד מועד, כי אני מגיעה מבית של בנות, ואבא שלי שהוא איש טכני – לימד אותי תמיד איך לעשות את כל הפעולות הללו בכוחות עצמי, כך שבאתי עם הרבה רקע".

ועדיין, אושרית מדגישה שבעלה עושה לא מעט דברים בבית. "אני לא מוותרת לו", היא מחייכת, "יש לו תפקידים קבועים, והוא ממלא אותם על הצד הטוב ביותר. הוא לדוגמה שוטף כלים ואפילו לוקח את הזבל לפח. יש לו עגלת קניות מיוחדת שבתוכה הוא מניח את השקית, וכך הוא מוביל אותה עד לפח האשפה. אני חושבת שהיכולת המדהימה שלו לעשות הכל, מגיעה חד משמעית בזכות ההורים שלו, שלא וויתרו לו על כלום כשהוא היה ילד. בזכותם הוא עושה היום הרבה מאוד דברים. בעלי גם עובד ומשתכר, למרות שאני חייבת לציין שבתחילת הדרך הוא די התקשה למצוא עבודה, בגלל המגבלה. לצערי עדיין קיים בציבור קושי מסוים בהכלה של אנשים עם מגבלה, אפילו כשהיא לא משפיעה על חייהם בכלל".

במה הוא עובד?

"בעבר הוא חיפש עבודה כמורה, אך כפי שציינתי - הדלתות נסגרו בפניו. בסופו של דבר זה היה רק לטובה, שכן הוא התעלה במעלות התורה כאברך במשך 18 שנה. לפני שנתיים וחצי הוא התחיל לעבוד בישיבה, כסייע בכיתת חינוך מיוחד. ברוך השם הוא מצליח מאוד בעבודתו ורואה ברכה רבה בעמלו".

כמו הורים רגילים

אושרית מספרת כי עוד לפני החתונה קינן בה תמיד חלום לאמץ ילדים. "תמיד חלמתי על כך שאזכה לתת מעצמי לילדים שאין מי שיגדל אותם. לא העליתי בדעתי שזה יתגלגל אליי דווקא מהכיוון השני, אחרי שלצערי לא זכינו לילדים משלנו, ואגב, זה לא קשור בכלל למגבלה של בעלי".

לפני בדיוק עשר שנים הם קיבלו את הבת הראשונה, שנתיים לאחר מכן הצטרפה אחותה, ושנתיים נוספות לאחר מכן הגיעה האחות השלישית. "כשיש אחים שזקוקים לאימוץ, אז מקובל בבית המשפט לבדוק אם המשפחה שקלטה את הילד הראשון יכולה לקבל גם את האחים האחרים, כי הדבר האידיאלי ביותר הוא שהם יגדלו ביחד", היא מסבירה. "כשהבנות הגיעו למשפחה שלנו הייתה התרגשות גדולה מאוד, לא רק בביתנו הפרטי, אלא ביישוב כולו. עם כל ילדה שהצטרפה אלינו הרגשנו שזכינו בפרס אמתי".

מכיוון ששלוש הבנות הגיעו אליהם בגיל צעיר מאוד, הן לא מכירות מציאות חיים אחרת. "הבית שלנו הוא הבית היחיד שהן מכירות, ואנחנו ההורים שלהם לכל דבר ועניין. אנחנו גם אלו שנתנו להן את שמותיהן".

ההורים עופר ואושרית, ושלוש הבנות המאומצות מאחור

הבנות מודעות לכך שהן מאומצות?

"כן, כיום הגישה היא לספר על כך לילדים כבר בגיל צעיר ולהיות פתוחים איתם. לכל אחת מהילדות שלנו יש 'ספר אימוץ' בו עיצבתי לה את הסיפור שלה ופירטתי איך היא הגיעה לעולם ומה עבר עליה מאז שהייתה תינוקת, כשהכל מלווה בתמונות. אני שמה לב שמידי פעם זה מסקרן אותן והן מעלות שאלות. אנחנו תמיד מדברים על כך באופן הפתוח ביותר שיכול להיות. 

"אבל האמת היא", מוסיפה אושרית, "שבעלי ואני בעצמנו לעתים קרובות כמעט שוכחים מכך. לפני כמה שנים הזדמן לנו להצטרף לנופש של משפחות שמאמצות, כשהמטרה הייתה שהילדים יכירו ילדים נוספים בעולם שגדלים באורח חיים דומה לשלהם. מידי פעם היינו צריכים לעצור כדי להזכיר לעצמנו למה אנחנו נמצאים שם, כי הילדות הן כל כך שלנו, וקשה לנו לזכור שהן מאומצות". 

בוודאי גידול כזה מעורר גם אתגרים...

"ברור שלהיות הורים זו עבודה תמידית", מסכימה אושרית, "אבל אני לא חושבת שאנחנו עובדים יותר מהורים לילדים ביולוגיים".

יש דברים שאתם מוותרים עליהם, כמשפחה, בגלל הקושי של בעלך?

"כמעט ולא. כשהילדות היו קטנות עופר פיתח לעצמו את השיטות הנכונות בהן הוא יוכל להחזיק אותן ולטפל בהן. בשלב מסוים כל אחת מהן גילתה את ה'חולשה' שלו והן היו בורחות ממנו וקוראות: 'אבא, לא תתפוס אותי...' לקח להן קצת זמן כדי להבין שאבא שלהן קצת מוגבל, אבל הן לא מרגישות את זה בכלל בחיי היום יום. זה לא משפיע עליהן משום כיוון. אפילו לטיולים משפחתיים אנחנו יוצאים יחד. כמובן שזה מאתגר, אבל משתדלים למצוא מסלולי טבע קלים ונגישים". 

למלא את השליחות

"אנחנו נשואים בדיוק עשרים שנה", אומרת אושרית לסיכום, "וכשאני מסתכלת בפרספקטיבה של זמן, אני רואה באופן ברור איך הקב"ה ייעד לי שליחות מדויקת, שנכתבה עבורי בדיוק. הקב"ה בחר בי כדי שאחזק את נושא טהרת המשפחה, והדבר המעניין הוא שהוא החליט לאתגר אותי דווקא במקום בו יש לי קושי. כי באמת לא היה לי קל בכלל לפגוש שוב ושוב נשים שסיפרו לי שנולדו להן ילדים, בזמן שאני עדיין מצפה. אי אפשר לומר שלא חשתי צביטה של קנאה. אבל דווקא מתוך המקום הזה, הקב"ה בחר בי, כדי שאוכל לתת משלי לאחרים ולהפיץ עוד יותר".

כיום היא מדגישה שהיא כבר לא חשה את הקושי הזה עוד. "אני יודעת ומרגישה שאף אחת לא לוקחת ממני את מה שמגיע לי, וזה שאני פוגשת כל כך הרבה שמחות של אחרות, בכלל לא מחסר ממני משהו, אלא להיפך – מעצים אותי, ואני שמחה עם כל אחת ואחת. כשנשים מתקשרות אליי ומספרות שהן עומדות לפני לידה ורוצות לבוא לעשות טבילה של סגולה, אני כל כך שמחה עבורן. זה אחד הדברים שמרגשים אותי ביותר".

אושרית עוצרת לרגע, ומוסיפה לאחר הרהור: "הסוד הוא להסתכל על נקודת האור, לחשוב כל הזמן איפה אני יכולה להשפיע, ואיך ביכולתי למלא את השליחות שלי בעולם. הקב"ה לא חייב לנו כלום, צריכים רק למצוא את הייעוד שלנו, ולמלא אותו בשמחה".