"לא בחרתי להיכנס לבלגן הזה. זה ביטול תורה"

"רק אל תאמר לי שאתה שוב הולך".

היה זה בערב החתונה של אחיה. רבקה היתה בלחץ אטומי. תסרוקות לילדות, איפור לה, תיאום עם המשפחה על שעת הגעה תוך כדי הכנות לשבע ברכות שאמור להתקיים בביתם מחר, ועוד לא דיברנו על כך שהקטנים עדיין לפני מקלחת ובדיוק עכשיו המגהץ בחר להתקלקל וצריך דחוף שמישהו ידפוק אצל השכנים...

ובתוך כל הבלגן יוסי שלה חובש את כובעו ופונה לצאת מהבית לחברותא. "ביטול תורה", הוא אומר. אין לו זמן לכל השטויות האלה. הבלי עולם הזה. מה זה משנה אם לילדה תהיה תסרוקת מעוצבת או קוקו אסוף חמוד? "היא הכי יפה ככה. זה גם יותר יהודי", הוא אמר שלשום כשהבהירה לו שהתסרוקות יבצעו להם תנודה בחשבון הבנק. הוא סרב להסכים, אך לבסוף הואיל בטובו לפחות להגיד "יודעת מה? תעשי מה שאת רוצה". ובזה העניין הסתיים.

בגד בשבילה היא כבר מחפשת חודשיים, מאז האירוסין. מובן שהוא לא הבין מדוע אשה שיש לה שלושה בגדי שבת יפים זקוקה לבגד חדש, גם אם אחיה מתחתן. אבל ה"תעשי מה שאת רוצה" הזה הכריע לבסוף גם בסוגיה הזו.

"אני לא בחרתי להיכנס לכל הבלגן הזה", אמר כעת, כאשר הוא מתכוון לקול הלמות הפטישים בראשה של רעייתו רבקה מיודעתנו. "אם לגמ"ח אין שמלות תואמות לאלה של בנות הדודות, אז שילבשו בגדי שבת. אני לא אמור לבטל את החברותא כי את צריכה להרשים את המשפחה שלך", אמר בכעס קל, ויצא חיש אל התורה הקדושה.

רבקה שונאת את התורה.

כן, קשה לה אפילו לחשוב את זה. היא גדלה וחונכה על ברכי אבא אברך ירא שמיים, וכל חייה חלמה על בית של תורה, כזה שהילדים בו ירצו וישתוקקו ללכת עם אבא לבית הכנסת, ילמדו בחשק והיא תתמוך בהם, בית כזה שניגון של לימוד מתנשא מהסלון והיא במטבח מכינה מטעמים לבעלה שבזכותו העולם עומד.

אבל אז היא התחתנה. יוסי היה מושא חלומותיה. שקדן, עילוי, קצרה היריעה מלפרט את רום מעלתו ועצמת צדקותו ולימודו המזוקק מאלפי זהב וכסף.

ופתאום היא שנאה את הכל. כל כך קינאה בזאת שבעלה יוצא לגינה אחה"צ עם הילדים בכדי שתוכל לנוח, פתאום היא ראתה במכולת אברכים עושים קניות והלב שלה נצבט, פתאום היא ראתה ביוסי פריץ מפונק שלא מוכן ולא רוצה להבין כלום חוץ מכמה אותיות בגמרא. זה תסכל אותה. צמד המילים שהורס את חייה הוא "ביטול תורה".

אז היא לא תבטל תורה, חס וחלילה. אז היא תקרוס, תישבר, תקבל התקף לב מעורב עם שבץ מוחי מרוב תסכול וצער, העיקר שיוסי יוכל להתענג עם החברותא על עוד "וורט".

* * *

הם הגיעו לטיפול.

רבקה שפכה את לבה כמו שיוסי לא שמע מעולם.

היא הציגה אותו בצורה כל כך משפילה, שאפילו אני נחרדתי.

להפתעתי, יוסי נותר שליו. "מה שאתה רואה כאן הוא לא חדש. זה המשך ישיר למה שאני עובר יום יום שעה שעה, ואף חמור מכך. לכן אני לא מתרגש כבר".

"למה אתה מתכוון?", שאלתי.

"מהרגע הראשון, רבקה הרגישה אמא. עוד לפני שנולדו לנו הילדים. היא היתה 'אמא' שלי, או לפחות כך היא חשבה. היא עודדה אותי ללמוד גם כאשר לא הייתי זקוק לזה, היא דאגה 'להכיר לי את העולם' כאילו אני איזה עילוי סגור בארבע אמות שלא מכיר ולא יודע כלום חוץ מגמרא, ודאגה בכל סיטואציה להוכיח לי כמה בכל מה שקשור להכל חוץ מתורה היא זו שמבינה ויודעת מה טוב בשביל כולנו".

יוסי התנשם בכעס.

"בהתחלה עוד התווכחתי. ניסיתי להביא את טעמי האישי במהלך עיצוב הסלון, או בבחירת המיטות לחדר השינה, או בטעמי האישי בביגוד ובאוכל, אבל זה לא נגמר טוב. תמיד היא 'הוציאה' אותי כעילוי ולא מבין בכלל, ומה אני דוחף את האף לעניינים שלא קשורים אלי. אז זהו".

"מה זה זהו?".

"זהו, שאם כך היא רוצה, שתשלם את המחיר לזה שאני לא שותף". אמר יוסי בהחלטיות מהולה בעלבון.

"אז ה'ביטול תורה' שלך זו בעצם טקטיקת מלחמה נגד רבקה?".

"תקרא לזה איך שאתה רוצה. אני לא נלחם. אבל מה לעשות שהיא נלחמת? אז כן, בהחלט. אני לא כזה סתום ולא כזה רשע שאני משתמש בתורה ככלי מלחמה נגדה. אלא פשוט התורה כאן היא המפלט שלי, אולי מלחיות לצד אמא שכופה את עצמה עלי בעל כרחי ולא נותנת לי להתבטא. אז כן, אם האופציה היא להיות במקום בו אני לא מקבל הערכה ואין לי מילה, אז אני באמת מבזבז את זמני, וזה הופך להיות ביטול תורה אמיתי". יוסי היה מבולבל בעצמו וההגדרות לא יצאו לו מדויקות, אך המסר היה ברור מאוד.

כל העת, כאשר יוסי דיבר, רבקה ממלמלת "שקר, שקר, שקר...".

"רבקה, אני מאמין שהמציאות אצלך מצוירת שונה לחלוטין ממה שהציג כאן יוסי".

"אוהו, שונה? כאילו זה לא בעלי מי שדיבר כאן עכשיו".

"תראו", אמרתי, "לפני שננסה להבין יותר מה קורה כאן ואיך נוכל להבין יותר זה את צרכיו של זו ותפתחו האחד את עולמו בפני האחר ונבוא לתקן, הייתי רוצה לתת כמה מילים על נושא ה'שונאת את התורה' שלך, רבקה".

שניהם הביטו בי בעניין, אז התחלתי לדבר.

הסברתי להם על כך שבריחה היא בריחה היא בריחה. שאצל כל זוג ישנן "בריחות". שכאשר רמת המתח עולה, או לא כל כך יודעים איך ומה לומר או להתנהג – "בורחים".

זו בורחת לשיחת טלפון עם חברה, אחר בורח אל האייפון, זו בורחת אל הבישולים, והאחר לחדר הכושר. וכן, יש גם מי שבורח אל ה"ביטול תורה" או ה"מנחה ערבית ודף היומי".

אז אסור לנו ללמוד או לעשות כושר או לדבר עם חברים כי זו בריחה?

ודאי שלא.

מצוין שיש סדר יום. מעולה שישנן מחויבויות נוספות מחוץ למערכת הזוגית, ואדרבה, אם אין - זה פוטנציאל לבעיות. אך ההבדל בין מחויבות חיצונית (כדוגמת חברותא שממתין בבית המדרש) חיובית, לבין מחויבות שלילית שאותה אנו מכנים בריחה, היא האם לאחר שנתפנה מאותה ה"בריחה", נשוב וניישר את ההדורים ונפתח את הנושאים שעלו, או שה"בריחה" סתמה את הגולל על הנושא שבער והציק, ו"ברחנו" וזהו.

בבריחה שלילית אנו תופסים את הבריחה ככלי נשק, ומכוונים אותו כנגד הצד השני בזוגיות. ישנם השונאים את האייפון של נשותיהם וישנן השונאות שת החברים של בעליהן, ישנם השונאים את הטלפון שלא מפסיק לצלצל, וישנן השונאות את התורה. זה אותו דבר!

לא משנה אם הבריחה היא קודש או חול, טהרה או טומאה. היא בריחה, היא נשק, וכדאי מאוד ללמוד להפסיק לברוח.

עכשיו רק נותר לנו לשאול את עצמנו, או את בן/בת הזוג, מדוע אנחנו בורחים? האם ניתן לשנות את המצב ולהתחיל לדבר על דברים בניסיון לפתור אותם ולא לרצות לא להיות פה?

לסיום, דונלד ויניקוט (פסיכואנליטיקאי, 1896 – 1971) נהג לומר כי ה"נשק הסודי" של זוגות מאושרים הוא ניסיון תיקון. כאשר ויכוח עומד להסלים, ובני הזוג מבחינים כי להט העניינים עומד להפוך למריבה, הוא יודע לעצור, "לברוח" זמנית לעיסוק מרגיע, ואז לחזור אל הקונפליקט ממקום רגוע ומיושב יותר, ולתקן את השבור.

היו כנים ואמיצים, וחדלו להסתתר מאחורי ערכים ועקרונות אשר הפכתם ברוב פחדכם לכלי נשק בתוך ביתכם פנימה.

בהצלחה רבה!

פינחס הירש – יועץ זוגי M.F.Cpini41133@gmail.co